מה קרה לנופש הישראלי ב-40 השנים האחרונות? הרבה מאוד. אם פעם הסתפק הנופש במיטת יחיד של הסוכנות, ביצה קשה, עגבנייה חתוכה לרבעים, אשל ולחם אחיד בחדר האוכל של בית ההבראה, הרי שהיום הוא מחפש שירגשו אותו. "הקהל של היום מחפש את הפיתוי ואת הגירוי וחייבים למכור לו עוד משהו מלבד חדר במלון", אומר האדריכל רני זיס, בעל משרד אדריכלים מתמחה בתכנון בתי מלון, שיחד עם אדריכל אמנון רכטר הופקד על עבודות שימור ובניית מרכז האמנויות והמלון אלמא בזיכרון יעקב.

סיפורם של בתי ההבראה, בתי המרגוע, בתי ההחלמה ובתי ההארחה שהיוו מפלט מרגיע עבור פועלי ארץ ישראל בעבר וכיום משמשים כמלונות יוקרה מפנקים מהשורה הראשונה, מספרים את הסיפור שלנו - הנופשים הישראלים לדורותיהם.

דובי בנארי, מנכ"ל מלון פסטורל בכפר בלום, בן קיבוץ ומנהלו של המלון ב-21 השנים האחרונות, יכול לשרטט את השינוי שהתחולל לנגד עיניו: "את בית ההארחה בקיבוץ בנו מתרומות של קרובי משפחה אמריקאים של החברים בקיבוץ מתוך מחשבה שיהיה להם איפה להתארח בבואם לביקור בארץ. הם לא רצו להמשיך ללון באוהלים ובבטונדות וביקשו לנפוש בחדרי אירוח. השיגו מימון ובנו שישה חדרי אירוח קטנים וצנועים ובית קפה קטן, שהגיש ארוחות בוקר. זה היה ב-1957. ואז 'עם האוכל בא התיאבון', והחלו לבנות הן בכפר בלום והן בקיבוצים נוספים בסביבה כמו איילת השחר חדרי הארחה. מרבית האוכלוסייה שהגיעה לבית ההארחה הקיבוצי תפסה את הנופש בצורה עממית, זה היה קהל של מעמד הפועלים, והנופש היה מאורגן ומסובסד. בתי ההארחה ובתי המרגוע נבנו בכוונה במקומות מרוחקים, כפריים, פסטורליים, והמרכיב השולט היה שקט, נוף, טבע ושדות. גם בית ההבראה של מבטחים שבנה יעקב רכטר בזיכרון יעקב נשנען על תפיסת הריחוק, הנוף והבידוד".

בתי הבראה, אלמא, בית מבטחים (צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים )
בית מבטחים בתכנונו של האדריכל יעקב רכטר בזכרון יעקב | צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים
בתי הבראה, אלמא, מבנה חוץ (צילום: איתי סיקולסקי)
מטרת השיפוץ: להחזיר את הבניין לרגעי השיא | צילום: איתי סיקולסקי

עוד באתר לעיצוב הבית:

מה חיפשו הנופשים של שנות ה-60 וה-70?

"כמו בשיר המפורסם של בומבה צור על הנופש בבית הארחה, החברים ביקשו 'אוכל, קדימה אוכל!'. גם ההתייחסות לקהל הייתה הומוגנית, כאל מקשה אחת", אומר בנארי. ורכטר מוסיף כי "בתי ההארחה וההבראה למיניהם היו סגפניים, נזיריים, מקום של מנוחה. אתה הולך לשם כדי לנוח, להשמין, להחלים, לנשום אוויר צח, מתוך התפיסה של הפועלים – נפש בריאה בגוף בריא. אלו היו מקומות סוציאליסטיים עם מחירים מסובסדים על ידי ההסתדרות, קופת חולים וכדומה". לטענת זיס, "החדרים היו זעירים, משהו כמו 16 מ"ר, עם ריהוט ואבזור בסיסיים ביותר, היה אולם עיתונים לקריאת עיתונים, אולם הרצאות, אולם קולנוע, אולם ספרים, בריכה וחדר אוכל. זה מה שאנשים חיפשו וזה מה שהם קיבלו בנופש השנתי שלהם".

כפי שכתב צבי אלחייני, אדריכל והיסטוריון של אדריכלות, בספר "יעקב רכטר אדריכל" (בהוצאת מוזיאון הרצליה לאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003): "בשנת 1951 אישרה הכנסת את 'חוק חופשה שנתית' המחייב את כל נותני העבודה להעניק חופשה שנתית לעובדיהם... מנגנון בתי ההבראה ההסתדרותיים הוא המצאה ישראלית, שנהגתה על פי מודל העל של בתי ההבראה של ארגוני העובדים ברוסיה הסובייטית.... ההבראה נתפסה כחיונית לבריאותו של הישראלי העובד, ונועדה לתת לו מרגוע גופני ונפשי כדי שיוכל לחזור לעבודתו בכוחות מחודשים וביתר מרץ".

תשכחו מנופש זוגי רומנטי ואינטימי. בבתי ההבראה שכנו לעתים אפילו עשרה מבריאים בחדר אחד גדול, בדרך כלל עם הפרדה בין נשים לגברים (הצוות ניסה לסדר את הנופשים בחדרים לפי נוחרים או לא נוחרים). ובכלל, לא תמיד יצאו בני הזוג לנופש השנתי במקביל, מה שפיתח את הפולקלור על הבגידות שנלוו לעניין. אוכל משמין, עתיר פחמימות, הוגש לסועדים בחדרי האוכל העצומים, והנוף והאוויר הצח היו מרכיב חשוב. היו גם מדשאות ובריכה, שם ספגו הנופשים קרני שמש לפני שידעו שלהשתזף זה מזיק. עם בתי ההבראה הבולטים נמנו שפרינצק בנצרת, ארזה במוצא, בית בוסל בצפת, בית הבראה כנען (לימים כנען ספא), בית הבראה במעלה החמישה, בית הבראה ליד מעלות (לימים אחוזת אסיינדה), בית הבראה ליד בית אורן (לימים אחוזת יערות הכרמל) ובית ההבראה של ד"ר יארוס (לימים מצפה הימים).

בתי הבראה, כפר בלום (צילום: ארכיון כפר בלום)
נבנה כחדרי אירוח למבקרים מחוץ לארץ. כפר בלום בשנות ה-60 | צילום: ארכיון כפר בלום
בתי הבראה, פסטורל, חוץ (צילום: עדי פרץ)
הפך למלון בוטיק ומוזיקה. מלון פסטורל בכפר בלום | צילום: עדי פרץ
בתי הבראה, פסטורל, חוץ  (צילום: עדי פרץ )
חדרים מרווחים וספא | צילום: עדי פרץ

מחיק התרבות הסובייטית לחיק האמריקאים

אז למה ירדה קרנם של בתי ההבראה? בגדול אפשר לומר שלאנשים נמאס שיחליטו להם איפה לנפוש, מתי, כמה ואיך. הישראלים, בהתאמה למגמות מקבילות בעולם, הפכו לאינדיבידואלים יותר, במקביל חלה עלייה ברמת ההכנסה וברמת החיים. לטענת אסנת רכטר בספר, שנות השיא של הנופשים היו 1978-1977 במשהו כמו 15 בתי הבראה, ומאז החל המספר לרדת והתחילה נדידה לכיוון בתי מלון. הסיבות שהיא מפרטת קשורות, בין השאר, בגידול במספר הישראלים שיצאו לחו"ל. רכטר מציינת שכבר בדוח מ-1966 עולה שכרבע מהנופשים ציינו שהם מחפשים גם תרבות ובידור ולא רק נופש. "ההבדל בין תפיסת הנופש של בית ההבראה ובית המלון בולט לעין, החל מהבחירה במיקום וכלה בבחירת החומרים. המלונות מתוכננים בערים, במקומות מאוכלסים ושוקקי חיים, תרבות ואפשרויות בילוי; בתי ההבראה מחפשים את השקט, המרחק והבדידות; המלונות נבנו לגובה, ובתי הבראה נבנו לרוחב. מלונות הפאר בערים מכילים בדרך כלל הרבה יותר חדרים ועיצוב הפנים שלהם עושה שימוש בציפויים: טפטים, שטיחים, וילונות גדולים, בשעה שעיצוב הפנים של בתי ההבראה נטה לחשיפה: אבן פראית, בטון, זכוכית שאינה מסתירה".

"משנות ה-70 עברו מתרבות סוציאליסטית לתרבות קפיטליסטית, מעבר מחיק התרבות הסובייטית לחיק האמריקאים, וזה התבטא בעולם הנופש והמלונאות – פיתוח מואץ של אילת ושל טבריה עם מלונות בעלי אופי מסחרי אמריקאי במהותו, תפיסת נופש יותר המונית וצעקנית, בניגוד מוחלט לבתי ההבראה הסגפניים", מוסיף אמנון רכטר, "מרגע שזה קורה בתי ההבראה הפכו לדינוזאור נכחד".

"הקהל הישראלי רכש לעצמו מעמד בורגני יותר", אומר בנארי ממלון פסטורל, "חל מעבר ממעמד הפועלים למעמד הביניים. החלו להיווצר קהלי מטרה שונים ומגוונים ולא עוד המון אחד אחיד. קהלי המטרה הגבוהים, אנשים עם כסף, חיפשו שינוי והיו מוכנים לשלם עבור ערך מוסף. מקום שהבין את השינוי החברתי, הצליח להתאים את מקום הנופש. דוגמה בולטת לכך היא אחוזת יערות הכרמל, שעברה אף היא הסבה שמטרתה הוא לא רק שדרוג המקום לרמה של 5 כוכבים או 5 כוכבים דה-לוקס, אלא הכנסת תוכן מיוחד של ספא, בריאות, פינוק", הוא מתאר. "אצלנו בפסטורל הערך המוסף הוא המוזיקה ותרבות, שהחל בפסטיבל המוזיקה הקאמרית בשנות ה-80 והמשיך בסופי שבוע מוזיקליים עם הופעות חיות, סופי שבוע סביב נושא אחד, למשל אריק איינשטיין. ובכלל חל שינוי מסוציאליזם לקפיטליזם, מתפיסה קיבוצית לתפיסה שירותית. הרעיון הוא להשלים את החוויה המלונאית של חדר טוב, ספא טוב ואוכל טוב ולהותיר אצל המתארח זיכרון וחוויה. מי שלא תפס את העניין – פספס בעיני".

"העולם הפך לגלובלי", אומר האדריכל זיס, "יוצרים מלונאות עם רעיונות חדשים ומרגשים, באלמא למשל זה בא לידי ביטוי בכל הפן האמנותי שלילי אלשטיין, בעלת המלון, ראתה לנגד עיניה: מרכז אמנויות שיש לו גם מלון. יצרנו אולם בעומק ארבעה מטרים באדמה כדי ליצור אולם קונצרטים ברמה הכי גבוהה שיש, עם רמת אקוסטיקה ברמה עולמית, מה שנקרא box in a box, המאפשר לשלוט באורך של כל גל, עם עוגב אמיתי ועם אפשרויות לצליל מדהים וטבעי. נוסף לכך הסבנו את חדר ההרצאות הישן ל-cube, מועדון הופעות בסגנו הזאפה עם שולחנות וכיסאות ובר, ושם מתקיימות הופעות מוזיקה קלה, רוק, ג'אז ועוד. כמו כן יש גלריות ליצירות מתחלפות, אמנות מקורית על הקירות ובחדרים, ולא פוסטרים סתמיים, כיתות אמן ואמפי תחת כיפת השמים שיושק בעתיד".

בתי הבראה, כפר בלום (צילום: ארכיון כפר בלום)
חדר האוכל המקורי בכפר בלום | צילום: ארכיון כפר בלום
בתי הבראה, פסטורל לובי (צילום: עדי פרץ)
טפטים, שטיחים ווילונות גדולים במקום זכוכית ובטון | צילום: עדי פרץ
בתי הבראה, פסטורל חדר שינה (צילום: עדי פרץ)
חדרי שינה דה לקס | צילום: עדי פרץ
בתי הבראה, פסטורל, חדר רחצה  (צילום: עדי פרץ)
עם חדר רחצה מפנק | צילום: עדי פרץ

'העטור מצחך זהב טהור' של האדריכלות הישראלית

את פלורי מורגן אני פוגשת, כמה סימבולי, ב-1 במאי, חגם של הפועלים, בלובי המפואר של אלמא בזכרון יעקב - המבנה המונומנטלי הנחשב לאחד משיאי היצירה הארכיטקטונית בישראל זיכה את מתכננו, אדריכל יעקב רכטר בפרס ישראל לאדריכלות בשנת 1972. מורגן, העובדת בצוות המלון, זוכרת את בית ההבראה מילדותה, אז נהגה להגיע עם הסבים שלה לנופש השנתי שלהם. במבט ראשון אין שום דבר שמזכיר את הסיפורים על ימי ההסתדרות הסגפניים ואת הנופש של הפועלים במקום, אולם גם אם אנחנו כנופשים מחפשים דברים שונים, יש עדיין עוגנים על זמניים. המבנה המדהים שתכנן יעקב רכטר על תוואי ההר, במקביל לטופוגרפיה הטבעית, מול הים התיכון, ולמרגלותיו שדות חקלאיים ובריכות דגים. מורגן מראה לי את המבנה הייחודי ואת שכיות החמדה ששומרו ושוקמו. "רני ואני באנו מתוך תפיסה שאנחנו משרתים את המקום ב-100 אחוז", אומר רכטר, "כאדריכל שמתכנן הרבה שנים פרויקטים ציבוריים גדולים כמו בתי משפט, היכלי תרבות וכדומה, יש סוג של ויתור על האגו. רני ואני עשינו מאמץ אדיר להחזיר את הבניין שאבא שלי בנה לרגעי השיא שלו. לכן כמו שכל התוספות העכשוויות שהוספנו - חלקן בעקבות תקנים חדשים כמו כיבוי אש ובטיחות, חלקן מכורח המציאות כמו הוספת מיזוג אוויר שלא היה - היו צריכות להיות חבויות, כך בפרפרזה גם האגו שלנו היה חבוי. הבניין הזה הוא 'העטור מצחך זהב טהור' של האדריכלות הישראלית, הוא בקונצנזוס מבלי להיות בינוני".

בתי הבראה, אלמא, בית מבטחים (צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים )
הבניין הזה הוא 'העטור מצחך זהב טהור' של האדריכלות הישראלית, הוא בקונצנזוס מבלי להיות בינוני" | צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים
בתי הבראה, אלמא, מבנה חוץ (צילום: איתי סיקולסקי)
בתי הבראה, אלמא, מבנה חוץ | צילום: איתי סיקולסקי

רכטר מונה בכאב את כל השינויים שעבר המבנה מאז שננטש כבית הארחה של מבטחים ועד שנפתח בקול תרועה רמה בינואר 2015. "חיסול ממוקד" הוא קורא לסגירת המרפסות הנהדרות שפונות לים, להוספת הקרניזים הססגוניים ועוד שינויים שפגמו לדבריו במבנה המקורי. בשלב מסוים ננטש המבנה לגמרי עד שהגיעה לילי אלשטיין, נצר למתיישבים הראשונים בזיכרון יעקב ופטרונית אמנות, שראתה את מה שאפשר לעשות למקום כדי להחזיר אותו לשיאו והשקיעה כ-350 מיליון שקלים בשיפוצו. "זה לא מלון שיש לו אולמות, זה מרכז תרבות שיש בו גם חדרי מלון", אומרים רכטר וזיס. לדבריהם אין כמעט מלון כזה בעולם, שבו חוויית המשתמש היא בראש ובראשונה תרבות ואמנות. וכשאומרים אמנות, מתכוונים לכל סוגי האמנות שיש וגם לאמנות הפינוק והקולינריה.

והחדרים? כל שני חדרים זעירים שהספיקו פעם לפועל הפשוט בעת חופשתו חוברו לכדי חדר אחד בגודל של כ-60 מ"ר, מואר ובצבעים הלקוחים ממה שנשקף מהחלון: ירוקים מהשדות ומהחורש שבסביבת המלון, כחולים וטורקיזים מבריכות הדגים ומהים התיכון, לבן מהמפרשיות השטות לאטן בתכלת של הים, ומעט עץ ואבן. נוסף ל-44 החדרים שבמבנה המקורי של יעקב רכטר נוספו יחידות צמודות קרקע (קוטג'ים) מרווחים המותאמים גם למשפחות. את הבריכה המקורית, זו היכולה לאכלס כ-500 מתרחצים בו זמנית, שיפצו והשאירו כמו שהיא. בריכה נוספת, מקורה ומחוממת ואינטימית נחפרה במה שהיה פעם חדר המכונות של המבנה. ממנה גם נכנסים לספא המפואר והמפנק, שאין לו שום קשר לבית ההבראה של פעם. זו הבראה עכשווית, המותאמת לאורח החיים הנוכחי, למה שמחפש הנופש ששכח מה זה בית הבראה וגם לנופשון או למלון המוני הוא לא מעז להתקרב. גם רכטר כמו בנארי מדבר על הצורך של הנופש ב-2015 בתוכן משמעותי. "הדבר העיקרי היה לצקת תוכן חדש לבניין, זו היתה התוכנית של לילי ובעזרת עבודות שיחזור של אנשי מקצוע הצלחנו לפתח תפיסה מלונאית יצירתית".

המעצבת לאה מלר, שלקחה חלק חשוב בעיצוב הפנים של אלמא (יחד עם משרד United מלונדון, ברנוביץ' קרוננברג, אורי גלזר ואחרים), מסבירה איזה נופש ראתה לנגד עיניה: "בעיצוב המרכז ראינו לנגד עינינו צרכן תרבות שמגיע ליהנות מקונצרט, מופע תרבותי או תערוכה, לוקח אתנחתא מהחיים, משלב תרבות, אמנות, מנוחה והתרגעות. עיצוב המבנה המיוחד במינו השפיע מאוד על עיצוב הפנים. ייחודיות המבנה גרמה ליזמית לילי אלשטיין להחליט לשמור על הקיים בכל מחיר, למרות שהמבנה לא הוכרז כמבנה לשימור. המבנה היווה עבורנו מקור השראה לעיצוב פריטי הריהוט בשטחים הציבוריים. העובדה שהמקום שימש בעבר בית הבראה סגפני וצנוע השפיעה על עיצוב הפנים. התכנון מאופק ומינימליסטי, השימוש בחומרים צנוע - בטון חשוף, טיח לבן, נגיעות של עץ אגוז. העושר קיים בצורניות המבנה, שאותה השכלנו להכניס פנימה, לשם המחשה רצפת השטחים הציבוריים וחדרי הגן היא רצפת אבן ישראלית עם יציקות טראצו, ששוחזרה בהקפדה". מורגן מספרת שאת ההשראה לרצפה שאב רכטר האב מחלקות השדה למרגלות זיכרון יעקב. לדברי מלר, פריטים עיצוביים רבים שאובים הן מעולם המוזיקה והאמנות (דלפקים הנראים כמו קלידים), והן מרוח התקופה שבה פעל בית ההבראה בשיאו, למשל שטיחים ארוגים בסגנון משכית.

מלר מוסיפה על זווית על החוויה המלונאית שהשתנתה לבלי היכר במרוצת השנים: "חדר מלונאי היה פתרון ללינה, החדרים המלונאיים היו זהים, וההפתעה הטובה ביותר היתה שאין הפתעות. בכל הרשתות גדולות, דוגמת הילטון, שרתון, קרלטון וכדומה, נראו החדרים זהים. בשנות ה-80 התחוללה המהפכה עם הופעת מלונות הבוטיק. איאן שרייגר, יזם, מלונאי והבעלים של מועדון 'סטודיו 54' המיתולוגי בניו יורק, המציא את הקונספט של מלון בוטיק. בתחילת שנות ה-80 הוא הקים את מלון מורגנז בניו יורק. מלון קטן ואקסקלוסיבי, עם לובי שתפקד כמועדון  בערבים. המלון, שעד אז היה פתרון לינה, הפך למקום שהלינה שבו היא חוויה. פיליפ סטארק, ממנסחי החוויה המלונאית, העצים את חוויית השהות בבתי מלון שתכנן. כיום מחפשים בתי המלון את הדנ"א הייחודי להם, עם חוויה מפתיעה ומרגשת לאורח. לקח לנו בארץ 20 שנה - בשנת 2006 התחילו לבנות מלונות בוטיק קטנים כמו מלון סינימה ומלון ארט, שניהם מלונות בוטיק עם נושא. הטרנד העכשווי הוא לעצב חדר מלונאי כמו חדר  בבית".

בתי הבראה, אלמא, בית מבטחים (צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים )
האולם המקורי | צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים
בתי הבראה, אלמא, אולם קונצרטים (צילום: איתי סיקולסקי)
אולם הקונצרטים בעומק של 4 מטר מתחת לאדמה | צילום: איתי סיקולסקי
בתי הבראה, אלמא, בית מבטחים (צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים )
בריכה חיצונית נותרה כפי שהייתה | צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים
בתי הבראה, אלמא, לובי (צילום: איתי סיקולסקי)
צפת אבן ישראלית עם יציקות טראצו, שוחזרה בהקפדה | צילום: איתי סיקולסקי
בתי הבראה, אלמא, בית מבטחים (צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים )
צילום: ארכיון משרד רכטר אדריכלים
בתי הבראה, אלמא, חדר דלוקס (צילום: איתי סיקולסקי)
כל שני חדרים חוברו לחדר אחד בגודל 60 מ"ר | צילום: איתי סיקולסקי
בתי הבראה, אלמא, חדר דלוקס עם נוף  (צילום: איתי סיקולסקי)
הצבעים נבחרו מהנוף | צילום: איתי סיקולסקי
בתי הבראה, אלמא, חדר דלוקס עם נוף (צילום: איתי סיקולסקי)
צילום: איתי סיקולסקי

קירות של מצפה הימים ספוגים בהיסטוריה ואידיאולוגיה

אפשר לראות את המגמה כולה אם נתבונן מקרוב בגלגוליו של מצפה הימים, אחד המלונות המרשימים והמפנקים בסביבה. הקירות שבמקום לא סתם ספוגים בהיסטוריה, הם ספוגים גם באידיאולוגיה. גלית ליפשיץ-מלמד, מנהלת השיווק של המלון, מספרת כי בשנת 1966, כ-40 שנה לאחר שרכש ד"ר אריך יעקב ירוסלבסקי (המכונה ד"ר יארוס) את חלקת האדמה בראש פינה, החלה בניית בית ההבראה במקום. ד"ר יארוס האמין שכל מי שיגיע למקום יושפע מהרוגע של הסביבה, מהיופי האלוהי, הנוף המרהיב, האוויר הצח והאווירה המיוחדת, והם יהיו חלק מתהליך הריפוי. מבנה בית הארחה כלל 12 חדרי אורחים, חדר אוכל חדר תרבות, מטבח ומחסנים. משנת 1982 הפך סמי חזן לבעלים ולמנכ"ל, ובית ההבראה המיתולוגי הפך למלון בוטיק עם ספא מפנק, חווה אורגנית, מסעדת שף, ארוחות בריאות, מופעי תרבות, אירועים ועוד.

"בתי ההבראה של שנות ה-50 נבנו באקלים חברתי וסביבתי שנועד להביא לנופשים משב רוח הררי או בריזה בריאה של ים, תפריט מאוזן ומרחב טבעי - הרחק מהעיר", מסביר חזן, "למרות שחלק מהמבנים תוכננו על יד ארכיטקטים בעלי שם, בסופו של דבר נבנו בתי ההבראה בצורה פונקציונלית, לעתים סגפנית, בהתאמה למטרה שלשמה נועדו. במהלך העשורים האחרונים חלו שני תהליכים מהותיים שהשפיעו על הרגלי הנופש של הישראלי. האחד - העלייה ברמת החיים, והשני (כתוצאה ישירה של אותה רווחה הכלכלית) - חשיפה לתרבות הנופש בחו"ל ולהשפעות של אופנות וטרנדים שמעבר לים. בעיני מי שנחשפו לבתי מלון בחו"ל החלו בתי ההבראה להיראות כמיושנים ולא רלוונטיים. במקביל, החלו יזמים ישראלים לזהות את הפוטנציאל המלונאי, ובארץ החלה להתפתח תרבות נופש שהציבה סטנדרטים חדשים של אירוח. את החדר הפשוט עם המקלחת הסגפנית החליפו חדרים מפנקים ואמבטיות מהודרות ואת חדר האוכל המירו הנופשים במתחמים שכללו מסעדות, ברים ושירות חדרים".

בתי הבראה, מצפה הימים הוותיק (צילום: ארכיון מצפה הימים)
12 חדרים פשוטים ובריכה רדודה למלון ספא יוקרתי. החווה של ד"ר יארוס | צילום: ארכיון מצפה הימים
בתי הבראה, מצפה הימים, מבנה
97 חדרים וסוויטות כל אחד בעיצוב שונה. מצפה היום כיום
בתי הבראה, מצפה הימים הוותיק (צילום: ארכיון מצפה הימים )
בית להירפא ולהירגע בו | צילום: ארכיון מצפה הימים
בתי הבראה, מצפה הימים, גינה
חווה אורגנית

האם לעיצוב הפשוט והאחיד היתה השפעה על כך?

"בתקופה שבה פרחו המלונות, לעיצוב ולרמת השירות היו השפעות קריטיות על נטישת בתי ההבראה. בשלב כלשהו נראו בתי ההבראה כמקומות לא מעודכנים ומשעממים הפונה לקהל מבוגר יחסית", מסביר חזן. "באופן טבעי, ככל שהתפתחו המלונות החדשים, כך נראה העיצוב האחיד מתאים פחות ופחות. המלונות של היום משקפים את תרבות הנופש ואת הלייף-סטייל המשתנה ומתחדש כל העת, והם מתפתחים ומפתחים זה את זה במקביל".

איך השתנתה תרבות הנופש של הישראלים ב-40 השנים האחרונות?

"הישראלים הם ציבור המאופיין בפתיחות ובאימוץ טרנדים. הם מעודכנים, מחוברים לפלטפורמות של מבצעים ודירוגים ומזמינים חופשה ברגע האחרון כשהם מזהים מבצע או יעד אטרקטיבי במיוחד. נוסף להרחבת התקציב ועליית הסטנדרטים, חל שינוי דרמטי שבמסגרתו המיר הנופש חופשה שנתית אחת שנערכה לרוב בשיא הקיץ לכמה אירועי נופש בשנה. חלק מהחופשות במסגרת משפחתית וחלק במסגרת זוגית, והן מאופיינות ברגישות רבה מאוד למבצעים ולהזדמנויות של הרגע האחרון. החיפוש אחר מקום מנוחה הפך לחיפוש אחר חוויה – חיפוש המניע את הנופשים למלונות יוקרתיים וחופשות קונספט. מה שממשיך  להציב בפני הענף סטנדרטים מתחדשים של מרחב מעוצב, קולינריה במיטבה, תכנים ואירוח מוקפד".

איזה שינויים עבר המבנה עד היום?

"מצפה הימים היה המלון הראשון שהציע לקהל הישראלי חופשת ספא, חופשה שכולה עונג לגוף ולנפש, כמעט ניגוד מוחלט לסגפנות הנזירית שאפיינה את תחילת דרכו. בתור שכזה התפתח המלון ללא היכר מתקופתו של ד"ר יארוס. מ-12 חדרים צנועים ובריכה רבועה רדודת מים, הפך מצפה הימים לאחד ממלונות הנופש היוקרתיים בארץ. המלון כולל היום 97 חדרים וסוויטות, וכל חדר שונה מהאחר. הריהוט והטקסטיל של חדרי המלון ושל המרחבים הציבוריים לוקטו ברחבי העולם. במהלך השנים התפתחה במלון אחת מהחוות האורגניות המגוונות בעולם, ובה פועלים כיום רפת, דיר, בוסתנים, גני ירק, גינות פרחים, צמחי תה ומרפא, בית ליצור סבונים, מחלבה המייצרת כ-40 סוגים של מוצרי חלב, בית קליית קפה, בית מאפה וקונדיטוריה ובית ייצור ריבות וליקרים מפירות שנאספו בחווה. נוסף לכך נבנו במלון ספא רחב ידיים, מסעדת שף עטורת שבחים, מסעדה צמחונית הנשענת על תוצרת החווה האורגנית ועוד. יחד עם כל ההתפתחות החידושים, עדיין טבועים בגרעין הזהות של המלון הערכים ותפיסת העולם מתקופתו של ד"ר יארוס, ואת סיפור המקום וההתפתחות שלו שומעים האורחים במהלך הסיורים החווה הנערכים לאורחי המלון", מספרים חזן וליפשיץ-מלמד.

בתי הבראה, מצפה הימים, נוף (צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ')
הנוף המהפנט נשאר כשהיה | צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ'
בתי הבראה, מצפה הימים, חדר שינה (צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ')
הריהוט והטקסטיל של חדרי המלון ושל המרחבים הציבוריים לוקטו ברחבי העולם | צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ'
בתי הבראה, מצפה הימים, חדר שינה (צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ')
צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ'
בתי הבראה, מצפה הימים, חדר רחצה (צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ')
ספא מושקע | צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ'
בתי הבראה, מצפה הימים, ערוגה (צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ')
מגדלים ירקות ומכינים גבינות | צילום: יוסי סליס ונטשה חיימוביץ'