אנחנו מתיישבים בלובי של אחד ממגדלי היוקרה במתחם צמרת בתל אביב, לפנינו קיר קורטן שנישא לגובה 20 מטר המקבל את פני הנכנסים. "נכון שלא שמת לב אליו? נכון שעברת לידו ולא התעכבת?" שואל אדם. מופתעת מעצמי, אני מודה ומאשרת את האבחנה הדקה. ואדם יודע לשים את האצבע על הנקודה ולנסח את התובנה המדויקת שלא יכולתי לנסח טוב יותר בעצמי: "הוא פשוט לא נמצא בסביבה הטבעית שלו", הוא אומר ומוסיף: "זה לא קרה לך למעלה בדירה". 

רגע לפני ירדנו מהסיור הקצר שערך לי בפנטהאוז בקומה ה-29 שם הוא נמצא בשלבי סיום העבודה. מיד כשנכנסנו היד שלי, בתנועה אוטומטית, נשלחה קדימה אל קיר הנחושת המושחרת המרשים הממשיך מהדלת, מחפה את קיר הכניסה הגבוה ואת הקיר המרכזי בחלל המגורים. מלטפת אותה, מקישה עליה כדי לשמוע את הצליל שהיא מפיקה, נפעמת מהעוצמה שיצוקה בה. כן. אני מאשרת לעצמי. הילד הזה יודע על מה הוא מדבר.

אדם סטיל - בעודו לוהט - בית הקורטן בשטח המפעל בפתח תקווה. אדריכלו (צילום: יחסי ציבור)
"רק תהיה בן אדם", אדם סטיל | צילום: יחסי ציבור

"בכל מקום קוראים לי 'ילד'"

אדם סטיל, אמן פלדה מוערך, בסך הכל בן 26, וכבר מעסיק 17 עובדים במפעל הקטן שבנה בעשר אצבעות. ההספק המרשים שלו לא היה מבייש גם איש מקצוע מיומן שמתקרב לגיל הפנסיה. מבחינתו, אגב, זו רק ההתחלה. לוקח זמן להתרגל לדיסוננס הזה כשמתעורר כשפוגשים בו. מי שמכניע תחת ידיו מאות טונות של ברזל, מי שתיק העבודות שלו כולל שיתופי פעולה עם אדריכלי העל של ישראל ועבודות עבור האלפיון העליון, ראוי שקמטים יחרשו את פניו או לפחות שיבה תזרוק בשערו. אבל אז מגיע לפגישה בחור צעיר עם פנים של ילד וחיוך מבויש. "זה קורה לי כל הזמן", הוא אומר, ספק מתנצל ספק נהנה מהמעמד. "בכל מקום קוראים לי 'ילד'".

באיזשהו מקום, הדיסוננס הזה הוא אולי גם מה שדחף אותו למקום שבו הוא נמצא היום. עבר לא פשוט, עם לקויות למידה קשות, מעברים בין בתי ספר לחינוך מיוחד וחוסר יכולת להתרגל למסגרת, כולל הצבאית. לא בדיוק האירועים שתורמים לחיזוק הביטחון העצמי. "אבא תמיד דחף ללימודים, להישגים, רצה שאני אמשיך ללמוד", הוא מסביר. "אמא, לעומת זאת, אמרה: 'תעשה מה שאתה רוצה, רק תהיה בן אדם'". הצורך להוכיח, מסביר אדם, לצד ההבנה שעליו ללכת עם החוזקות ולפתח את היתרון היחסי שלו במקום להילחם בשדים, הוא מנוע רציני לעשייה.

הרעב הזה להוכיח מצטרף לכריזמה שאדם מודע אליה היטב. הוא תקשורתי מאוד, יודע להתחבר לאנשים, ובעצמו מעיד כי בכל מקום שהוא נכנס אליו כדי להתחיל בפרויקט קטן הוא מקבל בסוף את כל הבית. כך קרה בפנטהאוז שראינו, שבו התבקש, במקור, לעצב דלת כניסה ומשם הדרך להחלפת חיפוי הקירות מעץ לברזל היתה קצרה, ואליה נוספו עוד רהיטים ובריכת גלישה מרשימה במרפסת.

אדם סטיל, חוץ, ג (7) (צילום: יחסי ציבור)
אני לגמרי משוחרר מהתפיסה של בית סטנדרטי", בית המכולה של אדם ובת זוגו בפרדס חנה | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, מבט מבחוץ (8) (צילום: יחסי ציבור)
"אם ארצה להגדיל בעתיד, אחבר מכולה נוספת" | צילום: יחסי ציבור

אדם סטיל, מבט מבחוץ (9) (צילום: יחסי ציבור)
מבט מבחוץ על חדר השינה | צילום: יחסי ציבור

אז הנגרים לא מחבבים אותך?
"לא מתים עלי", הוא מודה, ומיד מוסיף: "אבל אני חושב שזה קרב לא פייר. כי בברזל יש קסם מיוחד. כשאתה לוקח ברזל אתה יכול לחבר אותו ולא יראו את החיבור. אתה יוצר משהו מונוליטי. לעץ יש קסם משלו מבחינת מחברים מיוחדים, היפנים, למשל, אלופים בזה. אבל כשאתה נכנס לדירה ועומד מול קיר של 30 מטר, והוא מתעקל, וכולו חתיכה אחת, זה משהו שאתה לא יכול לקבל בעץ. לברזל יש כוח. ביום יום שלי אני פוגש לקוחות שהיו רוצים את כל הדירה בברזל, אבל זה עניין של תקציב. נכון שנותנים לו קונטרה עם עץ שמרכך אותו, אבל ה-show הגדול הוא הברזל. הוא פשוט הרבה יותר יקר ולפעמים בגלל זה הוא נדחק לפינה. למשל מטבח של נירוסטה שרופה שחורה של 6 מטר שעשיתי עכשיו - נגר ייקח על עבודה כזו 200 אלף שקל, מותגי פרימיום ייקחו 600 אלף, בברזל זה יכול להגיע לכמעט שני מיליון".

ויש מספיק לקוחות לזה בארץ?
"אנחנו חברה קטנה בסך הכל. 17 איש. אני לא צריך להאכיל מאות משפחות עכשיו. בשבילי זה מספיק". 

קפצנו לסוף, ובעצם עוד לא ברור לי איך הכל התחיל. איפה פגשת את הברזל בפעם הראשונה? מי פתח לך את הדלת לעולם הזה? ומתי בכלל הספקת כל כך הרבה?
"כשהייתי בן 17 וחצי, אבא שלי, שהיה לו מפעל זכוכית, קנה את המפעל של פרויקה המיתולוגי שהיה אז בפשיטת רגל (אפרים מחנאי היה האורים והתומים של החלונות הבלגיים בראשית דרכם בארץ; מ"ש). שם פגשתי את הברזל בפעם הראשונה.

"ברמה האישית פרויקה ואני לא הסתדרנו. אני הייתי הבן של מי שקנה את המפעל שלו והעסיק אותו, הייתה שם מורכבות. ועדיין, אני זוכר איך הוא השפיע עלי. היה לו ארון נעול במפעל, שהצית את הדמיון שלי. הוא שמר אצלו מידע וזה סיקרן אותי ושיגע אותי ואיתגר אותי. היצירתיות וכושר ההמצאה שלו שבו אותי. פרויקה היה איש של צבע, אני יותר איש של חומר, והתפיסות שלנו מנוגדות, אבל הוא היה אמן ובן אדם מיוחד שהשאיר חותם. בסך הכל עבדנו זה לצד זה חצי שנה, עד הגיוס שלי, אבל אני חושב עליו המון. לפרויקה היתה דרך שלו, אמת שלו שאיתה הוא הלך".

לאחר תקופה קצרה בצבא, פתח אדם עסק קטן לחלונות בלגיים. "מתוך הישרדות", הוא אומר. "אחרי כל מיני טלטלות במשפחה, גירושים של ההורים, מעברי דירה, בתי משפט  היה לי ברור שאני צריך לנצל את היתרון שלי ואת הניסיון הקצר שכבר היה לי". העיסוק ביצירה ובחומר היה טבעי עבורו, כמי שבילדותו צייר ויצר בחימר.. אביו כבר פירק את המפעל שרכש, ואדם יצא לדרך עצמאית, שכר מקום בירושלים והתחיל לעבוד. "זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי הצלחה בחיים", הוא אומר. "ויותר מזה. דרך הברזל – הצלחתי סף סוף לבטא את עצמי".

אדם סטיל, סלון, ג (11) (צילום: הילה עידו)
הסלון בבית הקורטן. עם סקיי לייט ענק | צילום: הילה עידו
אדם סטיל, פינת אוכל, ג (15) (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, מטבח, ג (16) (צילום: הילה עידו)
. | צילום: הילה עידו
אדם סטיל, מטבח, ג (15) (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור

אדם סטיל, מטבח (16) (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור

עוד בערוץ עיצוב הבית:

"יש אנשים שהם 'אנשי חומר'"

די מהר הוא מצא את עצמו משתעמם מהעיסוק המוגבל בחלונות והחל להתפתח – יצר דלתות, מדרגות. "ואז התחלתי להיכנס לתוך בתים של אנשים. הבית הראשון היה בירושלים. התבקשתי לייצר ידית ברונזה לדלת עץ מפירוק. האדריכל ביקש עבודה קטנה נוספת, איזשהו פרט בחלון, ושם הבנתי שהחלום מתחיל להתגשם. האפשרויות הן אינסופיות וכל הגבולות נפרצים".

מאדם פרץ הוא הפך ל"יש איזה ילד שעושה דברים יפים", ולפני כשנתיים, במסגרת ההתפתחות האבולוציונית הזריזה שלו, דבק בו הכינוי "אדם סטיל". היום הוא כבר מוכר היטב בקרב אדריכלי הצמרת של ישראל. בין היתר, כבר הספיק לעבוד עם אורלי שרם, עודד לביא, פיצו קדם, קארן גור, קימל אשכולות, אילן פיבקו ועוד רבים נוספים. לאילן פיבקו יש לו יחס מיוחד. "אני לא אשכח את הפגישה הראשונה איתו. הוא לקח את הדוגמה שהבאתי, הפך אותה, סובב אותה, בדק את העובי שלה, ליטף אותה, העביר על הלחי שלו. ואז הבנתי שהוא איש של חומר, בדיוק כמוני. שבאמת יש דבר כזה ויש אנשים שרואים מעבר, שיודעים להעריך את הדבר האמיתי - הפלדות העבות, החומר הגולמי נטו. היום אני כבר יודע לזהות את זה באנשים.

"אילן ופרויקה, שניהם דמויות מאוד משמעותיות בעיצוב הזהות שלי כאמן יוצר. אילן הוא האדריכל הראשון שנתן בי אמון והעניק לי את כרטיס הכניסה לפרויקטים גדולים, את ההזדמנות לממש את הפנטזיות שלי, לבטא את עצמי. לתת לילד בן 21 לעשות מדרגות בחצי מיליון שקל זה דורש אומץ. עד היום אני מעריך אותו על זה. יכול להיות שהוא זיהה אצלי משהו שאני עצמי עוד לא ידעתי על קיומו".

אדם סטיל, מדרגות, ג (16) (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, שינה ג (10)1 (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, רחצה, ג (19) (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, רחצה, ג (18) (צילום: יחסי ציבור)
. | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, חוץ (8) (צילום: יחסי ציבור)
"שדרגתי את מצבי, וזה הכי טבעי בעולם" | צילום: יחסי ציבור

אדם סטיל - בעודו לוהט - בית הקורטן בשטח המפעל בפתח תקווה.  אדריכלו (צילום: יחסי ציבור)
בית המכולה על גג המפעל בפתח תקווה: "רק אני והשומר באזור התעשייה" | צילום: יחסי ציבור

אבל איך נוצר הקשר הראשוני ביניכם?
"הכרנו דרך פרויקה. בגיל 17 חידשתי אצלו בבית את חלונות הברונזה. ואז הגיעה ההזדמנות הראשונה – חיפוי קיר בפרויקט ברוטשילד 1. התחריתי עם מישהו נוסף על הפרויקט. הייתי יקר פי שלושה אבל אילן התעקש ושכנע את הלקוח לעבוד איתי. מאז כבר עשינו הרבה פרויקטים יחד, והוא תמיד מאתגר ודוחף אותי קדימה. אני פוגש אותו במקומות הכי משוגעים שלו, הבתים שלו מרגשים אותי. יש שם משהו אחר".

אדם מדבר על העבודה שלו בהתרגשות. הוא חי ונושם אותה במלוא מובן המילה. עד לאחרונה התגורר בשטח המפעל במכולות שחיבר וחיפה בלוחות קורטן וזכוכית. את הפנים ריהט בעבודותיו. אל החתונה שלו, שנערכה לפני חודשיים (לצערן של רווקות ישראל) הוא הגיע ישר מהמפעל. הוא מדבר על העבודה במונחים של פנטזיה. מבחינתו, קהל הלקוחות שלו הם "הפיה הטובה" שתפקידה להגשים את חלומותיו הפרועים. "בעצם הלקוחות שלי מממנים לי את האטרף. אתה לא תעשה מדרגות משמונה טונות של ברונזה – כשרק חומר גלם עולה מאות אלפים, אם אין לך לקוח שמשלם את זה".

בוא נתעכב רגע על הבית שלך. מכולה בשטח המפעל?
"הכי טבעי בעולם". הוא אומר. "בסך הכל שדרגתי את מצבי ואני חי היום בבית שאני מת עליו ומתאים בול לצרכים שלי". שטחו של הבית בן שתי הקומות הוא 50 מ"ר. בקומה הראשונה – מטבח (שאדם הכין), מקלחת וסלון. למעלה נמצאות יחידת השינה ומרפסת קטנה. הקונטיינר עבר הרבה גלגולים תוך כדי הבנייה, נפתח ונחתך ונוספו לו חלונות מרצפה עד תקרה, והוא, למעשה, המעבר לחלל המרכזי, וממנו יוצאות החוצה "שלוחות" - המטבח, למשל.

"שנתיים ישנתי על ספה במשרד של המפעל בפתח תקווה", ממשיך אדם, "באיזשהו שלב החלטתי לקחת מכולה שנשארה לי מיבוא של חומרי גלם ולהפוך אותה לבית. ביקשתי מהאדריכל עודד רוזנקיאר שיעזור לי בתכנון של החלוקה הפנימית ויצאנו לדרך. במהלך העבודה עליתי למעלה, לגג הקונטיינר, וקלטתי את הנוף המשוגע, אני מת על אזורי תעשייה. החלטתי לפתוח דלת לגג והשתמשתי במדרגות שהיו זרוקות לי חודשיים במפעל (מדרגות פלדה שתיכנן פיבקו וטעות בחיתוך השאירה אותן מיותמות; מ"ש). הזמנתי זכוכית גדולה ופתחתי לי סקיילייט מעל המיטה בגודל 2X2 מ'. זה מה שיפה בבית הזה, אפשר לשנות בקלות, אם אני ארצה להגדיל בעתיד אז אני יכול לחבר מכולה נוספת, אני לגמרי משוחרר מהתפיסה של 'בית סטנדרטי' במובן של החלוקה הפנימית".

סטנדרטי זה אכן לא בלקסיקון שלו, ועל החיים באזור התעשייה, שהסתיימו עם המעבר הזוגי לחלקת אדמה בכרכור, הוא מספר בהתלהבות ובנוסטלגיה: "לילות שלמים שרק אני והשומר באזור התעשייה, רעש של ריתוכים, מוזיקה בפול ווליום שלא מפריעה לאף שכן, מדורות, חברים, כשאני לבד אני מסתובב עירום בחוץ, הכי חופש שאפשר".

פרקטי?
"ברור שפחות מבית סטנדרטי. לברזל החשוף יש גם חסרונות, אבל יש בו כל הרבה נשמה. ההתיישנות הטבעית, ה'צלקות' ופגעי הזמן שהופכים אותו למה שהוא מפצים, מבחינתי, על הכל. חוץ מזה, תחשבי כמה קל להעביר אותו ממקום למקום. כשקניתי את האדמה בכרכור, כל מה שהייתי צריך לעשות זה להעביר אותו, ככה, כמו שהוא. ארבעה מנופי אבי ומשאית של טנקים. עם הבגדים בארון והקוטג' במקרר".

לשים את החומר הנכון במקום הנכון

אדם מזכיר הרבה את ממד הזמן. הוא נוכח שם, בתודעה שלו, חלק מהיצירה ומהעוגן שמנחה אותו בעבודה ובבחירות שלו. "אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני יודע שמשהו שעשיתי ייראה חרא בעוד 50-100 שנה. זה מתחבר לתפיסת עולם שלמה. מעדיף קצת וטוב ולא מתפשר בעניין הזה. כמו בחיים - אני בקשר עם המון אנשים אבל אין לי מיליון חברים. יש לי שלושה חברים טובים וזהו. תמיד מעדיף איכות על כמות".

ושוב אנחנו חוזרים לנושא שנראה שמסעיר אותו - הקונטקסט. ההתאמה של המוצרים לסביבה שלהם, ההשתלבות האורגנית בחלל. הרי הזמן משחק תפקיד בתוך מכלול שלם של חומר ומקום. "אני תמיד חושב על ההתאמה לסביבה. מה יהיה עם זה בעוד 100 שנה? איך זה מתיישן? אנשים
לוקחים קורטן שהפך למאוד טרנדי עכשיו, ומכניסים אותו לתוך בית, וזה הגיוני בערך כמו להכניס בדואי למגדל דירות.

"הרי קורטן זה חומר שמתאים לחוץ. הוא משתנה. אתה לא תשים עליו לכה, הוא מלכלך, אתה לא תישען עליו עם חליפה, אבל זה אחד החומרים היחידים שאתה כן יכול לשים בחוץ, ויותר מזה – החוץ יעשה להם חסד. דלת הקורטן תחליד, בהמשך יצטרפו אליה סימני המים שמטפטפים, במקומות שבהם נוגעות הידיים היא תתכהה, והיא תקבל את הזהות הייחודית לה. כזאת שלא ניתן ליצור או לשכפל. אותו דבר עם ברונזה מושחרת", הוא ממשיך בהתלהבות, "אחד הדברים הכי יפים שיש. גוש שחור שאיפה שנוגעים בו נחשף הזהב מלמטה. כמו תיבה קסומה שמציץ ממנה האור. יש לזה כוח הרבה יותר גדול מלקחת משהו ולצבוע כדי להפוך למוזהב. אנשים אוהבים את זה, שמים בחוץ, ובחוץ זה נהיה ירוק. ואז אתה מתחיל לעבוד אצל המוצר. לחדש. אז מה עשית? זה הרי פספוס אדיר".

אדם מדבר מדם לבו ונראה שהגבולות מאוד ברורים לו. הוא יודע בדיוק איפה הוא לא יתפשר ומה הוא לא יסכים לעשות. זה לא עניין של פלצנות או שחצנות, זה עניין של אג'נדה מגובשת, קו עיצובי ברור ואמת אחת שהוא דבק בה. "כולם יכולים להעתיק דיזיין, אבל אם אתה שם את החומר הנכון במקום הנכון, מה שיקרה לו יקרה רק שם. ואת זה אני מחפש".

אדם סטיל, מטבח (1) (צילום: יחסי ציבור)
אדריכלות: דנה כהן וישקין. נישה מפלדה מושחרת במטבח | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל, כניסה, ג (19) (צילום: יחסי ציבור)
"לברזל החשוף יש הרבה נשמה", אדריכלות: דנה כהן וישקין | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל - בעודו לוהט - גרם מדרגות מפלדה מושחרת. אדריכלית - קארן ג (צילום: יחסי ציבור)
גרם מדרגות מפלדה מושחרת. אדריכלית קארן גור | צילום: יחסי ציבור
אדם סטיל - בעודו לוהט - גרם מדרגות ברונזה. אדריכל-אילן פיבקו (צילום: יחסי ציבור)
גרם מדרגות ברונזה. אדריכל אילן פיבקו | צילום: יחסי ציבור

אדם סטיל, ג (5) (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

לא יכול לחיות עם 'דמוי'

"אני נתקל בלקוחות שהם אנשי כספים, מחשבים, בנקאים – לא בדיוק 'אנשי חומר', אבל הם לא יכולים להישאר אדישים כשהחומר הנכון נמצא במקום הנכון, איפה שהעוצמה שלו משתקפת. הם נוגעים.

אז כשלקוח שלך נוגע בחומר – אתה את שלך עשית? 
"כן. ואני אגיד לך יותר מזה. כשלקוח נכנס אלי אני תוך שתי דקות יודע אם נעבוד יחד או לא". 

לפי מה? לפי הליטופים?
"לא רק. בשבוע שעבר נכנסתי למישהו הביתה וראיתי את הריצוף - פורצלן דמוי בטון. מיד הבנתי שהוא לא יהיה לקוח שלי. אני בא פתוח, ונזהר, ונותן את כל הכבוד לבן אדם שמולי, אבל מי שיכול לחיות עם 'דמוי' הוא לא לקוח שלי. אני לא אומר את זה בשחצנות, ממש לא. זה לא עניין של טוב או רע, זה עניין של מתאים או לא מתאים. בדיוק כמו שיש מי שיתאים לו עץ ויש מי שיתאים לו ברזל. אני מתאים ל'אנשי החומר'. יש שוק שלם היום של מוצרי 'דמוי', עמידים וחזקים, ואנשים ואדריכלים חיים איתם מצוין והכל טוב. מבחינתי, לעשות דמוי זה פייק. לי אישית זה לא מתאים. אני אעדיף שמישהו יבוא ויגיד לי שהוא רוצה עבודה מסוימת אבל אין לו תקציב אז הוא ילך עליה בקטן, מאשר מישהו שיבקש ממני עבודה גדולה באלומיניום צבוע, דמוי קורטן".

ספר לי עוד על הלקוחות שלך. קווים לדמותם.
"הם מתחלקים בערך חצי חצי, בין אדריכלים לבין אנשים פרטיים שראו עבודות שלי בבתים של חברים. 90 אחוז מהעבודה היא בדירות. השיגעונות הגדולים, מסתבר, הם נחלתם של אנשי הדירות במגדלים ולא של דיירי הבתים הפרטיים.

"אני אוהב את הלקוחות שלי ברמה האישית. זמן ממוצע של פרויקט הוא בערך חצי שנה. בזמן הזה נוצר משהו מאוד אישי. אני מחפש לרגש אותם, הם מבינים את זה, ונוצרת קרבה אמיתית. כשאני אומר ללקוח: 'תן לי לחשוב על מה שאני הולך לעשות כאן', אז אני הולך לישון עם זה בלילה, קם עם זה בבוקר, כולי שם. אני יושב אצלו ומנסה לדמיין מה הוא ירגיש כשהוא יסתכל מכאן ואיך הוא יחווה את זה משם. כל הלקוחות שלי, אגב, הם תושבי חוץ. מקסימום תושבים חוזרים. עד היום היו לי רק שני לקוחות ישראלים, ואני אומר את זה בכאב".

אדם סטיל-בעודו לוהט -דלת כניסה מפלדת קורטן, אדריכלות אילן פיבקו, ת (צילום: דודו אזולאי, עיצוב אדם סטיל, אדריכלות אילן פיבקו)
דלת כניסה מפלדת קורטן, אדריכלות אילן פיבקו | צילום: דודו אזולאי, עיצוב אדם סטיל, אדריכלות אילן פיבקו

אדם סטיל - בעודו לוהט - עמדת עבודה מפלדה מושחרת (צילום: יחסי ציבור)
עמדת עבודה מפלדה מושחרת | צילום: יחסי ציבור

עניין של כסף?
"לא. חד משמעית לא. עניין של מודעות נטו, של חשיפה. אירופאים ואמריקאים מכירים את זה מהבית. המרחב הציבורי מלא ברזל והם פוגשים אותו ביום יום, בכל מקום, מגיל אפס. מגדלים, חיפויים, גשרים. המכסים בכביש עשויים פלדה 60 מ"מ. לא כמו בארץ, פה הכל מבטון. תסתכלי על פסל החירות, על מגדל אייפל. בארה"ב השלדים של הבניינים עשויים ברזל. בן אדם הולך במנהטן, רואה דאבל T (פרופיל ברזל; מ"ש), הוא לא יודע שזה יתגלגל להיות שולחן אצלו בבית. זה מחלחל לתודעה, הם סופגים את זה. הם צרכנים של הדבר הזה. יודעים מה זה ברונזה ומה זה פליז ומה זה נירוסטה.

"ישראלי יגיד: 'מה אני צריך את כל הברזל הזה? קר. תעשייתי. כבד'. זו בעיה שלנו, האמנים, האדריכלים, אנשי המקצוע. אנחנו לא חושפים מספיק. לא יוצרים את הצורך. בואו נעשה פסלים. למה שבגני משחקים לא יעמוד פסל מברזל? אבל לא משהו מצועצע וצבוע שמסמל את העיר פתח תקווה. משהו מופשט, משהו שמדבר חומר, מדבר אמנות".

עד שיצליח לחנך את השוק, אדם לא מבזבז זמן. עם נחישות של ברזל ואמביציה במשקל שתי טונות פלדה, הוא לא הטיפוס שיירתע מעבודה מעבר לים. "פשוט מכניס הכל למכולה", הוא אומר באגביות כשהוא מנסה להסביר כמה זה טריוויאלי לקחת על עצמו פרויקט של מדרגות בבית פרטי במילאנו (תשע טונות ברונזה. תודה ששאלתם). זה לא הפרויקט הראשון שלו בחו"ל ובטח לא האחרון. אדם כבר הספיק לייצר רהיטים לסוויטה של בית מלון במילאנו, מדרגות בבית לשימור ביוון וריהוט עבור לקוח במוסקבה. כשאני שואלת אותו על ההתפתחות בחו"ל הוא מודה שהוא מכוון למנהטן ("תל אביב בענק") ולמילאנו – שם הוא שואף להציג את העבודה שלו במסגרת שבוע העיצוב השנתי (Salone del Mobile). אנשים שלו כבר עובדים על זה. "יש לי אנשים מעולים. הכי טובים. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלי האנשים בחברה. היה לי מזל. מהמזכירה המדהימה עד אחרון העובדים".

אדם סטיל - בעודו לוהט -  ספסל ברונזה מושחרת. תכנון וביצוע Adam Ste (צילום: יחסי ציבור)
ספסל ברונזה מושחרת | צילום: יחסי ציבור

התשוקה היא לרגש אנשים

בשנה האחרונה, אחרי שעיצב בכמעט 30 פנטהאוזים, הוא מעיד על עצמו שיותר ויותר מעסיק אותו הרצון להגיע לקהל רחב. "לא הוגן שעיצוב הוא נחלת העשירים בלבד. התחלתי לשאול את עצמי איך אני מגיע לבתים של אנשים שאוהבים ברזל, רוצים אותו בבית שלהם אבל לא יכולים לשלם על עבודות גדולות. אז החלטתי לעשות ריהוט. התחלתי לפתח מודלים, יש לי כבר ליין של 30 פריטים בערך – ספסלים, מראות, ספריות, קונסולות, שולחנות, כשהרעיון הוא לאפשר לאנשים להכניס את הברזל הביתה. אני לא אומר שהדברים זולים, כי החומר עצמו הוא יקר, אבל אני כן חושב שאם מישהו רוצה להשקיע בפריט מיוחד, 'פיס' עם ערך אמנותי ונוכחות, אז יש לי עכשיו מה להציע לו. הרהיטים הם, מבחינתי, הזדמנות אדירה להגיע לקהל רחב".

גם הרהיטים שלו מדברים באותה שפה שהוא דבק בה. כמה שיותר גולמי, בלי התחכמויות. פלדות חשופות, ללא צבע, עובי משמעותי, ריתוכים מלאים. אין שום פרט מיותר בעבודה שלו ("גם בארון יש לי ארבע חולצות וארבעה זוגות מכנסיים") והוא משאיר את הבמה לחומר. חומר ופרופורציה. לא צריך יותר מזה. המחירים, לטובת מי שהגלגלים במוח שלו כבר התחילו לעבוד, נעים בין 8,000 שקלים (כיסא, ספסל, שולחנות צד וסלון, קונסולות ואקססוריז למיניהם) ועד 350,000 לעבודה במהדורה מוגבלת וחתומה – שלוש פינות אוכל בלבד (שולחן ושמונה כיסאות) יצוקות מברונזה, בתבנית ידנית, כל אחת מהן One of a Kind.

"ההתמחות שלי", הוא אומר, "זה הגמר. איך לשרוט את הברונזה בפינה, איך ללטש את הנירוסטה, איך ליצור עומק, וקס כזה או וקס אחר. שם אני חי. כשיש לך פאשן אתה כל הזמן חוקר – שורף ברזלים, מחמצן, מחליד, טובל ברונזות בים המלח. הרבה מהפטינות שלי אני יוצר. כל עבודה עומדת בפני עצמה. אני לא הרתך הכי טוב בעולם, אני לא המסגר הכי טוב עולם. אני איש חושב. רוצה להתפתח, להמציא את הדבר הבא ולרגש אנשים. יש מסגרים יותר טובים ממני. מה שהם כבר שכחו אני עוד לא למדתי".

רציתי לשאול אותך איפה תהיה עוד עשר שנים, אבל בקצב שלך אולי נכון יותר לשאול איפה תהיה בגיל 30.
"בגיל 30, אחרי שפריטים ורהיטים שלי יהיו בהרבה בתים, ולא רק של עשירים, אני אתחיל להתפנות יותר לעניין של הפיסול. אני יוצר מיניאטורות כל הזמן. חותך לבד, על השולחן, בלי תוכניות. בכלל, לכל עבודה שאני עושה אני יוצר קודם מודל קטן. יש לי כבר אוסף מרשים של גרמי מדרגות קטנים.

"אני רוצה לעשות פיסול חוץ סביבתי, בקנה מידה גדול. את המודל שלי אני מדמיין בקלות בגובה ארבעה מ' במגרש שני דונם עם ילדים רצים מסביב. אני מתחבר מאוד לעבודות של ריצ'רד סרה, אניש קאפור, אלכסנדר קלדר. חוץ מזה, אני רוצה להמשיך לפצח שיטות עבודה חדשות, לפתח חומרים וגמרים חדשים, לדייק את האמנות שלי".

אדם סטיל, חוץ (8) (צילום: יחסי ציבור)
"הלקוחות ממנים את האטרף שלי" | צילום: יחסי ציבור

אדם סטיל, ג (4) (צילום: יחסי ציבור)
פליז, אדריכלות: ישראל נוטס | צילום: יחסי ציבור

הצילומים באדיבות צלמת האדריכלות, הילה עידו. לעבודות נוספות היכנסו 

>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק