תומר וניצן בן אריה ושלושת ילדיהם הם משפחה לא שגרתית. תומר אומנם עובד כמהנדס תוכנה בהייטק, אבל הוא מתחיל את העבודה מוקדם בבוקר כדי לסיים אותה מוקדם, ואז חוזר לבית ביישוב אורנית כדי להמשיך את סדר היום במסגרת חייהם כמשפחה יוצרת. "אנחנו משפחה לא סטנדרטית מכל אספקט. הילדים לא לומדים במסגרות אלא בחינוך ביתי שמובילה אשתי, ואנחנו אלה שמייצרים להם את החוגים, התכנים והפעילות", הוא מסביר.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> "להפיץ את התמונות האלה בכל העולם, שלא ישכחו"
>> מעצבת הרהיטים האהובה נרצחה, בני משפחתה נעדרים
לפני חודשיים עברה המשפחה לאורנית מדירת גן בכפר סבא הירוקה כי הגינה הייתה קטנה מדי לצרכיהם, שזה לא מפתיע לאור העובדה שנתח גדול מחייהם מתנהל בחוץ. תומר (46), ניצן (37) והילדים סיני (בת 3), סול (בן 7) ואלון (בן 10) מקדישים את זמנם לכל סוג של אמנות ויצירה. "כל חנויות היצירה אצלנו בבית. אין מצב שנצטרך חומר כלשהו והוא לא יהיה בבית, כי אנחנו כל הזמן עובדים וממלאים את המלאי", אומר בן אריה. הילדים יוצרים אומנויות קטנות כמו ציורים, עבודות בסול ובבדים, ממשיכים ליצירות מורכבות שאורכות זמן - כמו עבודות עץ עם אבא שיש לו את כל הכלים הדרושים, מכינים בירות וזיתים, מגדלים פטריות, מדשנים את העצים וקוטפים מהם את הפירות.
יודעים להחזיק פטיש ומברגה
תומר מעיד על עצמו כמי שמגיע ממשפחה "נורמטיבית לגמרי" מבית דירות סטנדרטי בפתח תקווה, חובב טיולים וטבע, ויודע להחזיק מקדחה מגיל אפס. ניצן הגיעה מבית פרטי בתל אביב וגם היא חובבת טיולים. ביחד בני הזוג פיתחו את אהבתם לעבודות יד, וכחלק מתפיסת העולם הלא שגרתית שלהם זרמו ללידות ביתיות של ילדיהם, החליטו להישאר אתם בבית ללא מסגרות ותוך כדי תנועה פיתחו ועיצבו את כל מה שהם אוהבים לשיטה משפחתית.
שני בני הזוג אוהבים מאוד יצירה והילדים רואים, לומדים וחיים את זה. הם יודעים להחזיק פטיש ומברגה ועובדים עם ליווי והנחיה של ההורים כשהם לידם. "גם אם הם מקבלים מכה או נפצעים, הכול עם בקרה. סלט למשל הם חותכים עם סכין פחות חד, שמלמד אותם טכניקה ומוטוריקה. הם מתורגלים". בקיץ הם ביקשו ללכת ליער, לעשות מדורה או ללקט פטריות. "כמה ילדים אומרים את זה? הם קנו מדריך לליקוט פטריות מהכסף שלהם ולמדו על הסוגים, איך לבדוק שהן אינן נגועות, איך לחתוך אותן ועוד. השיטה עובדת".
ליצירות שלהם אין סוף, מעיד בן אריה. "הבאנו גזע איקליפטוס שקרס, הצמדנו אותו לקיר ותלינו עליו תמונות. אספנו קרשים ובנינו מהם שידה, יצרנו מסגרות עם ענפים. בבית הקודם ציפינו את כל החלונות בקורות עצים, צבענו בלכה ושמנו עציצים. משאריות של פרגולות יצרנו מדפים לעציצים שתולים מהתקרה, ומפקקי שעם הכנו שטיחונים".
כשהילדים, אותם מכנה בן אריה "צוות האינדיאנים שלי", ביקשו מיטת קומתיים לחדר הוא נכנס אתם לפרויקט שארך חצי שנה בבית, שנראה כמו נגרייה בתקופה זו. יחד הם שרטטו תכנית על הנייר, נסעו למחסן עצים כדי לבחור את סוג העץ, העמיסו את הקורות, חתכו ולאט לאט בנו את המיטה שעליה חלמו – עם מעלית בין הקומות וסלסילה מחוברת לגלגלת שמורידה ומעלה להם דברים. שנתיים לאחר מכן הילדים ראו טרקטורון בשכונה ויצאו לפרויקט טרקטורון משלהם בהנחיית אביהם, שהוא כאמור איש טכני מאוד, והוא לימד אותם מה זו שרשרת או מאיזו פנצ'רייה משיגים גלגלים. "והיה להם טרקטורון, כמו שרצו", אומר בן אריה.
בחנויות בסגנון של איקאה הם דווקא כן מבקרים, אבל רק לצורך "הדברים הקטנים שאין להם תחליף" – מתקן להכנת ארטיקים, קליפסים לשקיות, שקיות ניילון להכנת סבונים וכלים רב פעמיים, כי אין אצלם חד פעמי, גם לא לקמפינגים שהם עושים. בני המשפחה אוהבים לטייל ועושים את זה המון, גם על מצוק הארבל עם ילדה בת שנתיים או במשך חודשיים בפיליפינים, מוקפים במוצ'ילרים אחרי צבא. הילדים עובדים בגינות ירק ופרי, מייצרים תוצרת לסלט וקוטפים אפרסק, ליצ'י, רימון ועוד מעצי הגינה. הם יודעים מה זה ירקות חורף ומה זה ירקות קיץ, איך מדשנים, איך גוזמים ואיך אוספים מנגו שנפל מהעץ או עגבניות שבשלו. ללא ספק, שגרה קצת שונה.
איך נראה אצלכם יום שגרתי?
בן אריה: "הוא ממש לא מתחיל ב-6 בבוקר עם הכנת כריכים ופיזורים. כחלק מהחינוך הביתי, השגרה מורכבת מקימה ומהכנה עצמית של ארוחת בוקר, עבודה בחוברות לימוד בפינת האוכל או על האי במטבח, מפגשים עם חברים שלומדים כמוהם בחינוך ביתי, ביקור בפארקים ובגני שעשועים. בבית אין טלוויזיה אבל יש המון משחקי קופסה, מכל סוג שהוא ואפילו בכמה גרסאות, והמון חברים". בימים אלה של מלחמה הם נשארים בבית ומתגעגעים לפעילות בחוץ. "המצב מאוד משפיע עלינו. אנחנו לרוב מחוץ לבית ועכשיו אנחנו בפנים. כמו בקורונה, הילדים יכולים להיות בבית חודשים ולהעסיק את עצמם באמנות ובעבודה בגינה, אבל ברמה החברתית קשה להם. הם מחכים לצאת לטיולים, רגילים להיות בתנועה".
בן אריה מספר כי הדרך שהוא ואשתו בחרו בהתחלה התרחבה והקצינה עם הצטרפותם של הילדים למשפחה, אבל כל עוד היא גורמת להם אושר ומביאה איתה התפתחות ואתגרים, ההורים זורמים: "אם אחד מהם יבוא ויאמר שהוא רוצה מסגרת רגילה, או נראה שהוא לא מאותגר מספיק, נחשב מסלול מחדש. כרגע אני רואה אותם פורחים".