לפני כמה ימים הייתי צריכה למלא טופס בעבודה, ובשורה השלישית שלו התבקשתי לכתוב "כתובת מגורים". בהיתי בצמד המילים במשך כמה דקות, קראתי אותן שוב ושוב והרגשתי איך נפער בתוכי חור ענק של חוסר ודאות ותלישות. לרגע אחד לא ידעתי מה לכתוב. קיבוץ מפלסים? עוטף עזה? מלון דן אכדיה הרצליה? דירה זמנית באזור השרון? ואז זה הכה בי - אנחנו בעצם אנשים בלי כתובת. עקורים.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> לא מפסיקים לחדש: הלהיט החדש של איקאה באמסטרדם
>> אל תזרקו: השימוש הגאוני לשקיות סיליקה ג'ל במטבח
באמצע אוקטובר הודיע מנהל הקהילה שלנו: "מרכז החיים של קיבוץ מפלסים יהיה עד להודעה חדשה כאן, במלון דן אכדיה", ואני זוכרת שהמילים הדהדו לי בראש זמן רב וחשבתי לעצמי - באמת אפשר להרגיש בית במלון? רוב התגובות שקיבלנו מאנשים במעגלים המרוחקים היו בסגנון: "כיף לך! את במלון, ועוד דן אכדיה? מה את מתלוננת, תני לי עכשיו לא לבשל שלוש ארוחות ביום". אז זהו, כיף לא הייתה מילה ראלית למצבנו לאורך שלושת החודשים שבילינו במלון. זה לא שלא היה נחמד עם השכנים, להיפך, זה הדבר היחיד שמחזיק אותך. וזה לא שצוות המלון לא עושה הכול כדי שתרגישו טוב, הם באמת משתדלים לתת תחושה של בית. בסופו של דבר מדובר ב"חופשה" כפויה, שאתה מרגיש בה כמו אסיר בארמון מזהב.
אז אני מיכל, מפונה מקיבוץ מפלסים בעוטף עזה, מרחק 1.200 ק"מ מהגדר שגובלת עם עזה ו-800 מטרים מקיבוץ כפר עזה. בשעה 3 לפנות בוקר בין השביעי לשמיני באוקטובר, מצאתי את עצמי מחזיקה שקית עם מטען וחזייה בשבילי, ומצווה על הילדים לקחת 2, 2, 2, כלומר שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים ושני תחתונים. בעלי לקח לעצמו משהו, וברחנו. ברחנו ממחבלים שנכנסו לקיבוץ שלנו כדי לזרוע הרס, ובמזל אף תושב לא נהרג או נחטף. כיתת הכוננות וחיילים מהקיבוץ, שיצאו הביתה לסופ"ש, ניהלו כל היום קרבות עזים בתוך הקיבוץ, יש לנו 8 פצועים מירי ורימונים, אבל היה לנו מזל וניצלנו. ברחנו מתופת כשכל הקיבוצים השכנים נטבחו, חברים טובים שלנו נרצחו, ילדים מבית הספר של הילדים נחטפו, והרגשנו בסרט אימה שלא נגמר עד היום.
מארחים חברים על המיטה
בשלב הראשון פינו אותנו למלון בנתניה, היינו כמה קיבוצים יחד והיה, איך לומר? קצת יותר מדי. אחרי שבוע העבירו אותנו למלון דן אכדיה בהרצליה, שיועד רק לתושבי מפלסים. עם אותה חזייה ומטען ניסיתי להסתדר בחדר קטנטן, ובקושי לזה היה מקום. חיי המפונים במלון מורכבים: יש לך צמיד שגורם לך להיות מזוהה כמפונה לכל מקום שאת הולכת, את מדיחה כלים במקלחת, בבוקר פוגשת בחדר האוכל נשים עם חולצה זהה לשלך כי הן הגיעו יחד בתרומה, ובלילה את פוגשת הורים שמרדימים את הילדים שלהם בלובי. הארון שלך זה המזוודה שלך, את חברה בקבוצת וואטסאפ שכל מטרתה סידור עבודה לכביסה ואת מתגעגעת לבשל, למרות שמעולם לא אהבת את זה. את מארחת חברים על המיטה, שהיא גם שולחן הסלון, ולפעמים לובשת שילוב של צבעים שהוא נוראי בעינייך אבל אלה הבגדים היחידים שיש לך. בגדול, את נמצאת במקום שאנשים משלמים בשבילו אלפי שקלים אבל כל מה שבא לך זה לברוח. בינתיים את מנסה להשלים עם המצב, להזיז את המיטה מצד אחד לצד השני של החדר ולהבין שזה ממש לא משנה, אתם עדיין משפחה של 5 נפשות שחיה בשטח של 10 מטרים.
האוכל בתקופה הזו הוא ביג אישיו. גם אם הוא טעים, כמה אפשר לאכול אותו דבר כל הזמן? גילינו בהתלהבות את אפליקציית וולט, שלא הגיעה לדרום מעולם, אבל אז נכנסנו לחשבון הבנק וראינו שזה פחות כלכלי. הרבה פחות. המלון מציע כל הזמן גם המון פעילויות - הרצאות, הופעות, פעילויות לילדים ועוד, אבל לאט לאט את מבינה שאין לך ראש לזה. את לא באמת פנויה רגשית לכל זה. החרדות יוצאות החוצה אצל כל בני המשפחה, ופעילות הבילוי המועדפת הופכת להיות פגישה עם עובדת סוציאלית, שמקבלת אותך באחד החדרים במלון בקומה ייעודית של חדרי טיפולים. הילדים השתלבו במסגרות החינוך בהרצליה פיתוח, שם נמצא המלון, אבל הם חוזרים ואומרים שזה לא בית הספר האמיתי שלהם. הכבישים, הרמזורים, הכל כל כך חדש ולא מוכר. בקיבוץ אתה רץ יחף על השבילים בדרך לכלבו, או רוכב על אופניים לפרדס כדי לקטוף כמה קלמנטינות ולחזור.
והגעגוע, מה אתו? געגוע לריח בישולים, לשטיפת רצפה בפיג'מה בלויה, לקפה עם חברות במרפסת שרק בנינו, לשתילת פרחים בגינה, לבגדים האמיתיים שלי, לתכשיטים, לכל מה שמזכיר בית. הנשמה רוצה הביתה אבל יודעת שבית, זה כבר כנראה לא יחזור להיות. בטוח לא אותו דבר. וממילא הקיבוץ מוגדר כשטח צבאי סגור עד הודעה חדשה. אז את חוזרת שוב לשלוש ארוחות במלון, אסיפות והצבעות על עתיד לא ידוע, ותחושת תלישות שלא המציאו עדיין מילים כדי להסביר את העוצמה שלה. כשאת מתחילה לקנות חומרי ניקוי ולתלות קצת תמונות, או כשאת מביאה כיריים ומתחילה טיפה לבשל, את מרגישה שכן, המלון הפך לסוג של בית.
עובדי המלון הופכים למשפחה
עובדי המלון כבר מזמן הפכו למשפחה, ושידות החתלה באמצע מסדרון של מלון חמישה כוכבים, הן כבר ממש לא עניין מוזר. מנהל מלון דן אכדיה, אבישי בירנבויים: "אף אחד מאיתנו לא הבין את המשמעות בשלבים הראשונים, ממלון חמישה כוכבים שמארח תיירים, הפכנו פתאום להיות חלק מקיבוץ. זה סוג של סוויץ' שלקח לנו כמה ימים לעשות על התפר בין מה שמצפים מאיתנו כדן אכדיה, ומצד שני להתאים את עצמינו למציאות שהיא בעיקר חוסר ודאות. אורחים שבאים לבלות זה ראש אחר, הם באים לשכוח את הצרות שלהם, ליהנות, לאכול אוכל טעים, לשתות, לשחות, המפונים ברחו מתופת. זה משהו שלנו קשה להבין ואולי לעולם לא נבין, אבל אנחנו משתדלים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים כדי להנעים את זמנם ומדברים על זה בכל ישיבת בוקר. יש המון רגעים מרגשים, המפונים הפכו למשפחה של ממש. הייתה אצלנו משפחה מבארי שהבת שלהם נרצחה ב-7 באוקטובר באכזריות בלתי נתפסת. הם ישבו שבעה במלון והקשר שנוצר היה כל כך חזק, ששבוע שעבר עשינו אצלם סיור בבארי. היה מטלטל".
עם הפנים קדימה: להרכיב מחדש את העוגנים שהתפרקו
במלון מתפרקים כל העוגנים שהיו לך: אין משפחתיות, אין סמכות הורית, אין זוגיות. את כל הזמן נמצאת עם עוד המון אנשים. אין ארוחות משפחתיות, ואת מוצאת את עצמך חולקת מיטה עם בת ה-20 שלך. גם הגבולות לא ברורים, ההורים הופכים לילדים והילדים הופכים להורים. ילדים שהחזיקו סכין בממ"ד ושמרו שלא ייכנסו מחבלים, התבגרו ברגע. הגבולות מטשטשים, כל מה שידענו נעלם ואת מנסה למצוא פינה של שפיות בחדר אחד קטן. והנה הודיעו באסיפה שעד חודש יוני נצטרך לגור במלון ואני, אני עדיין מנסה להבין איך ממקום ירוק ופתוח עברנו כולנו להצטופף בחדר של 10 מטרים, כל כך רחוקים מהבית ומכל מה שבחרנו לעצמינו כדרך חיים.
משפחות רבות כבר מתחילות לצאת מהמלון לדירות או בתים שמצאו להם. גם אנחנו מצאנו בית במקרה, בשרון, רק לכמה חודשים. עם פרחים בקנה ובנות בצריח אנחנו יוצאים אל עבר עתיד לא ברור, משנסים מותניים ופותחים בחיים חדשים שנכפו עלינו, עם המון אנשים טובים שתורמים ועושים, ואין לנו ברירה. השורה "אדם בתוך עצמו הוא גר" אקטואלית עכשיו כמו שלא הייתה מעולם.