המלחמה בתל אביב הייתה בדיעבד מאוד לא משכנעת. מה זה שבוע של חרדות? יש לי אקסים שהסבו לי חרדות לטווח ארוך יותר. דווקא עכשיו כשנחתם הסכם הפסקת האש, ובדרום הארץ קוראים האזרחים לביבי שילך הביתה, ומצרים על כך שהמבצע הסתיים מוקדם מדי לטעמם – דווקא עכשיו אני מוצא עצמי מזדהה עם הדרום. ראשית, משום שגם מבחינתי הוא יכול ללכת הביתה, מאיזו סיבה שלא תהיה, ושנית, משום שהמבצע הזה אכן היה קצר מדי, ותכל'ס, אם הייתי יודע שהוא ייגמר אחרי שבוע, לא הייתי טורח לצלצל לכל חבריי בחמישי שעבר ולהודיע להם שאני עומד למות.
"חבל", ייבבתי להם, "חבל שכבר לא אזכה לראות את דירתי החדשה".
כוונתי האמיתית אגב הייתה: חבל שהיא כבר לא תזכה לראות אותי.
שני בתים, סיכוי כפול לפגיעת טיל
כי כמו כל אדם משפץ שמושקע עד לתחתוניו בצ'קים דחויים לזגגים ונגרים, ואשר חווה בשלב זה טשטוש גבולות בין זהותו וזהות דירתו המשתפצת, כך גם אני עם בוא הטיל הראשון על תל אביב, חששתי לחיי באותה מידה שחששתי לחייה. אך מכיוון שרוב האנשים לא מבינים את החפיפה המוחלטת שבין אדם לשיפוצו, ביטאתי את חששותיי בדרכים עקיפות בלבד: "ישנה הדירה שאני גר בה", אמרתי לחבר, "וישנה הדירה שאני משפץ. כלומר יש לי כרגע שני בתים. פירושו של דבר הוא שהסיכוי שיפגע לי טיל בבית הוא כעת כפול".
חברי הרהר כמה רגעים לפני שענה: "מצד שני, אדם היסטרי כמוך, שמשוכנע ודאי שלחמאס יש טיל מיוחד שעליו כתוב שמו, חייב להביא בחשבון שלעולם לא יידע החמאס באיזו מדירותיך אתה מסתתר. לכן צמצמת למעשה את סיכויי הפגיעה בך ב-50 אחוז".
תשובתו המחוכמת של ידידי לא הצליחה להרגיע אותי. ידעתי שכיפת ברזל גובה גם היא מס רכישה, ולא באמת מכירה בזכותו של אדם לשני בתים. תגן על אחד – תפקיר את השני. ואם, נניח, ייפול לי טיל על הבית וייחרב את כל ההישגים העיצוביים עד כה, קשה לי להאמין שמדינת ישראל תרצה לפצות אותי בסטנדרטיים האסתטיים שלי. באווירת ההתגייסות המשותפת והעורף החזק, יהיה לי מאוד לא נעים להסביר למדינת ישראל שאני לא מוכן שיפצו אותי בגרניט פורצלן על רצפה שהייתה אמורה להיות אלון גושני אמיתי.
וכמוני כל אלה שנפגע ביתם, ושהפכו עכשיו למשפצים מאונס, ואני באמת לא מתכוון להישמע ציני, כי אף אחד לא מזדהה יותר ממני עם הכאב הגדול שבפגיעה ברכוש. לצאת מהמרחב המוגן ולגלות שמה שהיה עד לפני רגע המטבח שלך - עם התמונות של הילדים שמוצמדות למקרר במגנט, וצלחת על השיש מלאה בפירורים חמים של טוסט - הפך לערימה אדירה של טיח ואבק, זה שברון לב.
אז אתם באמת חושבים שמי שיפצה אותם על הנזק יעצור קודם לבדוק אם היה להם שיש במטבח או אבן קיסר? פשוט יניחו להם במטבח את החומר שסיכוייו להיפגע במתקפת הטילים הבאה (ואלוהים יודע שהיא הרי תגיע מאוד מהר) הם הנמוכים ביותר.
דירתי החדשה למשל, היא הרעיון הגרוע ביותר באקלים הביטחוני הנוכחי במזרח התיכון. 'היצמדו לקירות ללא קרמיקה וחלונות זכוכית', זה מה שאומרים נכון? ובכן, בביתי המתהווה יש שלושה קירות שעשויים מזכוכית בלבד. בית שלם מזכוכית. ההיסטריה שהייתה בתל אביב בשבוע שעבר יכולה לבדה לנפץ לי את כל הבית. עוד לפני הטיל. ומה אני אקבל במקום זה? לבנים. איטונג. אולי שני פתחי אוורור צרים ממוסגרים בפרופיל אלומיניום.
כן, אני לחוץ ממצב הצנרת
את רוב מחשבותיי הנחותות שמרתי כאמור לעצמי בימים האחרונים. וזה למרות שמאוד בער לי להגיד למישהו שהלוואי ורוני דניאל – האישיות הדוחה ביותר בעיני על המסך – היה הקבלן שלי, כי מי שמשבח כל הזמן את ההישגים של בעלי המלאכה, ומקשקש ללא הרף על חשיבות העמידה בייעדים, יהיה קבלן טוב ואמין, ודאי טוב יותר מאשר בתפקידו הנוכחי. שתקתי. וכשראיתי בטלוויזיה את ציפי לבני הערתי בקול שאולי לוקח לה יותר מדי זמן להחליט אם תרוץ בבחירות או לא, אך לא הוספתי שטוב שהיא לא משפצת, כי לקבל החלטות מהר היא לא יודעת, וגם כאשר הבית היה מוכן, עוד הייתה מסתובבת בו, מביטה בעצב בברזים וחושבת לעצמה: "טיפשה שכמותי, בחרתי בגימור ניקל. חבל שלא בניקל מוברש".
אני מוכרח לומר שזו הקלה גדולה לאוורר שוב את ענייני השיפוצים, אחרי שבוע בו לא העזתי להזכירם, כי איזו מן צורה יש לזה כשחצי מדינה סגורה במקלטים וכו'. במבוכה גדולה צלצלתי למפקחת הבנייה ביום שני, ולחשתי לה (למרות ששנינו דיברנו בטלפון מהבית) שחברה מטומטמת שלי מצאה לנכון לספר לי על בניין בדרום העיר שנבנה בזמן אחד המבצעים הקודמים, וכולם מדברים על זה שהפועלים שפכו בטון לתוך הצנרת כנקמה, ועשו נזק בלתי הפיך, ואם היא יכולה בבקשה ללכת לבדוק שהצנרת בסדר, כי אני נורא בחרדות.
"מזה אתה בחרדות?", היא שאלה, ונימה שיפוטית קלה התגנבה לקולה.
כן. גם מזה. וגם מזה שעוד הרבה מאוד זמן אי אפשר יהיה לדבר פה על שיפוצים, או על מסעדות או על ספרים או על "מאסטר שף", או על שום דבר שלא קשור בביטחון ופוליטיקה. ותאמינו לי, אם הייתי מדבר אתכם על דעותיי הפוליטיות, שכרגע הן יותר שמאלה משמאלה, ובכלל לא חשבתי שאפשר להיות שמאלני יותר ממה שהייתי קודם – הייתם סוקלים אותי באבנים. לא שהייתי חושב אפילו להשליך עליכם אבנים בחזרה. ככלות הכל, אני גר בבית מזכוכית.
בטור הקודם: אביעד קיסוס על קנאה ושיפוצים
לכל הטורים של אביעד קיסוס