בלי גלגלי עזר

יובל דיין לא מוכנה לדבר על חוויות שליליות. בשלב מסוים היא אף מאיימת - ולא כבדיחה - להפסיק את הריאיון אם המראיינת לא תתחיל לחשוב אופטימי. התנשאות? התחמקות? עליית השתן לראש? ובכן, לא זה, לא זה ולא זה. יובל דיין, צעירה בת 21 שהשירים שכתבה והבחירות שעשתה בחיים (לנצח יזכרו אותה בתור זו שפרשה מ"דה ווייס" בשידור חי) מעידים על נשמה בוגרת בהרבה ("בנפש אני בת 50"), רצינית, מודעת, תלמידה מחוננת לשעבר, עם התמחות בפיזיקה. היא באמת לא רוצה לדבר על חוויות שליליות. אין שום דבר רע בזה, או מאחורי זה. 

בגיל שבו רוב בני גילה מתחילים בחיפוש עצמי, דיין כבר סימנה וי על הישגים אדירים: שתי הופעות בקיסריה, שני אלבומים מצליחים, קהל מעריצים גדול ועשרות שיתופי פעולה עם אמנים בכירים בתעשייה. תוך כדי סופת ההוריקן הזאת שעברה עליה בשנתיים האחרונות, היא גם התחזקה במובן האמוני של המילה, החלה לשמור שבת ואף נסעה לביקור רוחני באומן. כן, היא טיפוס מורכב, עמוק, מרתק. היא לא קשורה לעולם האסוציאציות שנגזר מהמילה "כוכבנית". היא לא כוכבנית. היא אמנית.

עוד בראשית הדרך שלה בתוכנית הריאליטי "דה ווייס", ממנה פרצה דיין לתודעה, היא סומנה כזוכה פוטנציאלית ולימים הגיעה לחצי הגמר - מה שעורר בה הרבה יותר חרדות מאשר תאווה לניצחון. לקטע שבו הודיעה בשידור חי, ללא כל התראה מראש, שהיא פורשת מהתחרות יש יותר מחצי מיליון צפיות ביוטיוב.

"הכול קרה לי מהר מדי", היא מסבירה שם, "לא הספקתי לעכל. אני רוצה להמשיך לעסוק במוזיקה, אבל בקצב שלי". וכך, מול עיניו הדומעות של אביה וההלם שעל פני המנטור שלה בתוכנית, שלומי שבת, היא פרשה מהמרוץ, וחרצה: "אני רוצה להיות נאמנה לעצמי".

"אף אחד לא ידע על ההחלטה שלי", היא אומרת היום. "גם לא המשפחה. הם מכירים אותי וידעו שקשה לי, אבל גם את אבא שלי ההחלטה הזאת הפתיעה". היום היא רחוקה מאוד משם, אישית ומקצועית, אבל אי אפשר שלא לחזור לרגע לנקודת המוצא.

"בדיעבד אני חושבת שאם יש משהו שהיה חסר לי, זו מערכת תמיכה", מסבירה דיין, הייתי בת 16 והכול קרה לי ממש מהר. ברגע אחד נזרקתי ללב הפריים טיים. זו הייתה חוויה מדהימה, אבל מצאתי את עצמי יושבת מאחורי הקלעים, מכינה שיעורים ומנסה ללמוד למתכונת בביולוגיה. במקרה אחד היה לי למחרת מבחן ומצאתי את עצמי יושבת מול המאפרת, היא מאפרת ואני מחזיקה מאחוריה מחברת ומנסה לקרוא את החומר. גם אם מאוד רציתי להישאר שם, הגוף שלי כבר הבין שזה לא בשבילי. לא היה לי זמן לעכל מה שקורה לי ואני חושבת שעשיתי את הבחירה הכי נכונה בשבילי".

מה לי ולזה?

על רוב "ילדי הפלא" מסופר שהתחילו לשיר ולרקוד בגיל שנתיים ובאירועים משפחתיים הופיעו על השולחן בטיטולים. זה לא הסיפור של יובל דיין. "אני מנגנת בגיטרה ובקלידים, וגם שני האחים שלי, אבל אף פעם לא הייתי מהילדות האלה שכל הזמן שרות ומופיעות", היא מספרת.

למעשה, ההפך הוא הנכון. כבר בגיל צעיר היא אובחנה כילדה מחוננת והחלה לצעוד דווקא בכיוון הריאלי. "בכיתה ד' שלחו אותי לחוגי מחוננים בפיזיקה וכימיה. מכיתה ז' עד י"ב למדתי בכיתת מחוננים והתחלתי מסלול עתודה לקראת תואר באוניברסיטה בזמן לימודי התיכון. אפשר לומר שהייתי די חנונית".
האם ייתכן שאיבדנו את זוכת פרס הנובל הבאה במדעים?

"אי אפשר לדעת לאן הדרך הייתה מובילה אותי", היא מגחכת וכדי לחזק את תדמית החנונית מספרת שמחוץ ללימודים היא בילתה את רוב זמנה כמדריכת טיולים בתנועת הנוער מש"צים (מדריכי של"ח צעירים). "לכל טיול לקחתי גיטרה ושרתי במסלולים - ומהמקום הכי לא צפוי הזה הגעתי לדה ווייס".

למה את מתכוונת?
"אף פעם לא חשבתי על קריירה במוזיקה ובטח לא בטלוויזיה. מי שכן דמיינה אותי שם הייתה חברה בתנועה ששמעה אותי שרה בטיולים ורשמה אותי ללא ידיעתי לאודישן. הלכתי עם אבא שלי, שעד היום מגיע לרוב ההופעות שלי. כל המתחרים נכנסו ויצאו אחרי חמש דקות, כשהגיע התור שלי נשארתי 40 דקות בפנים. כבר הרגשתי שמסתלבטים עליי. בסוף הודיעו לי שאני עוברת לתוכנית המצולמת. אני לא אשכח את התגובה הראשונה של אבא. קודם כול הוא הסתכל למעלה לחפש את המצלמה. היינו בטוחים שעובדים עלינו כי הייתי ילדה שכל הזמן טוחנת לימודים, יוצאת פעם בכמה שעות מהחדר, מנגנת קצת להתאוורר וחוזרת ללמוד. מה לי ולזה? משם, הכול היסטוריה".

ואת לא קצת מצטערת היום שלא נשארת עד הסוף? יכולת לזכות.
"ואז? מה היה קורה אז? אני לא בן אדם שמחפש פרסום ותהילה. זה החלק הטפל בעניין. העיקר הוא המוזיקה. אני יוצרת, אני אמנית שכותבת שירים. נניח שהייתי מוכתרת כזוכה בעונה ההיא - כמה זמן זה היה מחזיק? הרי לכל תהילה כזאת יש תאריך תפוגה קצר. הקהל מכתיר מהר מאוד מישהו חדש - והקודם מתפוגג. לא רציתי להגיע למקום הזה. רציתי להישאר נאמנה לעצמי, ליצור את המוזיקה שלי - ואני חושבת שמה שקרה לי מאז מדבר בעד עצמו".

למה את מתכוונת?
"לא מזמן, מישהי שמתפללת איתי בבית הכנסת נראתה ממש מוכרת. רק אחרי כמה שבועות נזכרתי שהיא אימא של מתמודד שהיה איתי בתוכנית. ישבתי איתה ימים שלמים - ושכחתי מיהי. זה מוכיח שברגע שסיימתי את הפרק הזה בחיים, הדחקתי הכול. למרות הזמן שעבר, אני עדיין מעכלת את מה שעברתי שם".
איך הגיבה המשפחה שלך לעזיבה?

"הם מכירים אותי ויודעים שזה היה הצעד הנכון בשבילי. החלק הכי קשה היה לשמור על השקט שלי כי אחרי שפרשתי התחילו הבלגנים והשמועות. הם היו לוקחים אותי לים בשביל להתאוורר, עוזרים לי לפרוק הכול ולמצוא שוב את השקט. רק המשפחה שלי ידעה להכיל אותי ולעודד אותי בתקופה ההיא"

היית ממליצה לנערות אחרות להתנסות בחוויה או להמתין לגיל בוגר יותר?
"תראי, בלי התוכנית לא הייתי מגיעה למודעות שאליה הגעתי. זו הייתה נקודת הפתיחה שלי - ואני לא יכולה להצטער על זה. סך הכול היה כיף, כי ידעתי מי אני, מה מתאים לי ומה לא - אבל לא כל נערה יודעת לעשות את זה. אני לא יכולה להמליץ או לא להמליץ. לי זה בסופו של דבר לא התאים".

עשיתי מטבחים

דיין יצאה לדרך כ"פליטת ריאליטי", אבל מהר מאוד הוכיחה לעצמה ולקהל שהיא הרבה יותר מזה. עוד בזמן שירותה הצבאי, בלהקת חיל החינוך, הקליטה אלבום ראשון שכלל חמישה שירים פרי עטה. משם, הדרך לקיסריה הייתה די קצרה. "נשארתי בקשר טוב עם שלומי שבת - גם אישי וגם מקצועי", היא מסבירה. "הוא מכוון אותי, נותן לי עצות והוא גם אירח אותי בהופעה שלו בקיסריה. בהמשך התארחתי גם בהופעה של גלי עטרי בקיסריה, ויש לי בקנה עוד הרבה שיתופי פעולה עם זמרים מוכרים בעתיד הקרוב, אבל מוקדם מדי לדבר עליהם".

איך התחושה להגיע לקיסריה - מקום שאמנים ותיקים רבים חולמים להופיע בו?
"האדרנלין היה מטורף. התרגשתי כל כך שרעדו לי הרגליים, אבל זה קורה לי כמעט בכל הופעה. שלומי אמר לי פעם שברגע שאפסיק להתרגש לפני הופעה אני חייבת להתקשר אליו, כי זה לא מצב טבעי. אני חושבת שהוא צודק. עברתי תהליך התבגרות מאז 'דה ווייס' והיום אני מרגישה הרבה יותר בטוחה לעמוד מול קהל ולשיר שירים מקוריים שלי, אבל אני עדיין מתרגשת לפני הופעה. אולי פעם אגיע לקיסריה עם הרכב משלי, אבל אני עדיין לא חולמת על זה".

בראש רשימת ההופעות המרגשות ברזומה שלה נמצאות דווקא ההופעות הצבאיות. "אחרי שעברתי את הבגרויות שהיו לי מאוד חשובות (אגב, הציונים שלה היו סבבה, אר"ג) התגייסתי ללהקה צבאית בחיל החינוך", היא מספרת, "הופענו ביחידות נידחות בדרום ובצפון, וגם בכל מיני קהילות יהודיות בעולם. אלה ההופעות הכי מרגשות בעיניי. אין כמו התחושה להופיע עם מדים ודגל ישראל בחו"ל, לייצג את המדינה".

ללהקה הצבאית הגיעה דיין על תקן סלבריטאית, אבל היא טוענת שזה לא גרר קושי כלשהו מול שאר חברי הלהקה. "לא היו לנו מלחמות על סולואים ולא התנכלו לי. נכון שהגעתי כמישהי מוכרת ובלהקה היו שרים גם שירים שלי, אבל אף אחד לא עשה לי חיים קשים. הכול היה טוב. עד היום יש לי שתי חברות מאוד טובות מהצבא".

לא קיבלת יחס מועדף?
"ממש לא. עשיתי שמירות ומטבחים כמו כולם. בהתחלה אולי היה לשאר החבר'ה קצת מוזר לראות אותי שם, אבל הקרח נשבר מהר מאוד, וסך הכול החוויה הייתה טובה וחיובית. לא הייתי מוותרת עליה".

בחוויות שליליות היא, כאמור, מסרבת להיזכר. "לא היו כאלה", היא טוענת בתוקף, אבל יש רגעים שלעולם לא תשכח. אחד מהם התרחש במהלך מבצע "צוק איתן" בדרום. "הלכתי לבקר פצוע בבית החולים ואימא של אחד המאושפזים האחרים ראתה אותי במסדרון. היא רצה אליי וסיפרה לי שהבן שלה נפצע מאוד קשה, מאושפז חסר הכרה ואני אחת הזמרות האהובות עליו. היא שאלה אם אני יכולה לבוא לשיר לו. מובן שהסכמתי. נכנסתי לחדר, והוא שכב שם, מחובר להמון מכשירים, בעיניים עצומות, לא מגיב. התחלתי לשיר, ואז, פתאום, באמצע השיר, הוא פתח את העיניים ולחץ לי את היד. הוא ממש הגיב לקול שלי. זו הייתה חוויה מדהימה. בקושי יכולתי להמשיך לשיר. אין לי מושג מה קרה איתו. מרוב התרגשות, שכחתי לשאול לשמו".

אני ורבי נחמן

היא גדלה באשדוד, בת אמצעית במשפחה מסורתית לאב עובד נמל ואם עובדת עירייה. בגיל 16 החלה ללכת עם חברה מדי שישי לבית הכנסת, ולפני כשנה החלה לשמור שבת. "בבית ההורים לא שומרים שבת, אבל מאוד מכבדים אותי ותומכים. מאז שהתפרסם שאני שומרת שבת, הרבה אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה".

ומה את עונה?
"למה לא? שמירת שבת היא בעיניי מטען לנפש. זמן שקט שבו אני שרה, אבל לא מנגנת. הזמן שלי עם עצמי. העולם נשאר בחוץ. לגבי מה שאנשים אוהבים לקרוא לו 'התחזקות של אמנים', אני לא נכנסת לדיונים. אני לא אוהבת להגדיר את עצמי. אני לוקחת את הדת והאמונה למקום שלי - ואני עושה מה שעושה לי טוב. גם לפני שנכנסתי לעולם המוזיקלי לא הייתי הולכת עם בגדים לא צנועים וגם קודם האמנתי שאסור לגנוב ולשקר, והייתי הולכת לבית הכנסת. עכשיו אני שומרת שבת ואני מרגישה שזה עושה לי טוב לנשמה. מה יהיה בהמשך? אף אחד לא יכול לדעת, בטח לא אני".

לפני כמה חודשים היא שבה מביקור עוצמתי בקברו של רבי נחמן מאומן. "נסעתי עם אותה חברה שאיתה הלכתי כנערה לבית הכנסת, וזו הייתה חוויה פותחת ומאוד רוחנית בעיניי", היא מספרת. "זה מקום שברגע שאת מגיעה אליו, את מרגישה אור אחר, והקדושה של התפילות היא אחרת. כשהגעתי לשם, העליתי תמונה שלי לאינסטגרם וכתבתי שאם מישהו רוצה שאתפלל ואבקש משהו בשבילו, שיפנה אליי. לא האמנתי למה שקרה אחר כך".

להפתעתה, היא הוצפה מיידית במאות פניות. "מצאתי את עצמי עומדת שעה ארוכה מול הקבר ומתפללת לבריאות, לפרנסה, לזוגיות ולפוריות של המון אנשים שאני בכלל לא מכירה", היא צוחקת. "אבל לא הייתה לי כוונה להפר את ההבטחה שלי לאף אחד. עמדתי שם והתפללתי מכל הלב, עם כוונה גדולה, ואני מקווה שהתפילות שלי הגיעו למקום הנכון. אומרים שזו מצווה להתפלל למען אחרים לפני שאת מתפללת למען עצמך".

למען הסר ספק, התפילות של דיין לא כללו הצלחה מקצועית, אלבום חדש או הופעה עם ביונסה בניו יורק: "התפילות שלי הן אישיות כמו החלומות שלי, והן ביני לבין הקב"ה".

בימים אלה היא נמצאת בשיא פריחתה המקצועית. אלבום הבכורה שלה, "לאסוף", זכה להצלחה גדולה, סינגלים מתוכו נכנסו לפלייליסט של גלגלצ והשומעו רבות בכל תחנות הרדיו. גם האלבום השני, "ליבי ער", שיצא הקיץ וכלל, בין השאר, שיתופי פעולה עם לאה שבת ואביבה עוזרי, קיבל לאחרונה אלבום זהב, "אלבום ראשון מכר 50 אלף עותקים והשני בינתיים 20 אלף - וזה לא מובן מאליו בתקופה שבה אנשים לא קונים דיסקים", היא אומרת.
חלק ניכר מהשירים הם פרי עטה, אבל כשהיא נשאלת למקור ההשראה היא משתתקת. "אני לא יושבת בחדר חשוך ומחכה שההשראה תגיע. ההשראה שלי בנויה מהרבה פתקים על נייר ובאייפון. כל פעם שצץ לי רעיון או משפט אני כותבת אותו. חלק מהרעיונות הופכים לשירים ואחרים נשארים פתקים זרוקים בחדר. את 'ליבי ער' כתבתי בוואן כשהיינו בדרך חזרה מהופעה באמצע הלילה".

מה דעתך על הסגנון המוזיקלי הפופולארי היום, שכולל בעיקר קצב וסלסולים?
"יש מקום לכל דבר בחברה שלנו, אבל זה לא סגנון המוזיקה שלי. מי שמכיר את השירים שלי יודע כמה חשוב לי התוכן, הבחירה של המילים והמשמעות שלהן. אני שמחה לגלות כל פעם מחדש שיש מי שמחפש גם את הסגנון שלי, ויש לי קהל שממלא אולמות. כמודל לחיקוי היא מציינת את יהודית רביץ, "הייתי שמחה בעתיד לשיתוף פעולה איתה", היא אומרת..

"עד שנירגע, עד שהשמש תחזור להאיר פנינו/ עכשיו כל רוח מביאה אותי למקום חדש/ קשה לי לדעת מה יותר". כך נפתח השיר האהוב על דיין, "כמו הירח", העוסק באופן שבו היא שואבת כוח ממשפחתה. אי אפשר שלא לקשר אותו לפריצה המטאורית שלה כנערה - מקום בו נזקקה יותר מכול לתמיכה. כעת, בכל אופן, היא מגלה לראשונה גם את תפקידה המשמעותי של מכונת הכביסה בשמירת האיזון בחייה.

"מאוד קשה להתמודד עם הצלחה פתאומית בלי לאבד את הראש ובלי ליפול", היא אומרת. "לכן, הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזרת הביתה מהופעה, ולא משנה באיזה שעה, זה לשים מכונת כביסה ולתלות אותה. בבית באשדוד אני יוצאת לזרוק זבל. ככה אני מיישרת את עצמי ולא נותנת לדברים לעלות לי לראש. אני כאילו אומרת לעצמי: "נכון, לפני שעה עמדת לפני מאות אנשים שבאו לשמוע אותך ומחאו כפיים, אבל עכשיו את תולה כביסה, כי אלה החיים האמיתיים".

וזה לא קצת הורס כשאת יוצאת לזרוק זבל ולמחרת התמונה שלך בעיתון?
"זה חלק מהמקצוע. לפעמים בא לי שלא יזהו אותי, אבל גם כאן אני מאפסת את עצמי. אני חושבת על כל הזמרים, היוצרים והאמנים שכותבים למגירה והיו מתים שמישהו יגלה אותם. אני קיבלתי את ההזדמנות הענקית הזאת, אז עכשיו אקטר בגלל שילדה ביקשה ממני סלפי? הייתה לי פעם איזו נקודת שבירה כשהייתי חיילת והלכתי לאיבוד בין אוטובוסים בדרך לבסיס. הייתי כולי דמעות ואנשים הסתכלו עליי. באותו רגע חשבתי לעצמי שהלוואי שלא היו מזהים אותי, אבל ביומיום אני מברכת על כל מה שאני מקבלת, כולל הפפראצי".

קיבלתי מתנה

המוטו של דיין - גם כיום, כשהיא כבר די עמוק בשואו-ביז - הוא שמירה על הפשטות. "תביני", היא אומרת. "הייתי חייבת ליצור לעצמי את העוגן הזה. ביום אחד הפכתי מנערה אנונימית למפורסמת, למישהי שכולם תולים בה המון ציפיות ואף אחד לא מלמד אותה איך להתמודד עם זה. כבר כילדה קטנה מכינים אותך להתמודד עם כישלון. איך קמים אחרי שנופלים, איך מתמודדים עם משברים - אבל איך מתמודדים עם הצלחה? את זה אף אחד לא מלמד. במיוחד בגיל 17-16 כשיש המון פיתויים בדרך.

למזלי, והרבה בזכות החינוך והתמיכה מהבית, הגעתי למקום הזה חזקה. ידעתי מי אני ומה אני רוצה ולא רוצה. ידעתי שאני רוצה לעשות את האמנות שלי והבנתי שפרסום וחשיפה הם רק העטיפה ולא העיקר. למדתי לקחת דברים בפרופורציה".

בשעות הפנאי היא קוראת ("הספר האחרון שקראתי הוא 'האנטומיה של הנשמה'), מטיילת על חוף הים ("אין אשדודי שלא מחובר לים"), מנגנת עם אחיה ואחותה וחולמת ללמוד לתואר בפסיכולוגיה ולהפוך לפסיכותרפיסטית המטפלת במוזיקה. לאחרונה היא יצאה ממערכת יחסים בת שלוש שנים וכרגע, לדבריה, היא עדיין לא מחפשת אחת חדשה. "יצאתי ממערכת יחסים עם בן אדם מדהים בגלל שדרכינו התפצלו לכיוונים שונים. אנחנו עדיין בקשר טוב, אבל כרגע הלב שלי בהפסקה והגוף עסוק בריצה בין חזרות, הקלטות והופעות".

את כבר חושבת על הקמת משפחה?
"אני עוד צעירה בשביל זה, אבל בחזון שלי אני רואה את עצמי גרה במושב, נשואה עם הרבה ילדים. מובן שבסופו של דבר זה בידי שמיים, והוא יכוון אותי למקום הנכון. על המוזיקה שלי בטוח שלא אוותר. אני רואה את זה כמתנה שניתנה לי ושאסור לי לבזבז אותה".

יש חלום לפרוץ גם לכיוון הבינלאומי?
"אני לא חושבת על הדברים האלה. אני לא בן אדם של חלומות גדולים, אבל יש אנשים בתעשייה הישראלית שהייתי שמחה לעבוד איתם, כמו למשל דודו טסה. אם הייתי צריכה בכל זאת לחשוב בינלאומי, אולי אדל שאני מאוד אוהבת".

לסיכום, מה תאחלי לעצמך לשנה החדשה?
"אני מאחלת לכל הקוראים והקוראות שנה שבה הם יפתחו את הצד הרגשי שלהם. אני מאחלת להם ולעצמי להתנקות מכל הדברים שהעכירו לנו את השנה הקודמת ושבשנה הבאה נהיה תמיד מוקפים באנשים שעוזרים לנו לצמוח".

אמן.