תל אביבים רבים קיבלו בשבוע שעבר תשובה לתעלומה שנפרשה בעיר בשש השנים האחרונות על גבי לא מעט קירות: מי אחראי לציורים של הילדה המלנכולית, שחורת השיער והנעליים, שזכתה לפרשנויות שנעו ממתוקה ועד מפחידה? דמותה של היא יצירה של אומנית ישראלית החותמת את שמה כ- ID, "ברווז דמיוני", או בשמה המלא יוליה שטנגלוב.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> זוג מנצח: הצצה לדירה הצבעונית של צחי הלוי ולוסי אהריש
>> תנסו את זה: הטיפ שיגרום לבזיליקום שלכם לשגשג
"כבר לפני חמש שנים, עוד לפני שעברתי לפלורנטין, הייתי באחד החופים הדרומיים של תל אביב וראיתי את הדמות שלה", מספר תומר נחשון, צייר ואמן דיגיטלי בן 24. "לא ידעתי שזו תופעה נרחבת ושיש כמות מטורפת של איורים, לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ. לפני כמה ימים החלטתי שאני משיג תשובות, העליתי את זה לקבוצה בפייסבוק ובאותו רגע קיבלתי תגובות. הבנתי שהיא די מוכרת עם ציורים נוספים של שועלים, והייתי רק צריך לדעת לאן להסתכל". הציורים תפסו את עינו של נחשון בזכות ההמשכיות והעקביות לאורך השנים, כפי שהוא מסביר: "מעין תנועתיות מיוחדת שהיא בוחרת למקם על הקירות ולא מחפשת גלריות ממוסדות".
שטנגלוב היא אם חד הורית לבן חייל, ויחד הם מתגוררים בדרום תל אביב עם שני חתולים. היא בת 47, ילידת ברית המועצות שעלתה בגיל 13 לארץ עם הוריה ואחותה ב"עליית המיליון" ב-1989. ביום יום היא עובדת במחשבים בחברה אמריקאית וסופי השבוע שלה מוקדשים לציורים, במסגרת כמה שעות של הרפתקנות עם אופניים, ספריי ומכחול, אזניות, מוזיקה טובה ופחית בירה למצב רוח. "אני מציירת המון שנים ורוב האנשים מכירים אותי", היא מספרת במהלך הפוגה מסידורי שישי בבוקר, שנקטעת באזעקה ויציאה לחדר המדרגות. "התחלתי לצייר על קירות לפני 14 שנה כדי לצאת מאזור הנוחות שלי, לעשות משהו שהוא פחות אני, סוג של טיפול באמנות עצמית", היא אומרת ואז האעזקה משתתקת ונשמע בום חזק - נפילה בדרום תל אביב. לאחר כמה דקות של התעשתות היא ממשיכה: "התחלתי עם ברווזי גבס שהדבקתי ברחבי העיר וב-14 מדינות שעברתי בהן. כשהשתעממתי מהם עברתי לתבנית ראש בובה ויום אחד ציירתי אותה בגודל טבעי, עם גוף ביד חופשית. אהבתי את זה וככה המשכתי עם דמות הילדה בכל מיני מקומות".
חושבים שזו וונסדיי או אנה פרנק
בהתחלה שטנגלוב ציירה את הדמות במברשת ולאחר זמן מה עברה לספריי. "כל אחד מפרש מה שבא לו. הרבה שואלים אם זו וונסדיי ממשפחת אדאמס או אנה פרנק, אחרים מייחסים את הדמות לאחותם הקטנה. בונים סיפורים סביב הדמות וזה מרגש שהדמות שלי תופסת חיים עצמאיים ומתחילה לחיות בלי קשר אליי, עם מיתוסים ואגדות. לא ציפיתי להצלחה ואהבה עממית והמונית כזו. זה מחמם את הלב".
כשהיא מחליטה לצייר, שטנגלוב מחפשת קיר מושחר או מוזנח שלאף אחד כבר לא אכפת ממנו. "אני לא מציירת על קיר נקי מתוך סוג של כבוד". שוטרים לא מפחידים אותה והיא מציירת חופשי וללא מסכה. "פעם עצרו אותי ונתנו לי קנס של 300 שקלים כי זה נחשב ונדליזם, אבל הצליחו לבטל לי אותו".
לרוב אין משמעות לציורים, אלא אם היא מוסיפה מסר ברור לידה כמו "ביחד ננצח" או "להחזיר ילדים הביתה", כתגובה מיידית של אומנית למצב. שטנגלוב מודה שאין לה מצב רוח לצייר בתקופת המלחמה אבל היא דוחפת את עצמה לרחוב, כדי להוציא את העצב והכעס באמצעות דמות הילדה ולהתחזק דרך האמנות. אחת העבודות האחרונות שלה, למשל, נשאה את ההקדשה "לשחרר את PINK" - אומנית הגרפיטי ענבר הימן, שנחטפה לעזה. "אני לא מכירה את פינק, אבל אני יודעת שהיא אוהבת לרקוד ולצייר על קירות" כתבה בפוסט שהעלתה לרשת, "אני מאוד רוצה שהיא תחזור. אני מאוד רוצה שכולם יחזרו כמה שיותר מהר".
בשבוע שעבר כתבה בפוסט שהעלתה: "לחבק. לחבק ולתמוך. לעזור. לבקש עזרה. להציע עזרה. חמלה. להקשיב. לדבר. לפרוק. לחבק. לשמור על ניצוצות שפיות. לאהוב. תזכרו לאהוב את עצמכם".
View this post on Instagram
לפני שנים אחדות שטנגלוב הוזמנה לצייר גרפיטי על קיר מוזיאון במוסקבה, לאחר שחברים מקומיים שמעו שאומנית ישראלית מגיעה וארגנו לה פגישה עם אוצר המוזיאון. אחר כך היא ציירה בפולין ופעמים רבות גם בדהב, מצרים. "בדהב כבר לא נראה לי שאצייר. התאכזבתי מאוד מהתגובות של חבר'ה ציירי רחוב שרק לפני שנתיים ציירתי אתם והזמינו אותי לקהיר, ועכשיו גיליתי שהם כותבים 'מוות לישראל'. ישראל היא הארץ שלי, הבית שלי. אין לי ארץ אחרת".
