מתי לכל הרוחות היהודים התחילו לרוץ? אפילו ביציאת מצרים היה לנו זמן לאסוף תכשיטים מהמצרים, למרוח דם על המשקוף, להכין בצק. ברוגע. לא רצים לשום מקום, ארבעים שנה של מדבר עוד לפנינו.
מצד שני, יהודי, במיוחד יהודי דתי, נולד למרתון, מרתון של החיים.
זה מתחיל רגוע, 18-20 שנה ראשונות אנחנו עדיין רצים בקצב של ההורים שלנו, אח"כ תופסים כיוון, מחליטים אם להאיץ או להאט, לעצור להתרעננות, לפעמים עושים פרסה ורק אחרי כמה שנים חוזרים למסלול, מחליפים בדרך סגנונות לבוש, אבל אף אחד מאיתנו לא ממהר לקו הגמר של היהדות. המוות.
רק שם מרימים ידיים, לא לפני. בעיקר בגלל הריח.
יום שישי האחרון. מרתון ירושלים. בכנות, לא היה לי קל. לא המרתון הראשון שלי, בטח גם לא האחרון. למעשה, אני תמיד מנסה להתחמק מזה, אבל משהו בפייסבוק לא נותן לי לברוח וכך מצאתי את עצמי שוב חווה מרתון של אחרים.
אני עובר על התמונות, שואף עוד ונטולין, משחרר עוד שריר באצבע שנתפס, כי לייקים מפזרים גם כשקשה.
כל הפיד שלי מלא בחברי פייסבוק (אל חשש, הם כבר לשעבר) שמשום מה אוהבים לרוץ. בעצם, זו כבר לא רק הריצה, זו תעשיה שלמה של חולצות דריי פיט, מכנסי טייץ לא מותאמי מידה, משקפיים מפחידות והרבה מאוד זיעה בארומת כביש. כן חברים, זה עובר דרך המסך.
בשנים האחרונות הטרנד הזה נכנס חזק למגזר, כי מה חבר'ה דתיים לא יעשו בשביל להבריז שוב פעם משחרית.
אז עד שאחליט לרוץ באמת, קבלו עשר מסקנות על מרתונים (וריצה בכלל):
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן