לפני שש שנים בדיוק עבר הבית שלי מהפך לצורך כתבה על "סוד הקסם היפני" של מארי קונדו שפרץ אז לחנויות הספרים ולחיינו. במשך תקופה החזקתי את כל חפציי בידיי ובחנתי אם הם מעוררים בי שמחה, בדיוק כפי שמבקשת שיטת קונמארי. את רובם השלכתי. "אל תסתכלי מה אפשר לזרוק – בחרי מה את רוצה שיישאר", אמרה קונדו. זה בדיוק מה שעשיתי. וכך, בתום התהליך, נשארתי עם דירה אוורירית והתפעלתי מיכולתי המופלאה לשחרר ומכל המדפים הפנויים עתירי הפוטנציאל. "הדרך הטובה ביותר לגלות מה אנחנו באמת צריכים היא להיפטר ממה שאנחנו לא צריכים", היא אמרה, "סדר זאת לא המטרה שלנו בחיים. החיים יתחילו באמת אחרי שתעשו סדר בבית".

הכתבה עלתה לאוויר, חברה מהעבודה שיתפה אותה בפייסבוק, ולמחרת קיבלתי הודעה מאחד מחבריה שקרא (טוב נו, בטח הסתפק בתמונות) ותהה אם בא לי להיפגש לשתות משהו. הוא היה חמוד ביותר אז עניתי למה לא בכיף, הרי מארי קונדו בעצמה אמרה שכשזורקים את מה שמיותר מתפנה מקום למה שצריך. בקיצור, התחתנו, יש לנו ילדה בת 5 ועוד אחת בדרך, ועכשיו צריך לפנות גם לה מקום.

קון מארי (צילום: אבישי פינקלשטיין )
הבית של קליה לפני 6 שנים, אחרי מיון וסידור בשיטת קונמארי | צילום: אבישי פינקלשטיין

>> לכל הכתבות בערוץ living 

>> ברגע האחרון: 55 מתנות שוות לפסח

>> עוטף עזה: הבית החדש אובזר כולו ב-62 אלף שקל

"הבית האופטימי", המדריך הרגשי והמעשי לטיפול בבית של שירלי אבנון קרייזל שיצא כעת ונמכר באתרה ובחנויות הספרים, הוא ספר הרבה יותר רחום וחומל ומכיל מ"הקסם היפני". אין בו כללים נוקשים והוא לא מצווה עלייך לזרוק את כל מה שלא לבשת במשך שנתיים. נהגו עם עצמכם בחמלה, מבקשת אבנון קרייזל, סידור בית הוא רצף של פרידות מחלקי חיים ומבחירות שעשינו בעבר. אם אתם לא מסדרים את הבית, אולי זה כי באמת קשה לכם לעשות זאת.  

"קונמארי היא שיטה נהדרת, מעוררת השראה אפילו", כותבת אבנון קרייזל, "אבל מניסיוני, היא לא מתאימה לכולם. היא מתאימה לאנשים שמטרות גדולות נוטעות בהם מוטיבציה ודוחפות אותם קדימה, אנשים שמסוגלים להתחייב ולהתמסר למשהו גדול". עוד שיטה דרמטית שמן סתם לא מתאימה לכולם – וגם היא מוזכרת בספר של אבנון קרייזל – היא "האומנות העדינה של ניקוי המוות השוודי" של מרגרטה מגנוסון שממליצה לחשוב על מותנו כדי לפנות חפצים ולא להשאיר לאחרים להתמודד איתם.

"הרבה אנשים דווקא מעדיפים את זה בקטן", כותבת אבנון קרייזל, "לא לחשוב מרתון, אלא להתחיל מהליכה בשכונה; להתחיל לאכול בריא מלהוריד כפית סוכר בקפה, או לאכול שוקולד רק פעם ביום. צעדים קטנים". לאנשים כאלה היא מציעה את הגישה הים תיכונית – "בית טוב דיו", שהוא בית שמטפלים בו ומסדרים אותו כמיטב יכולתנו. היום יותר, מחר פחות, וחוזר חלילה. ההכי טוב שאני יכולה עכשיו. גם פה ממיינים ומקבלים החלטות, ממה משאירים וממה נפרדים, מאמצים הרגלים חדשים של סדר לתוך החיים ומבינים שפעולת המסירה יכולה להיות יומיומית, בדיוק כמו שמפנים זבל. "כולנו מחפשים חוקים להיאחז בהם כדי להתנהל בחיים בכלל ובכל הנוגע לסידור הבית", היא טוענת, "אבל אצלי אין חוקים כאלה. אפשר לשחרר מהבית משהו חדש שרק נקנה כי הוא לא משמח, ואפשר לתת לחצאית יוצאת דופן לשבת גם שנים בתוך הארון, כי יש לה תפקיד בחיים שלי וכי אני צריכה שהיא תישאר שם. סידור בית הוא פעולה של הראש אבל לא פחות של הלב".

הבית האופטימי - 3 (צילום: רוני כנעני)
מדברת וכותבת "על הנורמלי והרגיל". צילום מהספר "הבית האופטימי" | צילום: רוני כנעני

"הגננת הסתכלה עליי כאילו אלוהים שלח אליה מלאך" 

המתינות שאבנון קרייזל, 50, מציעה לאמץ כלפי עצמנו וכלפי מטלות הבית נובעת אולי מהמסלול המקצועי שלה. היא למדה ריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב ואחר כך פסיכודרמה בסמינר הקיבוצים ועבדה שנים בבריאות הנפש – במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים וגם בכלא. בשלב מסוים התחילה לעבוד גם בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטה. "אהבתי מאוד לטפל וללמד וכנראה גם עשיתי את זה לא רע, אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר", היא מספרת.

הבית האופטימי, ג (צילום: שרון שטרן)
בית הוא כמו ילד. שירלי אבנון קרייזל | צילום: שרון שטרן

לפני כעשור עברה עם בעלה ושלושת ילדיה מתל אביב לכפר סבא. "סביב המעבר מתל אביב לכפר סבא הרגשתי שיש לי הזדמנות טובה לשינוי. החלטתי לפנות את עצמי מכל מה שעשיתי קודם ולפתוח את הראש וגם את היומן להזדמנויות חדשות. הבנים שלי היו כולם צעירים, בגיל גן. הייתי מביאה אותם בבקרים לגן, וחוזרת הביתה, די מחפשת את עצמי.

"בוקר אחד, כשהבאתי את הבן הצעיר שלי לגן, הצעתי לגננת לסדר את פינת האומנות שנראתה כאילו לא תזיק לה תשומת לב מרוכזת. כמובן שעיניה אורו כאילו אלוהים שלח אליה מלאך והיא קפצה על המציאה. אני זוכרת שכשהיום ההוא הסתיים, רציתי ממש שיגיע כבר יום המחרת. רציתי שוב. זו הייתה חתיכת פינת אומנות שהיה צריך לפצח, אבל נכנסתי לזה בשיגעון כאילו שמחכה לי אוסקר בסוף הסיפור הזה. גיליתי את מה שידעתי כל חיי – תנו לי לסדר ואני אהיה מאושרת.

"תוך זמן קצר הבנתי שיש פה משהו. אני עושה את הדבר הזה שיש לי דחף לעשות אותו, וזו עבודה גם פיזית וגם מנטלית, אבל הסיפוק המיידי, התגמול, ההתרגשות וההתלהבות של הסובבים, תחושת המשמעות שזה מייצר – זה לא דומה לכלום. התחלתי לסדר אצל חברות, ואז אצל חברות של חברות, העניינים התחילו לנוע. גיליתי מהר שאני מביאה איתי את כל הניסיון שלי כמטפלת לתוך הבתים. שכשאני עושה עם אנשים עבודה של סידור עומק, אני, שירלי, המרפאה בעיסוק – לחלוטין נמצאת שם. בנסיעה אחת עלה לי פתאום שם למה שאני עושה: 'בתים בטיפול'. כי סידור זו עבודה טיפולית, עמוקה, תהליכית. כי הבית לא מביא את עצמו למצבים קשים בעצמו. זה האנשים שחיים בו.

"כשכבר היה ברור שאני באה לסדר – הצעתי גם 'בואו נעשה יפה. שיהיה לא רק מסודר, אלא יפה ומסודר'. ואז התחלתי לעזור לאנשים להלביש את הבתים שלהם, לתת לבית חום ואהבה, להפוך אותו למקום שנעים לחיות בו. אבל עדיין משהו היה חסר. לקח לי זמן להבין שהעובדה שאין לי הכשרה מקצועית כמעצבת מעכבת אותי. זיהיתי שאני כל הזמן מתנצלת ש'אני לא מעצבת', ושההתנצלות הזו לא עושה לי טוב.

"בגיל 47 הלכתי ללמוד עיצוב פנים. סיימתי את ההכשרה דקותיים לפני הקורונה, וכל מה שקרה אחר כך, הספר הזה למשל, כנראה לא היה קורה, או קורה בגלגול אחר שלי, לולא הטוויסט הזה בעלילה. היום כשאני נכנסת לבית, אני מגיעה עם כל הכלים והכובעים וההסתכלות המאוד שלמה הזו – על האנשים שחיים בבית, על הדינמיקה, על הצרכים, על הסדר, על ההלבשה, על העיצוב".

הבית האופטימי - 1 (צילום: רוני כנעני)
חיפשו בתים שמקבלים אהבה. צילום מהספר | צילום: רוני כנעני

הבית האופטימי, ג - 4 (צילום: רוני כנעני)
"רצינו צילומים רכים". צילום מהספר | צילום: רוני כנעני

כמי שעסקה בטיפול בעבר אבנון קרייזל מדמה את פגישת ההיכרות עם הלקוחות לאינטייק טיפולי. "אני אומרת מראש שנעשה מפגש – אתם, אני והבית, ונראה אם ומה מתאים. עבודה בתוך הבית, לא משנה סביב איזה עניין, היא עבודה הכי אינטימית שיש. חשוב להרגיש בנוח, להרגיש חיבור, משני הצדדים, לפני שצוללים פנימה.

"כשאני עובדת עם אנשים על מיון ובחירה של חפצים, אני מתאימה את עצמי לקצב וליכולת של הבנאדם לקבל החלטות. יש אנשים שרק צריכים תמיכה, כיוון, מסגרת, ונכנסים ממש ברבאק, מדהים לראות כמה בשלים הם הגיעו לתהליך הסידור. ויש אנשים שזה לאט לאט, דבר דבר. חלקם משתהים, חלקם רוצים שאעזור לקבל החלטות, חלקם מבקשים 'אל תכריחי אותי לזרוק'. אני לא מכריחה כלום ולא מאיצה. אני נוכחת. יכולים להיות רגעים שמישהי תשאל אותי 'זו שמלה יפה? מה את אומרת? אני לא בטוחה'. ואני אגיד לה אם זה יפה בעיניי או לא יפה בעיניי, ולפעמים גם אגיד, אני לא לובשת כאלה בגדים צבעוניים אבל אני רואה שאותך היא משמחת וזה מה שחשוב פה. אני יכולה גם להגיד – אני רואה שאת אוהבת את זה אבל זה כבר ממש בלוי. אין לי חוק אחד. עבודת הסידור היא עבודה של הלב, לא פחות מאשר של הראש". 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Shirley Avnon Kraizel (@shirleykraizel)

  

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Shirley Avnon Kraizel (@shirleykraizel)

מה מאפיין בעינייך את הבתים הישראליים?
"אצלנו הכל בגדול, והרבה, ונוסטלגיה, וקיבוץ גלויות, ואחותי נתנה לי, ואמא שלי קנתה לי, ובאנו ממחסור ועכשיו אנחנו בשפע, והכל קרה די מהר, המעבר הזה, מאין כלום ליש הכול ובכמויות. רוב הבתים בארץ סובלים מעומס כזה או אחר. אני לא מדברת על פתולוגיות. מדברת על הנורמלי והרגיל. אני לא נציגת תנועת המינימליזם, רק מזמינה את כולנו לבחור מחדש. זו פעולה משחררת, מאווררת, מבריאה". 

בית שתמיד מסודר זו פיקציה

אנחנו והבית שלנו נמצאים במערכת יחסים, ובדרך כל איטס קומפליקייטד, כי במערכת יחסים צריך להשקיע. נדמה לנו שהבית שלנו הוא חלל דומם מלא עצמים, אבל הוא למעשה אורגניזם ענקי, סך כל האנשים והחפצים הנמצאים בו. מכך נובעות הנחות היסוד שכדאי לאמץ בעקבות אבנון קרייזל: 1) לכולנו יש תסביכים בנוגע אליו – אנחנו מתנצלים על העומס, על חוסר, על אי סדר, על קירות מלאים או ריקים. 2) כולנו נמצאים על רצף שבין סדרנים (אנשים שנולדו עם דחף לסדר) למבולגנים, וזה לא הולך להשתנות. 3) אם אתם לא גרים לבד, סביר שכל אחד מהדיירים נמצא במקום שונה על הרצף הזה, והתוצאה היא תסכול. רבות מהמריבות בין בני זוג מתנקזות לכאן. 4) למרות כל זאת, כולם אוהבים סדר, וכולם יכולים לאמץ כמה רגלים פשוטים וטובים. 5) האדם המסודר בבית צריך לקחת על עצמו יותר ולהפסיק לחשוב "אני עבד", "אני שפחה", "נמאס לי לסדר אחריכם". במקום זה כדאי להחליף את השיח הזה במונחים כמו "אני עושה משהו בשביל השקט הנפשי שלי" או "אני נותן דוגמה לילדים שלי". 6) לא כל מי שאוהב וצריך סדר סובל מאו.סי.די או מחרדה. בואו לא נלביש על זה הפרעות נפשיות. 7) סידור הבית הוא פעולה עמוקה ומורכבת ולפעמים צריך ללמוד אותה. 8)  בית מסודר תמיד זו פיקציה. אף בית לא מסדר את עצמו. אבל 15 דקות ביום יספיקו. 9)  הבתים שאתם רואים במגזינים – לא באמת כאלה. החלומות והתסכולים שלנו הם תוצר לוואי של הבתים מהמגזינים. אין בית שיש בו בחדר כורסה שמזמינה אותך להתיישב לקרוא בנחת ספר אמנות. אם יש – היא במאה אחוז מהזמן מכוסה בערמות בגדים שלבשנו פעם אחת ועדיין לא צריכים כביסה, אבל גם לא נעים להחזיר אותם לארון. 10) אם תיתנו לבית אהבה – תקבלו אותה בחזרה.

הבית האופטימי, עיצוב עטיפה נועה שורץ (צילום: רויטל טופיול)
עיצוב עטיפה נועה שורץ | צילום: רויטל טופיול

ובדיוק ככה גם נראה הספר המתוק להפליא הזה – אין בו כמעט תמונות של בתים שנראים כאילו נלקחו ממגזין. יש פה בתים אישיים ואנושיים, חמים וחיים, שעושים חשק, שמלאים בחפצים שצברו זיכרונות, ובאמנות ובצמחים ובספרים, לא רק בפריטים דניים בצבע קרם; ויש בו איורי חדרים מקסימים של האמנית סופי תורסן, שחיה ופועלת בווינה, ואפילו שירים על בתים ועל חפצים ועל בלגן.

"הרגשתי שאני רוצה ליצור ספר שיהיה 'הספר של הבית'. כמו חבר, שאפשר לשבת איתו, או לשכב איתו על הספה, לנוח, לקרוא שיר, לדפדף, להיטען באנרגיה, ואולי לקום לסדר משהו. בית הוא כמו ילד. זו לא עבודה שנגמרת מתישהו, ולכן צריך לקחת את עבודת הטיפול בבית בפרופורציות, שהשאיפות יהיו ריאליות, מותאמות למציאות התובענית, וליכולות שלנו, שלפעמים הן מוגבלות בתוך מלאכת החיים".

את עיצוב הספר עשתה אבנון קרייזל עם המעצבת נועה שורץ והצלמת רוני כנעני. "ידעתי שאני רוצה שיהיו בו צילומי בתים, אבל לא כמו בקטלוגים או באינסטגרם. רציתי בתים יפים, שמקבלים תשומת לב מבעליהם, אבל לא בתים מנקרי עיניים, בתים אמיתיים, שבני אדם חיים בהם, שמחים ואהובים, אבל כאלה שיעזרו לקוראי הספר להתקרב לבתים שלהם, ולא ירחיקו אותם כמו שקורה לנו הרבה פעמים שאנחנו רואים בתים יפים מדי, יקרים מדי, מעוצבים מדי. בחרנו ביחד בתים שאנחנו מכירות, וגם הבתים של שלושתנו נמצאים בספר. הגדרת החיפוש היתה: בתים שמקבלים אהבה. ניסינו לגוון, שיהיו בתים צבעוניים, בהירים, עמוסים, ריקים, שיהיו אנשים, ילדים וחיות. אף צילום לא עבר סטיילינג. הספר כולו מודפס על נייר נטול עץ, וגם פה הייתה כוונה. לא רצינו צילומים על נייר כרומו, רצינו אותם מעוננים, רכים, שיעשו חשק לטפל בבית".  

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Shirley Avnon Kraizel (@shirleykraizel)

הבית הטוב-דיו בשבילי

הטיפ הכי טוב, אומרת אבנון קרייזל, הוא "פשוט תתחילו לסדר. הדבר הכי קשה זה להתחיל, אבל ברגע שאנחנו כבר בתנועה, אפילו הכי קטנה, יותר קל להמשיך. אם פעולת הסידור היא לא חלק מהטבע שלכם, אני ממליצה להכניס זמן ביומן לסידור. לחשוב בצעדים קטנים או פצפונים, כאלה שלא ישתקו אתכם, כאלה שתרגישו שאתם יכולים לעמוד בהם. גם מי שלא אוהב לסדר – אוהב שמסודר. כמעט כל האנשים אוהבים לחיות בתוך סדר, ולכן פעולת הסידור מתגמלת עבור כולם".

במקרה שלי, מאז חוויית המארי קונדו שלי לא הזנחתי את מקום מגוריי ולא אגרתי חפצים מיותרים. אני עדיין סדרנית מצטיינת – לעומת מנקה איומה, אגב, וגם כאן בספר מופרדות שתי הפעולות הללו, שדורשות מאיתנו מיומנויות שונות לגמרי – ונהנית למיין ולזרוק עד השמים, כך שאני לא קהל היעד לעצות רבות בספר שעוסקות באיך להקים את עצמך לסדר בשלל שיטות או לנזיפות כמו "דואר הוא לא אבוקדו. הוא לא צריך להבשיל שבועיים על המדף". אבל יש פה גם גבר (עדיין חמוד ביותר) די נוסטלגי, שמחזיק פריטים כמו קלטות וידיאו של "העולם הערב" וכריות פלוצים מהאייטיז, וילדה עם ערמות צעצועים פחות אנתרופוסופית, וגם תופעות בלתי נשלטות כמו ה"סלסילה", שעליה כותבת אבנון קרייזל – זאת שמתמלאת בכסף קטן, חלקי פאזל, דיסק און קי, כבל של מטען ועטיפה של פלסטר, ותופעת ה"משטחים" – כל משטח שאין לו תפקיד מוגדר יהפוך בתוך רגע למקום ששמים עליו דברים שלא צריכים להיות עליו. אזור בלגן, מה שנקרא. גם תופעת ה"גם וגם" קורית פה: כמה מקומות אחסון לאותו נושא, שמשאירים אותנו בלי מושג מה יש, כמה ואיפה. או כמו שקורא לזה בן זוגי כשהוא מחפש את המסקנטייפ – "בכל מקום ובשום מקום". 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Kalia Mor (@kaliamor)

הבעיה היא שבגלל שהבית שלנו די קטן, פלוס העובדה שאני כמהה למינימליזם, אין פה יותר מדי מקומות אחסון ("אחסון הוא אגרנות בתוך ארון" הוא המשפט האהוב עליי בספר, ואני מעדיפה להיפטר מעוד חפצים במקום לקנות ארון גדול יותר), ולכן בלתי אפשרי לעתים לקבץ נושא מסוים במקום אחד בלבד. אז ההארד-דיסקים באחד הארונות במטבח, ומכשירי הכתיבה בקופסה בארון הבגדים, והמסקינטייפ – הוא בכל מקום ובשום מקום, בעיקר כשצריך אותו. מה עושים? לא יודעת.

"בחלומות המתוקים שלי אני מדמיינת אתכם שוכבים על הספה, קוראים פרק קצר, מסתכלים קצת בתמונות, נטענים במוטיבציה – וקמים לסדר משהו", כותבת אבנון קרייזל בסיום. בסוף השבוע שבו קראתי את הספר עשיתי בדיוק את זה. ארגנתי מחדש את מיקום הספרים של הילדה, קיפלתי את הסוודרים המבולגנים בארון, פיניתי שלושה זוגות נעליים ושלוש שמלות, טאטאתי את העלים בחצר בזמן האזנה לאלבום החדש של יהוא ירון (מומלץ!), השתמשתי בקערה חגיגית בארוחת ערב בלתי חגיגית בעליל ונשבעתי לזוג נעליים שלא אנעל לעולם שלא אזרוק אותן בזמן הקרוב. בכל זאת, סידור בית הוא פעולה של הראש אבל לא פחות של הלב. 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Kalia Mor (@kaliamor)

  

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Kalia Mor (@kaliamor)

 

עוד טיפים של שירלי אבנון קרייזל לבית אופטימי

* כדאי שכל אחד מבני הבית יבין מה גורם לו להרגיש טוב בבית. כך תהיה התחלה של שיח בונה ומיטיב ולא מתוח ותוקפני.

* כשאנחנו פועלים מתוך התחשבנות או רוטנים ומתלוננים, המרירות הופכת להיות דיירת קבע. בבתים רבים שלום הבית מתקיים מתוך פחד וריצוי. עדיף לשחרר כל מיני כללים ולאמץ את ה"טוב דיו", או לפעול מתוך הבנה שזה חשוב לבן הזוג ומשמח אותו, בלי לרטון ובלי לקטר.

* רובנו לוקחים באופן אישי כל התנהגות בבית שלא תואמת את הצרכים שלנו – כאילו היא נגדנו. זה לא עובד ככה. כשהבן שלכם לא מרים את הקרש באסלה הוא לא עסוק בלחשוב איך תרגישו לגבי זה. אפשר ללמד להתחשב, אבל חשוב להבין שזה אף פעם לא נגדכם.

* בחרו במילים מיטיבות שלא מעוררות התנגדות, כמו "להחזיר למקום" במקום "לסדר" ו"תשומת לב לבית", ביטוי שמייצר בנו איזה רוך.

* השתמשו בדברים היפים שלכם. הוציאו אותם מהארון ותנו להם לחיות.