הילדים שלנו הם הדבר הכי יקר לנו, זה ברור. אנחנו מטפלים בהם במסירות, שומרים עליהם מכל משמר וההורות המגוננת שלנו כבר זכתה לשלל כינויים, שהמרהיב שבהם הוא "הורות הליקופטר". אבל נדמה שלא משנה כמה נחוג מעליהם וננסה להשגיח על כל צעד ושעל, הילדים שלנו ימצאו את הרגע שבו העיניים שלנו בכיוון אחר, וייתנו משמעות אחרת לגמרי לביטוי "ילדים יקרים".
שאלנו את ההורים מה הדבר הכי יקר בבית שהילדים שלהם הצליחו להרוס, וקיבלנו שלל תשובות שהפתיעו אותנו. מתברר שטלפונים סלולריים הם יעד מועדף על העוללים: הם מוחקים רשימות אנשי קשר ותמונות על בסיס קבוע, משליכים אותם על הרצפה, ובמקרים אחדים גם טובלים אותם באסלה. גם טאבלטים ולפטופים סובלים מילדים: מסכים נשברים כשמתיישבים עליהם, משליכים עליהם חפצים או רוחצים אותם בפרץ של רצון לעזור במטלות הבית. הבת של ענבל מליחי מצאה שימוש מקורי: "היא ישבה על הטאבלט והתגלשה עליו בכל הבית - עם צד המסך על הרצפה".
הבן של עדינה גרינוולד פרץ שפך מים על הטלוויזיה, ואחרים השליכו לעברה חפצים ושברו את המסך. אורית צברי אלמליח מספרת: "הבנים חזרו מבית הספר ורבו - הבכור רצה לראות תוכנית מסוימת והאמצעי רצה משהו אחר. הם החלו לריב, האמצעי לקח בעצבים את השלט דפק ודפק את השלט במסך הטלוויזיה החדשה – 50 אינץ' - עד שנשברה". גולשת אחרת מספרת: "טלוויזיה שהייתה לנו בקושי חודשיים, קנינו לילד מכשיר קשר והוא לא הצליח להפעיל אותו. העיף את המכשיר ישירות על הטלוויזיה ושבר את המסך".
עוד בערוץ עיצוב הבית:
לא בוכים על מסך שנשבר
ובין עשרות התשובות שכללו משקפיים יקרים שהושחתו בדרכים יצירתיות וציורים בכל פינה בבית, מצאנו גם מי שנפרד משולחן. מירב נזכרת: "כשהבן שלי היה בן שנתיים הוא מצא מכשיר קשר על שולחן הזכוכית הגדול בסלון. בצהלות שמחה הוא דפק אותו על הזכוכית שהתנפצה לאלפי רסיסים. עד היום אין שום דבר מזכוכית בהישג יד בבית, למרות שהילד כבר בן 27 וגר עם חברתו בבית משלו".
וכמה שאנחנו מצטערים על מסך שנשבר, יש חפצים שערכם אינו כספי, אלא רגשי ואפילו היסטורי. "כשהייתי בת 5, עוד בחו"ל, עברו לגור בקומה מתחתינו שכנים חדשים, שהייתה להם ילדה בגילי. התחברנו מהר ויצא שתמיד שיחקנו בבית שלי", מספרת מילי קוד. "בפעם הראשונה ששיחקנו בבית שלה, החברה ביקשה רק דבר אחד: לא לגעת בכלום. סבתא שלה, שגרה איתם, אגרה המון חפצים מיוחדים וענתיקות וביניהם היה מונח על השידה כד, אחד היפים שראיתי בחיי: עיטורי זהב מיוחדים, ידיות מגניבות וציור פסטורלי של יער. ואז, תוך כדי משחק, הבובה עפה לי בטעות מהיד ופגעה בכד שנפל והתנפץ. ההלם שלי היה ללא גבול. התחלתי לבכות בהיסטריה מרוב בהלה - אבל למזלי הסבתא הייתה פשוט מקסימה. קודם כל, לפני הכל, היא דאגה להרגיע אותי ורק אז אספה את השברים. כמה שנים מאוחר יותר, בשיחת סלון, נודע לי שזה היה כד נדיר שיוצר בשנת 1910, שהסבתא קיבלה מתנה בצעירותה. הוא שרד שתי מלחמות עולם ונכנע דווקא במלחמת בובות".
אצל נועה ארד בן בסט, מעצבת פנים, הייתה זו תינוקת בת שנה שהכניעה כלי הגשה למרק משנת 1840. הכלי הוא חלק מסט שעבר במשפחת בעלה של נעה זה דורות, ועליו מוטבעים בזהב ראשי התיבות של שם המשפחה. "הסט הגיע אלינו אחרי שהסתובב באירופה וחזר למשפחה", מספרת ארד בן בסט. "כחצי שנה לאחר שהכלי הגיע אלינו, הבת שלי שהייתה אז בת שנה בערך, זחלה לכיוון הארון שבו הוא היה מאוחסן, משכה ושברה את ידית האחיזה. כלי ששרד יותר ממאה וחמישים שנה, מלחמות, הסתובב בעולם - לא שרד ידיים של תינוקת קטנה. לשמחתי יש לי חברה טובה שהיא רסטורנטית במוזיאון ישראל והיא שחזרה את הידית וכמעט לא רואים היום".
זהירות, ילדים במטבח
גם המטבח הוא אזור מועד לפורענות בכל הנוגע לילדים שלנו. מעצבת הפנים ענבל קפון מספרת: "כשהייתי ילדה קטנה, הכנתי פופקורן בסיר על הגז. הרמתי אותו, הידיות היו ממש חמות ומהלחץ הנחתי אותו על הספה. קרימינלית שכמוני, הפכתי את הכרית והרווחתי קצת זמן עד לגילוי העיגול המכוער שהסיר החם השאיר על הספה". תאונות פופקורן נוספות יש גם יש. טל מספרת: "כשהייתי ילדה הכנתי פופקורן בסיר בלי מכסה. הגרעינים עפו לתקרה כשתפחו, השאירו שם סימנים חומים ושמן על כל המטבח. לי כילדה זה היה מחזה מרהיב. אמא שלי פחות התלהבה".
אהובה אוסקר מספרת על מעלליהם של שני תאומים שהיום הם בני 40. "נסענו להתארח אצל בני משפחה, ישבנו בסלון והיה שקט. לאחר חמש דקות שמענו צחוק מתגלגל מכיוון המטבח. ניגשנו וראינו את התאומים שקועים במשחק: מי קולע ביצים על תמונה של הסבתא שתלויה על המקרר. 30 ביצים היו גוגל מוגל על סבתא". האח של דוריה גאולה שמאי סידר למשפחה מקרר חדש: "הוא פתח את הדלת של המקרר קצת יותר מדי והיא פשוט יצאה מהמקום. עלות התיקון הייתה גבוהה יותר ממקרר חדש, אז קנינו חדש".
מים בששון. או שלא
נטלי מור ירושלמי כבר מיואשת: "הפסקתי לספור את כמות הפעמים שהוא צייר על הקירות, עקר לאמא שלי מהקיר את הווילון, שבר לה את התריס בחדר, הוציא ממקומן את רשתות היתושים, עשה הצפה בכל הבית כשהחליט שהוא סותם את הניקוז במקלחון, ואני בטוחה שהרשימה הזאת עוד תתארך". אבל הבן שלה לא לבד בכל הנוגע להצפות. הבת של אורית צברי אלימלך כנראה הרגישה מאוד גדולה ובוגרת ביום שבו עלתה לכיתה א' והחליטה לעשות לאמא הפתעה ולשטוף את הבית. "הגעתי הביתה ומצאתי את הרצפה מוצפת בשניים שלושה דליי מים, והבת שלי ואחיה הגדול יושבים על הרצפה בתוך השלוליות ומשחקים להם בהנאה. התגובה שלי הייתה פחות משועשעת, כי הרצפה הייתה רצפת פרקט! מפה לשם, הפרקט התנפח בכמה מקומות".
ויש ילדים שמעדיפים עיסוק בטקסטיל: "כל סט חדש של מצעים מפתה את הילדה שלי להתכרבל בו עם גוש סליים צבעוני (פלסטלינה זוהרת כזו שלא יורדת)", מספרת טלי ברייר, וליסה זכריה נזכרת: "כשאורי עלתה לכיתה א' לפני כמה שנים, הלכנו יחד לחנות ובחרנו את התיק שהכי התאים לה. לאחר חודש גיליתי לחרדתי שאורי רוצה תיק שמתחלק לשני תיקים והיא פשוט גזרה אותו לשניים. ברור שקניתי תיק חדש".
"בזכותם יש לי הכל חדש"
סיון ברוך שטיינר חוזרת 30 שנה לאחור, ונזכרת בשכן שחזר עם אוטו חדש מהחברה. "האוטו היה כחול, נוצץ. אחותי הקטנה ועוד כמה חברים התלהבו והחליטו לקשט אותו. לקחו מסמרים וחרטו עליו פרחים לכל אורכו משני הצדדים. כמובן שכל הורי הילדים שילמו על התיקון. והשכן? עשה חנייה עם שער".
ואורטל גדאייב מסכמת את הדברים בצורה הכי מכילה שיש: "מקרר, שירותים, ציירו לי על כל קירות הבית, את המחשב, העיפו לי את עכבר המחשב מהחלון, קרעו את הטפט בחדר שינה שלהם ובנוסף פירקו לי את הפלאפון! נסיכים שלי, בזכותם יש לי הכל חדש".