"זאת דרך ארוכה, זאת דרך ארוכה לכנען" כותב שלומי שבן בשירו החדש "כנען", ואכן הדרך ארוכה, מלאה באתגרים, קשיים וגם תגליות.
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר י"ג, ב').
בנקודה בה בני ישראל נמצאים במדבר פארן ומתקרבים לארץ ישראל, אלוהים מורה למשה לקחת אנשים כדי לבחון את הארץ המובטחת. האמת, אלו לא סתם אנשים אלא נשיאי 12 השבטים שהיו המנהיגים שלהם, שהרי מנהיג טוב יודע ללכת לפני המחנה שלו ולשמש דוגמה אישית.
גם בחיים הפרטיים שלנו אנחנו מנהיגים בכל כך הרבה מעגלי חיים. ההנהגה הראשונה שלנו, ה"נשיא", באה לידי ביטוי קודם כל כלפי עצמנו, ורק אז הלאה. כלומר, כשאנחנו רוצים להוביל חברים, קולגות, עובדים, את בני הזוג או את הילדים שלנו – ראשית עלינו להוביל את עצמנו ורק אז יש סיכוי טוב שהם יצטרפו.
אם אנחנו רוצים שבן או בת הזוג שלנו יגלו יותר חיבה כלפינו למשל, נתחיל לגלות יותר חיבה כלפיהם וכך יש סיכוי טוב שזה ייצור לאט לאט גם שינוי מצדו או מצידה.
"וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא"
נחזור למרגלים. הם נשלחו כדי לדווח על המצב בארץ ישראל: האם הארץ טובה, האם יש בה עם רב, איך הערים בנויות, על הגידולים בארץ, העצים וכולי. חוזרים המרגלים ומתחילים בדברי שבח על הארץ, יופייה ופירותיה ומציגים אשכול ענבים ענק שנשאו על מקל. הם מדווחים כי זו ארץ זבת חלב ודבש אך עשרה מהם צופים כישלון מוחלט בכיבושה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ".
המרגלים מספרים על עמי הארץ, על הענקים הבלתי מנוצחים, עמלק, החתי והיבוסי, האמורי והכנעני. אם היו מסתפקים בהעברת הנתונים על העמים היושבים בארץ – הם היו מקיימים את שליחותם, אך הם מוסיפים פרשנות משלהם ומכאן חטאם.
מילים, כמה כוח יש למילים שלנו. כשהן מגיעות מפי נשיאי העם המשקל של כל מילה ומילה גדול הרבה יותר. המרגלים משתמשים במילה "אפס". כלומר, לדבריהם, יש לנו אפס יכולת מול כל העמים יושבי הארץ. התבטאות כל כך חריפה ונחרצת.
כשאנחנו מוסיפים פרשנות למצב אנחנו בדרך כלל מעצימים אותו. בשיחות היכרות שלי עם הורים או מול צוות חינוכי אני תמיד מבקשת להציג את העובדות ולא את הפרשנות להן. זה עובד בכל הכיוונים: אנחנו יכולים להפריז לטובה או לרעה. לכן, חשוב מאוד, כל יום, להסתכל למציאות בעיניים כמו שהיא.
בהרצאה ששמעתי פעם של ג'ים רוהן, שהיה מנטור גדול, הוא אומר: תסתכל על המצב הקיים. תהיה מודע לו. אל תפריז בו ואל תמעיט בו. פשוט, כמו שהוא.
לא ברור לכם איך עושים זאת, נסו את התרגיל הבא:
- חשבו על קושי או אתגר שיש לכם בחיים (או משהו שמפחיד אתכם לעשות).
- כתבו על דף את הקושי, כל מה שעולה לכם.
- קראו את מה שכתבתם. מה מתאר את העובדות, ומה כבר בגדר פרשנות?
- נסחו מחדש את הקושי, רק בעובדות. רק מה שיש, לא יותר ולא פחות.
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"
הנשיאים היו אמורים פשוט לתת דיווח על המצב, לא להפחיד ולא להגזים בפרשנותם.
נכון שהיו אז עמים גדולים ונכון שהיה נראה מפחיד מאוד לכבוש את ארץ ישראל, ובכל זאת מול כל המתנגדים עומדים כלב בן יפונה ויהושע בן נון - שניים מתוך 12 המרגלים שמשמיעים את קולם באומץ, מתייצבים מול עשרת המרגלים ועומדים על האמת שלהם באמונה עזה.
השניים מסכימים שיש ענקים ועמים רבים אך מזכירים שיש לצידנו את אלוהים הכול יכול שהוציא אותנו ממצרים.
המרגלים מנגד לא משתכנעים. הם מחמירים את דבריהם, מוציאים דיבה על הארץ וקובעים כי זו ”אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ”. שאנו כחגבים מול הנפילים. אחרי המילים הקשות הללו כל העם נגרר, בוכה ומתלונן. נתקף בהלה ומבקש לשוב לארץ מצרים.
"וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם"
לאורך כל חיינו אנחנו שומעים את שני הקולות האלה:
הקול המעודד, זה שמאמין שאנחנו יכולים, שזה אפשרי ושנצליח. והקול המחליש, המפחד, זה שאומר לנו שזה לא יעבוד וכדאי לוותר, לפעמים מראש.
שני הקולות האלה עולים מסביבנו, מהאנשים שאנחנו מכירים ופוגשים, יועצים, חברים, משפחה. אבל לא רק. שני הקולות האלה קיימים בתוכנו.
נחזור לתרגיל שלנו, זה עם הקושי. בואו נמשיך אותו:
קחו דף וחלקו אותו לשתי עמודות. בעמודה אחת כתבו: "הקול המחליש". ופרטו את כל הסיבות שאי פעם שמעתם בחיים למה זה לא יצליח. את כל מה שאתם שומעים בראש וכל הספקות שלכם.
בעמודה השנייה כתבו: "הקול המאמין". פרטו את כל הסיבות למה זה כן יצליח. את כל המחשבות, כל מה שאי פעם שמעתם, קראתם, חשבתם או ראיתם וגרם לכם להאמין.
לאיזה קול אתם בוחרים היום להקשיב יותר?
כנען בתוכנו
לפעמים, באמת יש דברים שאנחנו מוותרים עליהם והם לא מתאימים. ולפעמים, עם הרבה אמונה בעצמנו ובאלוהים, גם מה שנראה בלתי אפשרי יכול להיות אפשרי.
כולנו בני אדם, כל הקולות מופיעים בחיינו כל הזמן. לבחור לאיזה קול להקשיב זו עבודה לכל החיים. לפעמים נטעה ואפילו ניפול לבור, אבל מכל בור אפשר לצאת, כל יום מחדש, והאמונה יכולה רק לחזק ולעזור!
אנחנו שבים לשיר כנען, ולשורות:
"אתה עיוור אם עוד אינך תופס / גם אם נעפיל להר באורח נס / הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען שמתחת".
אמנם, משה לא זכה להיכנס לארץ ישראל, אך ארץ כנען האמיתית נמצאת בתוכנו ומה שחשוב באמת זה מה עשינו בדרך לשם, בחיינו.
בסופה של הדרך הארוכה, עם ישראל הגיע לארץ כנען, ארץ ישראל, וכבש אותה. שבט יהודה, השבט של כלב בן יפונה, הוא השבט ממנו יצאה שושלת המלוכה.
מאחלת לכולנו שנזכה להקשיב יותר לקולות המחזקים והמאמינים. להגיע לארץ זבת חלב ודבש האישית שלנו ולהיות המלכים והמלכות של חיינו.