את בעלה, הרב יהושע שפירא, הכירה הרבנית נעמי שפירא (54) בסמינריון משותף לדתיים ולחילונים של "גשר" בצפת. "הייתי בסוף כיתה י"א. האמנתי מאוד בהידברות בין חילונים ודתיים והלכתי לסמינריון", נזכרת שפירא. "ההורים של בעלי, הרב משה ורבקה שפירא, השתתפו בסמינר כמרצים אורחים. באותה תקופה חיפשתי דמות רב, ואבא של בעלי מאוד הרשים אותי. בלי קשר לכך, יצא לי לדבר רבות עם בעלי לעתיד במהלך הסמינריון. כיוון שהייתי חברה בבני עקיבא, שיחה עם בנים לא נראתה לי אירוע מיוחד, אבל לו זה לא היה טבעי, ואני לא הייתי מודעת לפער הזה. הוא גם צעיר ממני בשנה ומבחינתי סתם דיברנו; אבל אימא שלו שהרגישה שאולי נוצר בינינו משהו, קצת נבהלה ואמרה לבעלה 'אנחנו אורזים את הדברים ונוסעים'".
ובאמת נוצר שם משהו?
"בכלל לא הייתי מודעת לכל זה. רק מאוד התאכזבתי שלא ראיתי את חמי לעתיד, כי רציתי לשאול אותו שאלות באמונה ובחסידות. ביקשתי את הכתובת שלו כדי לשאול אותו את כל השאלות שהיו לי והוא הזמין אותי אליהם הביתה לשבת. יותר מאוחר חמי רצה להקים איתי ועם עוד נשים צעירות חבורה לעבודת ה' בשם 'שלהבת-יה'. הצעתי שהוא יכניס את הבן שלו לחבורה וכך נוצר קשר רוחני עם בעלי, שהיה באותה תקופה שמיניסט. בגיל 18 התארסנו".
העניין שגילתה בנעוריה באמונה ובתורת החסידות הפך ברבות השנים למפעל חייה. כיום, עומדת שפירא בראש "מרכז אבקשך - מרכז להתבוננות נשית", לומדת ומלמדת נשים כבר שנים - תורה נשית, חסידית וארצישראלית, וממשיכה את דרכם של הורי בעלה שייסדו בשנות ה־80 את "מדרשת שובה" - מדרשה תורנית לנשים שבעפרה, שעד היום הם עומדים בראשה. בִּתה, מעיין הנדלר (30), ממשיכה את המסורת ומלמדת גם היא חסידות לנשים במדרשת שובה ואף ממובילות תוכנית הלימוד בחסידות לסטודנטיות "לב לדעת". לאחרונה היא אף הוציאה ספר שנקרא "דרך ארוכה וקצרה" על התניא, שמבאר את מטרות החסידות ומנגיש אותן לציבור. משפחת שפירא, אגב, היא נצר לשושלת חב"דית מפוארת.
מהי "חסידות ארצישראלית"?
שפירא: "לרב הלל צייטלין, בספר 'ספרן של יחידים', ישנו מאמר העוסק בחסידות ארצישראלית. הכוונה לחסידות שעוסקת פחות בדבקות בצדיק מסוים ויותר בחיים היהודיים של קיום המצוות, תפילה, אהבת ה' באמצעות ניגון, כמיהה וחיוניות בתוך המציאות המתחדשת בארץ ישראל, דבקות חברים".
ומה לחסידות ארצישראלית ולמבטא הדרום אמריקאי שלך?
"את המבטא המתגלגל ספגתי מארץ הולדתי, צ'ילה", מסבירה שפירא בחיוך. "בתקופת מלחמת העולם השנייה, המשפחה של אמי הצליחה להימלט מבלגיה לצ'ילה. לאבי לא היה את המזל הזה, הוא עבר את השואה ורק אחריה הוא הגיע לארצות הברית. הם הכירו אחרי שעשו עלייה, אבל מיד לאחר שהתחתנו, טסו לארצות הברית. לאחר מכן הם נסעו לצ'ילה לתקופה קצרה, לכן יצא שנולדתי בצי'לה. שלושה שבועות לאחר מכן היגרנו לארצות הברית. לאחר מלחמת ששת הימים, עלינו לארץ. בגלל המסע חוצה היבשות הזה, אמי לימדה אותי עברית במבטא ספרדי, אבל מה שמצחיק הוא שאני לא יודעת ספרדית כלל. בילדותי, הריש המתגלגלת הייתה נחשבת תקנית. גרנו בחיפה ואני התאקלמתי מהר מאוד, אבל לאבי היו קשיי התאקלמות מבחינת פרנסה, ולכן הוא היה טס לעבוד בחו"ל בחלק מהשנה".
לשפירא יש שני תארים ביהדות, וחוץ מהשיעורים והסדנאות שהיא מעבירה בכל הארץ דרך "מרכז אבקשך", היא גם מלמדת במדרשה לנשים בבר־אילן חסידות ארצישראלית, תפילה, תהִלים ומגוון רחב של נושאים.
"כשהתחלתי לגלות עניין בלימודי החסידות, הרגשתי בודדה בתחום. לא היה לי עם מי לדבר על הנושא. כשלמדתי 'ברסלב' זה נראה לאנשים קצת משונה. כל מי שלמד בעבר ברסלב נחשב קצת משונה. צריך לזכור שלפני 19 שנה לא היה אף אחד שילמד את תורת ברסלב, במיוחד לא לנשים. היום, רק בבר־אילן, ניתן למצוא ארבעה־חמישה קורסים פעילים. לימוד 'ברסלב' הפך לחלק מהמיינסטרים".
ההחלטה לעסוק בחסידות ולהנגיש אותו לנשים קשורה להיסטוריה המשפחתית?
"אני מגיעה מבית חסידי במובן של ניגונים ושירה, אבל לא בהיבט הלימודי. בילדותי אהבתי מאוד לקרוא מעשיות של רבי נחמן שמאוד נגעו בנפשי. אחר כך, בתקופת התיכון, למדתי באופן עצמאי לימודי חסידות, כתבי הרב קוק וכל מה שיכולתי. בהמשך, כשנוצר הקשר ביני לבין חמי לעתיד, העמיק אצלי יותר לימוד החסידות, שגם היווה שפה משותפת ביני לבין בעלי. אלא שבעוד אצלו האהבה לחסידות הגיעה מהבית, אצלי היא הגיעה מלימוד עצמי. יש משהו בחסידות שבוער בי מבפנים. החסידות היא הכמיהה לחיות את מה שאתה מאמין בו".
נשמה חסידית
אחד עשר ילדים יש לרב יהושע ולרבנית נעמי שפירא, 30 נכדים. מעיין הנדלר, אימא לחמישה, היא בִּתה השלישית של הרבנית שפירא. הן דומות מאוד האם והבת. לשתיהן תווי פנים עדינים וחיוך רחב. נדמה שהן חולקות, בנוסף למראה החיצוני, גם מסלול חיים דומה.
נראה שזה לא מקרי. בהיותה דור שלישי ללימודי החסידות, הנדלר נחשפה לרזי תורת החסידות כבר מגיל צעיר. בהמשך, זכתה להיכרות מחודשת ומפתיעה עם החסידות כאשר נישאה לבנו של הרב אריה הנדלר, ראש ישיבת ההסדר ברמלה ובנה של הרבנית חנה הנדלר, המלמדת נשים חסידות מזה שנים, בבר־אילן. בדומה לאימה היא למדה שני תארים, שאותם עשתה בתחום "הלשון העברית" בבר־אילן ("אבל לא עסקתי בכך בצורה ישירה"), אך הרגישה שהיא עדיין לא הגשימה את הייעוד האמיתי שלה.
"אחרי לימודי התארים, אני ובעלי עברנו מרמת גן לאש קודש. תחילה לימדתי תפילה במדרשת 'שובה' שאותה הקימו סבא וסבתא שלי. בהמשך, התוודעתי ללימוד התניא והתחלתי ללמד את הנושא". במקביל ללימוד התניא בשובה, הנדלר קיבלה פנייה לא שגרתית להרחיב את לימודי התניא לבנות דתיות, מכל רחבי הארץ.
"אחרי שנה שלימדתי בשובה, פנו אליי הרב משה שילת וחיה ולס מתוכנית 'מעיינותייך', כדי שנבנה ביחד תוכנית לסטודנטיות, בנות מדרשה דתיות מכל הארץ, שתעסוק בתכנים של תורת חב"ד ולימודי החסידות. ההיענות של בנות המגזר הייתה מדהימה. חשבנו שיגיעו לקורס מאתיים בנות והגיעו 600".
כשראתה הנדלר שהחוברות של לימוד התניא מבוקשות כל כך, החליטה לעבד אותן לספר שינגיש את התניא ויפשט את תורת החסידות לציבור. "הספר שלי לא מיועד רק לנשים", היא מדגישה. "קהל היעד הוא לאנשים שלא מכירים בהכרח את השפה של תורת החסידות". "בעל התניא לא כתב את זה רק לגברים", מחזקת אותה שפירא. "אין הבחנה מגדרית לעבודת האלוקים".
ספרים ופירושים רבים נכתבו על התניא. במה בעצם שונה ספרך?
"לא קראתי את כל ספרי התניא, אבל ההבדל העיקרי שהם לא כתובים בעברית אלא בשפה 'חסידית'. כותבי הפירושים לתניא הם אנשים שלומדים ומלמדים ועוסקים בתניא שנים רבות. קורא מחוץ למעגל הזה לא יבין את השפה. שפת הדיבור שלי היא עברית ולכן הכתיבה שלי היא אחרת, ברורה יותר ומאפשרת לציבור הרחב ללמוד את התניא".
איך הגיעה לעיסוק בתניא? לרבנית שפירא יש הסבר. "אבא שלה תמיד אומר שיש לה נשמה חב"דניקית. הרבה מאוד שיחות היו לה עם בעלי. יש לה אפיון חב"די, צורת החשיבה ואת ההעמקה החב"דניקית".
את רואה את מעיין כממשיכת דרכך?
"מעיין עושה את הדרך הייחודיות שלה", עונה שפירא. "חשוב לי לומר שכל ילד הוא אישיות עצמאית שבוחרת את דרכה בכל הקשר שהוא, והעובדה שיש שפה משותפת בינינו היא נפלאה. מעיין לא מחקה אותי, אלא סוללת דרך משלה. היא לא הייתה צריכה לכתוב ספר על התניא בשביל שאהיה גאה בה. כל ילד וייחודו הוא. יש לי ילדים שבחרו בתחומים שאין לי שום זיקה אליהם, וכמובן בעלי ואני תומכים בהם בכל דרך שילכו".
הרבנית נעמי שפירא ובתה מעיין הנדלר | צילום:
אריק סולטן, באדיבות מגזין נשים
האימהות זאת המהות
השיחה עם השתיים, שמתקיימת בהמולת ביתה של הרבנית שפירא, נקטעת ללא הרף. מדי פעם שפירא מתנצלת שעליה להשיב למסרון דחוף, עונה במייל לאחת מבנות המדרשה, משיבה לשאלות הילדים שנמצאים בבית, או פורשת לאחד מהם משולש אבטיח. שתי נשים עסוקות שמתחזקות קריירה תובענית, מגדלות משפחות גדולות ומקדישות זמן מדי יום ללימוד תורה.
איך עושים את הכול ועוד מוצאים זמן ללימוד תורה?
"זה מאוד נוח שהעבודה שלך ללמד תורה", עונה הנדלר. "מישהו מבחוץ מכריח אותך. אני קמה בבוקר, שולחת את הילדים, מתפללת, יושבת וכותבת מהבית ביאור לשיחות של הרבי לפרשת שבוע ואם אין רופא שיניים או משהו אחר שהיום שלי מלא בו, אז אני מתעסקת בזה עד שאני אוספת את הילדים בצהריים. בערב, אני ובעלי מתחלפים ואני יוצאת ללמד שיעורים. זה יחסית פשוט. הלהטוטנות העיקרית היא לגדל חמישה ילדים. השאר זו תוספת נחמדה".
"אני מאוד מזדהה עם מעיין", אומרת שפירא. "הדרך ללימוד תורה היא ללמד. יש ימים שבהם אני מלמדת במדרשה בבר־אילן שיעורי ערב שאני נוסעת אליהם, ואני עסוקה גם בלימודים ועסוקה במשפחה הגרעינית וברחבה, ואימא שלי אחרי אירוע מוחי לצערי. בין לבין אני לומדת ומכינה שיעורים".
אין לפעמים רגעי שבירה?
הנדלר: "זה קורה כל הזמן, אבל לא ממש דרמטי. נראה לי שהעבודה העצמית על יצר הרע הכי משמעותית שהייתה לי הייתה דווקא סביב הלחץ בימי שישי. לקח לי הרבה זמן להבין שההתנהלות ביום הזה ממקום לחוץ וכועס היא סוג של בחירה. לעצור ולהגיד: 'רגע, העומס, הלחץ והכעסים שאני מרגישה עכשיו, לא שייכים לכלום. ההחלטה איך להגיע לשבת היא לגמרי שלי ואז עשיתי שינוי"
יש תחושה של החמצה בגלל העיסוקים בבית?
"מגיל צעיר אני רוצה ללמוד ולפעמים אני יכולה להתבאס מזה שאין לי יותר זמן לכך", אומרת הנדלר ועוטפת את בנה בחיבוק אוהב. "במצבים כאלה, למדתי להזכיר לעצמי שיש לי חמישה ילדים ולהביא נשמה לעולם זה הרבה יותר משמעותי מלימוד תורה. ההתלבטות בין הלימוד לבין האימהות קיימת, אבל אני מרגישה שהמהות שלי זו האימהות, ולימוד התורה לא בהכרח סותר אותה".
לצד המוכנות שלהן להכיל את העשייה והאימהות יחד, הן מסרבות בתוקף להניף את דגל הפמיניזם הדתי. ההפך הוא הנכון. בין המילים ניתן למצוא אף ביקורת והתרסה כלפי אותה "מתירנות" פמיניסטית דתית.
לימוד תורה בקרב נשים - לאן הרוחות נושבות כיום?
שפירא: "באופן כללי אני רואה צימאון גדול שהוא מאוד מבורך, אבל כשזה בא מתוך רצון לחקות את לימוד התורה הגברי ולהוכיח ש'גם אנחנו יכולות', זה מעורר בי חשש. אישה באה לעולם עם מהות אחרת, ובעיניי, הרצון להוכיח לעולם מה אנחנו יכולות הוא ישן ומעייף. הגיע הזמן לעזוב את זה וללמוד מה שנכון ומתאים לנו. לימוד תורה ממקום פמיניסטי, שמתחרה על יכולת הפסיקה בצורת העיון הגברית, הוא בעיניי טעות".
מסלול למיטיבות לכת
שפירא לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה. "יש משהו יפה בנשים שיושבות בחברותא, לומדות תורה ומעיינות בגמרא, אבל קשה לי לראות שזה נעשה בלבוש לא צנוע. אם התורה כזו יקרה ומקדישים ללימודה שעות, איך עושים זאת מבלי לקיים דברים בסיסיים של הקפדה על לבוש על פי ההלכה? לימוד גמרא הוא בכלל מסלול למיטיבי לכת. אז אני מצפה ממישהי שהיא 'מיטיבת לכת' שתשמור גדרי ההלכה. זה לא בהכרח בלימוד גמרא, אלא בכל תחום שהוא"
מה בעיקר מפריע לך בנושא הצניעות?
"מה שכואב לי זו הסתירה החריפה שבין אהבת התורה בכך שלומדים אותה, ואת החלקים היותר קשים שבה, ומנגד, לא מקיים אותה בהלכות מאוד חמורות וחד משמעיות. זו סתירה כואבת ובלתי מובנת. היא גורמת לחשוש שיש מגמות לא טהורות בלימוד התורה, או שיש הבנות שגויות בהבנת עול מצוות".
האם את מודעת לתחושות המאוד מורכבות שהמילה צניעות מעלה בקרב הרבה דתיות?
"ברור שקשה מאוד עם המושג צניעות, וזה בגלל מספר סיבות, ובעיקר הקלקול של התרבות שבה אנחנו חיים. קשה מאוד להסתגר, אם כי כמובן חשוב להגן על עצמנו מפני הנזקים הקשים של הפריצות שנמצאת בכל מקום, נזקים שפוגעים בכל האוכלוסיות, ללא קשר לתפיסה דתית. אדרבה, צריך להיות 'סיירת' שהולכת לפני המחנה ומביאה את הבשורה של התורה, שהיא התפיסה הנכונה והמכבדת של גוף האישה והאיש ושל כבודם האמיתי".
האם את מזהה השפעות נוצריות?
"בוודאי. בבסיס של התרבות יש תפיסה נוצרית שרואה את הגוף בצורה לא מכובדת, אבל זה דיון ארוך בפני עצמו".
הנדלר מסכימה איתה. "יש משהו יותר מורכב בנושא הצניעות בדור שלנו. אני מרגישה שמה שהיה ברור פעם כבר לא ברור היום. בעבר לא הייתה היתכנות לכך שאישה תלמד הרבה תורה ובכל זאת לבושה לא יהלום את ההלכה. היום אני מדברת עם בנות על השאלות האלה, וזה לא ברור מאליו".
שפירא: "יש לזה ברכה וקללה. העובדה שלמרות איך שאני לבושה אני יכולה ללמוד תורה זה יופי, כי יש פוטנציאל לחזרה בתשובה; אבל מנגד התחושה ש'אני לא מחויבת לתורה' מעוררת קושי".
שפירא, שניכר שהנושא מעורר בה אי נוחות, מתייחסת בין היתר גם לנושא שירת נשים בציבור, אשר עורר סערה מחדש לאחרונה. "יש נשים שאומרות - 'עשיתי דיון עם עצמי ואלוקים והבנתי שהוא כן מרשה לי לשיר בציבור'. יש פה דיסוננס וסתירה. מצד אחד הן כן קשורות לה' מצד שני עובדות אותו בדרך שונה", מציינת בזהירות שפירא. "התורה היא מדויקת לנשים. השאלה היא לא איך אנחנו מתאימים אותה לתרבות, אלא איך אנחנו מתאימים את התרבות לתורה. יש הרבה קונפליקטים, כי הדעת שלנו לא מספיק תופסת את זה. האל אוהב אותי ורוצה בטובתי ומטיל עליי דברים שאני לא תמיד אוהבת".
הנדלר מוסיפה: "יש תחושה מאוד חזקה שאין מצב שאלוקים אומר לי משהו שקשה איתו, אני רואה את הנושא הזה אחרת; מסתכלת על החלקים שקשה לי איתם מתוך סקרנות לא מתוך ביקורת. הדוגמה הטובה ביותר היא שכמו שאני אומרת לילדים שלי שילכו להתקלח, והם לא אוהבים את זה, לא מדובר בעונש או כי אני רוצה לנקום בהם, זה הכי טוב להם".
אילו שאלות חוזרות עולות במהלך לימודי התורה לנשים? מה בעיקר מעניין כיום את נשות המגזר?
"זה מגוון", עונה הנדלר. "התלמידות שואלות אותי על הכול. אני מרגישה שחסר ידע מהכול. אנחנו בדור שבו נשים רוצות ללמוד והן לומדות, אבל עדיין זו רק התחלה. אין פרופורציה בין כמות החומר הלימודי, לבין מה שנשים באמת לומדות היום. בהשוואה לגברים, גבר ממוצע לומד ארבע שנים, יש לנשים חוסר ידע מובהק והן צריכות ללמוד הכול: תורה, הלכה, ראשונים ואחרונים. אז אנחנו מתחילות בלימוד שהוא הכי קריטי, של הלכה וחסידות שנוגעות בעבודת ה'. קודם אני צריכה לדעת מי זה ה' ומה הוא רוצה ממני, ורק אחר כך אפשר להעמיק".
שפירא: "הצמא לידע הוא אדיר. המדרשה בבר־אילן היא גדולה, אבל אני מגלה אצל בנות חוסר אמון בכוחות הרוחניים שלהן. לדוגמה אני מלמדת את הספר "כנפי רוח", בצורה 'סדנאית'. בסדנה, אני לא רק מלמדת, אני נותנת תרגילים והתלמידות עונות ומשתפות. בתוך כך, נתתי כמה תרגילים על חלומות רוחניים, הסברתי לבנות איך לעשות זאת. החלומות הרוחניים נגדעו להן, הבנות לא הצליחו לפתח אותן, והן רק בנות 20. אז נתתי להן שיעור על גדולת האדם וחשיבות החלומות שלה לאנושות כולה".
מה אתן רואות כנושאים מרכזיים שמעסיקים ויעסיקו נשים בדורות הבאים?
שפירא: "החזון שלי הוא שנשים יתחברו למהות הנשית שלהן ולעולמן התורני, ויבנו קומה מאוד עוצמתית של קרבת ה' וקרבה לאלוקים. לא מתוך תחרותיות למול הגבר, אלא מתוך ביטחון במקום הפנימי שלהן, נשים כעובדות ה'. לדעתי, זה קורה יותר מהר ממה שדמיינתי. מאוד מקווה שזה ילך בכיוון הזה גם במובן התוך משפחתי וגם במובן הישראלי, שנשים יתפסו מקום עמוק בתוך עולם התורה בהקשר שמתאים להן. גם בהקשר של המצוות לנשים, החיבור לעצמן".
נושא נוסף ובוער שלדעת הרבנית מעסיק את נשות המגזר הוא נושא קשיי הזוגיות והשידוכים. בתור מי שהייתה מהראשונות שהעבירו סדנאות בנושא, היא סוברת כי הבעיה המרכזית שהדור הנוכחי לוקה בה, היא לא עם מי לצאת אלא איך יוצאים ומהי התוצאה של המפגשים הללו.
"הסיבות לקשיים בזוגיות כיום הן נרחבות. באופן כללי אפשר לומר שיש ציפייה מאוד גדולה שהזוגיות תהווה פתרון לכל המצוקות, וחסרים כלים בסיסיים לתקשורת זוגית טובה, במיוחד בעידן האינטרנט כשלא נבנית תקשורת אמיתית בין אנשים. זה יוצר תסכול גדול. הדור הנוכחי צריך להבין שזה פחות חשוב ש'יהיה לי עם מי לצאת', אלא איך הופכים את המפגש לאופציה רצינית לחתונה".
אפרופו תורה, יש איזו תורה מסוימת שמלווה אתכן בתקופה האחרונה?
הנדלר: "בשיחה של הרבי מליובאוויטש על פרשת מצורע הוא שואל - מה תפקיד הכהן בטומאת המצורע ובטהרתו? הרי בכל מקרה, אם הכהן עצמו אינו תלמיד חכם, יש צורך בתלמיד חכם שיורה לו אם לטמא או לטהר, אז למה הטומאה אינה נקבעת פשוט על ידי החכם? הרבי עונה שהכהן הוא איש החסד, שתפקידו 'לברך את עמו ישראל באהבה', וטומאה של מצורע צריכה להגיע מתוך הדין כמובן, אבל רק מתוך אהבה. האהבה של הכהן גם גורמת לכך שהוא יעשה הכול כדי שהמצורע ייטהר. לדעתי, כשאנחנו רואים פגם במישהו אחר, גם אם נראה לנו שזהו פגם אמיתי, ממש על פי דין, אנחנו לא יכולים 'לטמא' את הזולת אם לא הסתכלנו עליו קודם בעיניים של כהן, מזווית של אהבה".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן