אורות שנדלקים מעצמם, צעדים מסתוריים במדרגות, שמות שנקראים בלחש וטפיחות מפחידות על הכתף – נשמע כמו פרק טיפוסי מהעונה הראשונה של "אימה אמריקאית", אבל הדברים הללו בכלל מתרחשים באוסטרליה ובמציאות, לפחות לפי אחת מתושבות המקום.
אוליב ריאן, שגרה עם בעלה במשך יותר מ-50 שנה בבית עתיק בעיירה ג'וני שבאוסטרליה, טוענת כי מדובר באחוזה רדופת רוחות אמיתית, שההיסטוריה העתיקה שלה כוללת המון אלימות ומקרי מוות, וכי האנשים שמתו בשטח הבית עדיין רודפים את כל מי שנכנס לתוכו. "הייתי מרגישה נגיעות על הכתף שלי", היא אומרת, "הייתי מרגישה שמישהו צופה בי, הייתי שומעת את השם שלי כשהייתי לבד בבית, או צעדים על המרפסת כשאף אחד לא היה שם". לטענתה, הכל התחיל ביום שבו עברה עם בעלה המנוח לבית, וכאשר נכנסו אליו לראשונה נדלקו לפתע כל האורות – למרות שהבית עדיין לא היה מחובר למערכת החשמל.
עוד באתר לעיצוב הבית:
היסטוריה של אלימות
הסיבה להתרחשויות המוזרות הללו, לטענתה, פשוטה מאוד – בעליו המקוריים של הבית, כריסטופר ואליזבת קרולי, שמתו ב-1910 ו-1933 בהתאמה, עדיין רודפים את הבית. מעבר לכך, ממש כמו ב"אימה אמריקאית", הבית עצמו ככל הנראה מכיל היסטוריה של אלימות ורצח במהלך השנים שהשאירה בו את חותמה: לפי הסיפורים, אחת האומנות בבית הפילה תינוק במורד המדרגות וטענה כי מישהו דחף אותו מזרועותיה, אחת המשרתות נכנסה להיריון ממר קרולי והתאבדה בקפיצה, נער אורוות נשרף למוות במיטתו, מטפלת נורתה למוות בשנת 1961, ואפילו נער חולה נפש שנקשר במרתף על ידי אחד מבעלי הבית במשך יותר מ-30 שנה.
בנה של ריאן, לורנס, שהתגורר עם אשתו במשך ארבע שנים בבית, מספר כי גם אשתו התחילה לחוש באנרגיה מוזרה בבית, ועד היום היא מאמינה כי היא חיה בו באחד מגלגולי העבר שלה, בתור אחת המשרתות. "היא רואה צורות וחזיונות של המשרתות", הוא מספר, "ואפילו מרגישה בנוכחותה של גברת קרולי".
כמו כן, טוענים בני משפחת ריאן, תמונות שצולמו לאורך השנים בבית ממחישות דמויות לבנות שמרחפות מעל חפצים, או ידיים מוזרות שמופיעות בתמונה ולא שייכות לאף אחד.
הבית, שמכונה כעת "אחוזת מונטה כריסטו", הפך בשנים האחרונות לאטרקציה תיירותית לא קטנה, כאשר מבקרים רבים שנכנסים אליו טוענים כי הם חשים ב"נוכחות של רוחות", ומספרים כי הם מרגישים שמישהו נוגע בהם במהלך הסיור. "גם האנשים הכי ספקנים בעולם שביקרו פה יצאו בתחושה חזקה שמשהו מוזר מתרחש", אומר לורנס, "יש פה בהחלט אווירה של מוות ושל החיים שאחרי". אם אתם הולכים על זה, ד"ש לקוני בריטון.