באחד הימים מצאה את עצמה האדריכלית ליד צור עומדת מול מגרש פינתי במרכז הארץ, על צומת הצופה אל הים ואל כרי דשא הפרושים לפניו בקו מבט אחד. מכאן אפשר להביט פנימה, חשבה לעצמה, כי משם יהיה אפשר להביט החוצה. אל הנוף. היא התהלכה בין המרחבים, עברה וחיברה ביניהם ולדבריה חשה כאילו היא עוברת דרכם, נושאת עמה את המראה הזה אל תוך הבית. את החוויה הראשונית הזאת, שהיו שותפים לה גם בני המשפחה, ביקשה לבטא בתכנון.

דלת מזמינה ופתוחה לרווחה | צילום: שי אדם

 היררכיה של מרחבים

 המשפחה הזאת – גבר אחד וארבע הנשים בחייו – נועדה לצעוד על מסלול. המסלול, "ציר הסירקולציה" בשפה האדריכלית, משקף את המהלך החווייתי שסביבו מתעצב המרחב. במקרה הזה, הבית תוכנן מהפנים אל החוץ, ובחזון אפשר היה לראות את בנות הבית פוסעות מקומת הכניסה, דרך קומת המגורים, אל חלל האירוח ומשם החוצה, דרך הציר הראשי של הבית.

תהליך התכנון החל ביצירת קוביות קוביות: קופסאות – שכל אחת מהן משמשת לפונקציה אחרת בבית, ואיגוד הפונקציות כולן הוא הבית עצמו. "אני נוהגת לאחד את המרחבים וליצור את ההיררכיה ביניהם לפי ההיררכיה של ההתנהגויות שמכתיבה המשפחה", מסבירה צור. "על כל אלה הלבשתי כאן מעטפת נוספת, מעין שכבת בידוד על הקירות החיצוניים, המגדירה אזורים שונים על פי הפונקציונליות וסיטואציות החיים המתרחשות בהם". תהליך התכנון החל ביצירת קופסאות קופסאות | צילום: שי אדם

ובהגדרת אזורים על פי סיטואציות החיים בהם | צילום: שי אדם

בניית בית כמוה כיצירת אוטופיה – רעיון האידיאל והאופטימיות – המזמנת חוויה במרחב ההוריזונטלי והוורטיקלי. הבית מאפשר מעבר בין מרחבים אישיים ואינטימיים לעבר מרחבים ציבוריים וחברתיים, והחיים מתרחשים בהליכה בין לבין ותוך כדי.

כמו במין אוטופיה שבה כל הרכוש מוחזק במשותף ויש לה מעט חוקים, כך גם בבית: הכול בפנים שייך לגרים בו, אך הם יחיו בו רק לפי החוקים שלהם. כל פריטי הנגרות בעלי קו אחיד. מבט לפינת האוכל | צילום: שי אדם

והם משמשים כרקע להווית הבית | צילום: שי אדם

קו ריהוט אחיד ותפור לפי מידה

הבית תוכנן ונבנה מבטון בהיר בגוון חולי. המעטפת קשיחה, אך הטקסטורה העדינה מעניקה לה תחושה של חומר רך ורגוע. הפתחים הרבים נתונים במסגרות ברזל (פרופיל בלגי בגוון שמנת) ומחברים בין החוץ לבית והווילונות עשויים בד רך ועביר, לשמירה על האינטימיות.

מרחבי הבית השונים מאפשרים מהלכים, לאו דווקא קצרים, שדרכם אפשר לחוש את פעימת ה"שדרות". אל הבית משיקה בריכה שאף נשפכת אל מחוץ למבנה במפל מים משכשך, והמים נשמעים ומשתקפים מכל החללים ואל כולם, משרים נינוחות ואצילות גם יחד. מעברים טבעים בין חללים ציבורים לפרטיים | צילום: שי אדם

כשהחיים מתרחשים בין לבין ותוך כדי | צילום: שי אדם

להשלמת האוטופיה תוכננו ועוצבו גם כל פריטי הנגרות בקו ריהוט אחיד ותפור לפי מידה: ארונות בגדים, ארונות חדרי רחצה, מטבח ועוד – כולם בשפה ניטרלית שתשמש רקע להוויית הבית. גולת הכותרת לפרטי האומנות היא דלת הכניסה הראשית, המעניקה לבאים בה חוויה של פתיחות וכבוד. אפשר להמשיך להתפלסף, אבל אפשר גם סתם לשבת ולבהות בבריכה | צילום: שי אדם ובחום הזה, היינו מתים גם לקפוץ למים | צילום: שי אדם וברצינות עכשיו, בחוץ מעטפת חיצונית קשיחה | צילום: שי אדם

עם טקסטורה שמעדנת את האווירה | צילום: שי אדם

אדריכלות: ליד ואורי צור ארכיטקטים
עיצוב פנים: ליד צור
פרופיל בלגי ועבודות מסגרות: חיים בלג'ו

מתוך הספר: "אדריכלים/בתים" של אורלי רובינזון, הוצאת מודן

במדור הקודם: וילה אחת וכל כך הרבה אופי
לכל הבתים במדור בתים יפים

היכנסו לאתר הבית של אורלי רובינזון