קו-ליבינג (Co-living) הוא מודל מגורים שיתופי של קהילה החולקת חללים ציבוריים משותפים. היישום מגוון, אבל החוק הבסיסי הוא שלכל אחד בקהילה יש אזור פרטי משלו – גם אם קטן יותר מאשר בדירה ממוצעת – וכולם יחד חולקים חלל ציבורי משותף.
המודל של קו-ליבינג היה נפוץ בתחילת המאה ה-20, ברוח הסוציאליזם של התקופה, ואפשר היה לראות אותו בצורות שונות גם בארץ, למשל במעונות העובדים. בהמשך השימוש במודל בעולם דעך והופרט ואנשים התכנסו חזרה פנימה לבתיהם, אבל בשנים האחרונות הוא זכה לתנופה מחודשת ברחבי העולם, וגם בארץ. הפעם המניעים הם פחות אידאולוגיים והמגמה החדשה מונעת ממחסור בדירות קטנות במיקום הרצוי ובאיכות המבוקשת, ואולי גם מתוך ניסיון לתת מענה לתחושת בדידות.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- תכננתם לזרוק רהיט ישן? אתם חייבים לדעת את זה
- לא במנהטן: דירה מטורפת במגדל בגבעתיים
הטרנד של החזרה למגורים משותפים ממוקד כיום בקבוצה ספציפית למדי - ה-young professional - בעלי מקצוע שחיים לרוב במרכזי ערים ועסוקים בשלב זה בחייהם בפיתוח קריירה ופחות בהקמת משפחה, בני 35-24 שגמרו את לימודיהם האקדמיים ויצאו לשוק העבודה. זוהי קבוצת אוכלוסייה שהולכת וגדלה ונחשבת לחיובית בעיר, מכיוון שחבריה צורכים יחסית מעט שירותים ציבוריים כלליים אך משלמים מיסים מלאים.
בשנים האחרונות עולה חלקה של הקבוצה הזאת באוכלוסייה הכללית בעקבות סיבות סוציו-אקונומיות שונות, בהן עלייה בגיל הנישואים וירידה במספר האנשים שבוחרים להביא ילדים לעולם. כעת לא מדובר רק בתקופה זמנית וקצרה יחסית, אלא באנשים רבים יותר החיים כך לאורך זמן ארוך יותר. פתרונות המגורים הנפוצים ביותר לבני הקבוצה הזאת הם דירות שותפים או דירות מפוצלות.
על רקע זה מתפתח מודל הקו-ליבינג החדש, המנסה לתת לא רק פתרון כלכלי אלא גם מענה לתופעות מורכבות יותר, כמו בדידות וניתוק מהקן המשפחתי, וגם לספק סביבת מגורים מהנה ושיקית. במילים אחרות, את הסביבה ההורית המחבקת והמטפלת מחליפה חברת הניהול.
השלב הראשון בהתפתחות הקו-ליבינג החדש התאפיין בבניינים שלמים שמתפקדים כמו עיר קטנה בלי להתחבר לרחוב. דוגמה לכך הוא פרויקט The collective בלונדון שכולל מגורים מרוהטים לחלוטין, חדר כושר, חדרי כביסה, לאונג', אולם אירועים, מטבח, מסעדה, סופר וחללי עבודה משותפים. יש גם צוות תחזוקה זמין שאפילו אחראי להחליף מצעים לדיירים. בשלב השני בהתפתחות מתאפיין הקו-ליבינג בהשתלבות בסביבה. לעתים מדובר ברשת בניינים, כמו קמפוס, ולעתים חלק מהפונקציות שבבניינים משמשות גם תושבים אחרים בעיר.
ומה קורה בארץ?
בעוד שברחבי העולם פרויקטים של קו-ליבינג משגשגים כבר כמה שנים, בארץ הטרנד עוד בחיתוליו. בשכונת שפירא בתל אביב, למשל, נמצאים מתחמי המגורים השיתופיים של חברת Venn, הכוללים דירות קטנות ומעוצבות וחללים ושירותים משותפים.
עכשיו מתפשט הטרנד – או לפחות הדיון על הטרנד – גם לירושלים. בתוכנית הבינוי לשטח שבכניסה לעיר מתכננת העירייה לכלול דירות קטנות מאוד ואף להקצות שישה אחוזים משטח הבנייה לשטחים משותפים. לאחרונה התקיים בעיר כנס במטרה להעלות לדיון את נושא המגורים המשותפים למשוך יזמים. את הכנס יזם צוות החדשנות העירונית של עיריית ירושלים, שנוסד וממומן על ידי קרן בלומברג. במסגרת הכנס הוקמה יחידת דיור לדוגמה בכיכר ספרא והתקיים דיון במטרה להבין את הפוטנציאל הגלום במודל ואת היכולת להביא אותו לעיר.
"אנחנו מעוניינים להציע לתושבי ירושלים צורת חיים חדשנית ומרעננת, במקביל למענה שהיא נותנת למשבר הדיור בעיר", אומר אייל חיימובסקי מנכל הרשות לפיתוח ירושלים. "המטרה היא לשנות את הדרך שבה אנשים בוחרים לחיות, עם פתרונות שמאפשרים לתושבי ירושלים הצעירים, שמהווים את עורקי החיים של הכלכלה הישראלית, לחיות לפי הצרכים שלהם תוך מפגש עם אנשים אחרים. אנו מאמינים כי הוספת דיור להשכרה מנוהל בעיר יהווה מוקד משיכה עבור צעירים לעיר"
עופר פטרסבורג, מנחה הכנס ועורך הנדל"ן ב"ידיעות אחרונות", תיאר את המצב הנוכחי של שוק הנדל"ן בארץ. לדבריו, רק 2 אחוזים מהבנייה הקיימת היום בעיר היא של דירות קטנות, וההוראה היא שאסור לבנות דירות ששטחן פחות מ-75 מ"ר. את התייחסותן של ממשלות ישראל לנושא הוא תיאר כ"מחדל גדול". לדבריו, לקבלנים יותר יקר לבנות דירות קטנות, וגם ראשי הערים לא אוהבים אותן אבל גם אנשים הגרים לבד צריכים לגור איפשהו, הוא אומר.
לעומת זאת, בטקס פתיחת יחידת המגורים לדוגמה בכיכר ספרא אמר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת כי העיסוק בפיתרונות מגורים עבור נתח האוכלוסייה הזה הוא פריבילגיה שרק לאחרונה העירייה התפנתה לחשוב עליו. לתפיסתו זהו פתרון לתקופה קצרה לאותם צעירים. גם מנהל אגף תכנון עיר עפר גרידנגר התייחס לנושא כאל נישה שהעיסוק בו כנראה יגרור ביקורת על התעלמות מאוכלוסיות גדולות יותר בעיר הסובלות מבעיות דחופות, יותר ותהה אם צורת המגורים הזאת מסוגלת לקבל לתוכה אוכלוסיות שונות.
חפצי תירוש, מנהלת פרויקט קו-ליבינג מטעם צוות החדשנות בעירייה, דווקא מוצאת מקום להתעכב על האוכלוסייה הלכאורה-פריבילגית, ודיברה על המגמה העולמית של השיתוף בכל התחומים, מחללי עבודה, דרך תחבורה שיתופית ועד מגורים. לדבריה, הגבול התודעתי בין פרטי וציבורי היום מטושטש ומרחב הבית מתפשט החוצה. לפי תוצאות הסקר שערך הצוות, הנתח הרלוונטי בציבור הישראלי מוכן למהלך כזה והסיבה היחידה שמודל הקו-ליבינג עוד לא רווח בישראל היא כלכלית. ברגע שיהיה כלכלי ליזם – הפתרון כבר קיים.
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
לדברי תירוש, השאיפה בפרויקט בירושלים היא ליצור אוכלוסייה מגוונת בעזרת תמהיל דירות מגוון - דירות ליחידים (24 מ"ר), זוגות (36 מ"ר) ומשפחות או שותפים (54 מ"ר). בנוסף, הקומות הראשונות בפרויקט אמורות לשמש את כלל הציבור ולא רק דיירי הפרויקט. בבדיקה של "פז כלכלה" הוערכה העלות הכוללת לשוכר ב-4,000 שקל לדירת יחיד, כולל חשבונות, ועד בית וניקיון שבועי.
עו"ד יפעת סולל, שהייתה שותפה בהקמת הפורום לדיור קואופרטיבי והשתתפה בכנס, העלתה את השאלה מדוע הקהילה היא לא היזם. לדבריה, הזכות לדיור היא עניין שהמדינה צריכה לעסוק בו כזכות יסוד לתושביה וליצור את התנאים והמודלים הכלכליים לצורך כך. מודלים עולמיים של קואופרטיביים מוצלחים שנבנו מתוך שאיפה למגורים ללא רצון לרווח נדל"ני קיימים בעולם. בשוויץ, למשל, כל דירה חמישית נמצאת בבעלות קואופרטיב. למעשה, ופים ישראליים אף נוטים להשקיע בהם כי זאת נחשבת להשקעה בטוחה.