בפנים גלויות: שש נשים אמיצות שהחליטו לחשוף את הכל

דבורה אורן-רותם

גיל: 50

מצב משפחתי: נשואה + 4

עיסוק: מטפלת באמנות

מגורים: ירוחם

במקור: קיבוץ שעלבים

נפגעה מינית פעמיים: בילדותה על ידי בן משפחה ובבגרותה על ידי מטפל אלטרנטיבי

בשתי תקופות בחייה עברה דבורה פגיעות מיניות מתמשכות. בפעם הראשונה, הייתה בת עשר והפגיעה נמשכה כשנתיים. הפוגע, בן משפחה רחוק שהתארח בבית המשפחה בחופשות, התגנב לחדרה בלילות באין מפריע. היא לא לגמרי הבינה מה הוא עושה ולא ידעה לתת למעשים שלו שם. "עד גיל 20 בכלל לא חשבתי שמה שעברתי בילדות היה התעללות מינית", היא משחזרת. "חשבתי שעוד ילדים עוברים את זה, שזאת הנורמה". גם אף אחד מסביבה לא יכול היה לחשוד שמשהו אצלה לא בסדר. לאורך שנות האולפנה היא הייתה תלמידה טובה, חברותית ופעילה ורק באמצע הלימודים באוניברסיטה, היא דעכה בבת אחת. "לא תפקדתי, לא אכלתי, לא יצאתי מהבית. המחזור הפסיק לי. אימא ניסתה לברר מה קורה לי ולא שיתפתי פעולה. לא ידעתי מה קורה לי והרגשתי שגם אף אחד לא יכול לעזור". מהקיבוץ שלחו אותה לטיפול אצל מרפא אלטרנטיבי. "הגעתי אליו עם אימא שחיכתה לי בחוץ". מאחורי הדלת הסגורה, במעטה של טיפול, המטפל התעלל בה בפעם השנייה. והיא, ציפור פצועה, התנתקה לחלוטין ונתנה לו לעשות בה כרצונו. "כשיצאתי ממנו כל פעם, אימא הייתה אומרת לו יפה תודה והיינו הולכות. לא הבנתי מה קורה לי. הייתי בחשיכה מוחלטת".

אבל יום אחד האירה לה קרן שמש, ואחרי חודשים ארוכים של דיכאון, קיבלה כוחות לצאת מהמקום האפל שבו הייתה. "הרגשתי שאני רוצה לצאת מהחושך הזה. ופתאום, אצל גיסתי האהובה, כל סיפור הפגיעה בילדות צף. פתאום הבנתי שמה שקרה לי בין גיל עשר ל־12 היה התעללות וההתעללות הזאת היא הסיבה לדיכאון".
למרות התובנה מהעבר ותהליך הריפוי שעברה, הוסיפה ללכת למרפא שהוסיף לפגוע בה פעם אחר פעם. "עדיין לא יכולתי להבין שמה שאני עוברת ממש באותה תקופה אצל המטפל זאת גם התעללות. הדפוס הזה אופייני לנשים שנפגעו בילדות, שבכל פעם שינסו לפגוע בהן, הן יגיבו כפי שהגיבו בילדותן". רק עשר שנים מאוחר יותר, כשחברה מהקיבוץ הראתה לה כתבה על חשדות נגד המטפל, ירדו בבת אחת כל האסימונים. "רק אז הבנתי שגם אני הייתי שם".

"לא תפקדתי, לא אכלתי, לא יצאתי מהבית. המחזור הפסיק לי. אימא ניסתה לברר מה קורה לי ולא שיתפתי פעולה". דבורה אורן-רותם. | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

לפני כארבע שנים חשפה הכול בפייסבוק. התגובות היו מלאות דאגה והערכה למקום שבו היא נמצאת היום וגם פליאה גדולה, בעיקר של חברים מהקיבוץ ומתקופת הנעורים שלא זיהו אז דבר מכל מה שעברה בפנים. "אז גם הבנתי עד כמה אנשים שלא חוו את זה, לא באמת יכולים להבין מה המשמעויות של פגיעה מינית".
מהעולם הדתי־חרדי של ילדותה, היא ספגה את המסר המוטעה שהאשמה אינה רובצת על הפוגעים, אלא על כתפיה. "גדלתי בחברה דתית עם אוריינטציה חרדית סגפנית. לכן, באופן מובנה, התחושה שלי הייתה שאם קרה לי משהו רע - סימן שעשיתי משהו לא בסדר ואלוקים מעניש אותי. האשמה הייתה תחושה בסיסית בקיום שלי. לא היה צריך בשבילה חטא נורא גדול. מספיק שחתכתי נייר טואלט בשבת כדי ש'העונש' שקיבלתי ייראה לי מוצדק".

מאז שהבינה מה קרה לה, דבורה בחרה במילים. "כי עד שאתה לא מבין מה קרה ומוציא את זה החוצה, זה כמו מוגלה, נטע זר בגוף. הנפש לא פולטת מאליה שום דבר. אני מדברת ועוברת תוך כדי תהליך ריפוי. לפני חמש שנים לא יכולתי לספר את הסיפור שלי בלי להתפרק; אבל היום, ארבע שנים לאחר שחשפתי אותו, אני מרגישה נקייה ממנו ויכול להביט בילדה שנפגעה מהצד. גם התגובות האוהדות בפייסבוק עזרו לי להרגיש שאני לא לבד ואני ממליצה באהבה לכל מי שעברה סיפור דומה, לשתף עוד מישהו, כי רק כך אפשר להתנקות". 

תרזה פרנקל

גיל: 47

מצב משפחתי: נשואה + 4

עיסוק: סגנית מנהלת תיכון לבנות (בשנת שבתון)

מגורים: ירושלים

נאנסה בגיל 13 על ידי מתנדב שהגיע לקיבוץ.

את סיפור הפגיעה המינית שעברה תרזה פרנקל היא חשפה במגזין זה לפני כשש שנים, בשמה המלא ובפנים גלויות. “הרבה נשים הגיבו והודו לי על החשיפה ועל הכוח שזה נתן להן להוסיף ולהתמודד עם הפגיעות שלהן, וזה נתן לי תחושה של סיפוק”, אומרת תרזה. תחושת השליחות היוותה גם בהמשך המניע להרצות על הנושא במסגרות רבות בכל הארץ. אולם כמו במקרים רבים, דווקא אותם מעגלים שסבבו אותה בתקופה שבה הותקפה, שידרו לה לאחר פרסום המקרה מסרים של הכחשה. העדיפו שתשתוק. “הפחד שיוציאו את דיבת המקום והחשש מה יקרה אם ידברו עליו שקיימים ביישוב שלי, קיימים גם ביישובים אחרים. הפחדים האלה הרבה פעמים חזקים יותר מטובת העניין או טובת הנפגעת. זה מאוד מטריד אותי: הרי אם נפגעתי ואני רוצה לדבר ובכך לעזור לאחרים ולעצמי, למי מותר להשתיק או להכחיש?”.

היא הייתה בת 13 כשמתנדב מחו"ל שהיה מבוגר ממנה בשש שנים הזמין אותה לחדרו. שם, בלי שהבינה מה קורה לה אנס אותה. המעשה חזר על עצמו שוב ושוב לאורך תקופה, מבלי שמישהו מהמבוגרים האחראים שם לב לכך. "ביישובים יש נטייה לחשוב שהכול שמור, כי יש גדרות ושמירה וועדות קבלה; אבל כשרואים ילד שמרבה להסתגר, או שמדבר הרבה עם בחור שמבוגר ממנו כשאין סיבה שיהיה ביניהם קשר, צריך לבדוק מה קורה שם".

התקיפות נפסקו כשיום אחד התוקף הודיע לה שהוא עשה טעות והוא מבקש סליחה. "לא הבנתי למה כל פעם שקרא לי לבוא אליו הוא הכאיב לי, אבל רציתי מאוד את תשומת הלב שלו ובאתי. פתאום הוא החליט שהוא לא רוצה לראות אותי יותר, ואני לא הבנתי מה עשיתי רע שהחליט כך".

"ביישובים יש נטייה לחשוב שהכל שמור, כי יש גדרות ושמירה וועדות קבלה; אבל כשרואים ילד שמרבה להסתגר, צריך לבדוק מה קורה שם". תרזה פרנקל. | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

כשהיא מספרת בהרצאות את הסיפור שלה שואלים אותה פעמים רבות למה לא התלוננה במשטרה. "אני תמיד מסבירה שלעמוד בעימות ולספר את הדבר שהכי כואב לך, שיש לו השלכות על כל חייך ומנגד עומד אדם שמכחיש את מה שאמרת, שאומר שזה לא קרה - זה דבר שלא יכולתי להכיל. אם הוא היה אומר: 'זה לא היה', זה היה הורג אותי.

"הסיפור הזה עיצב את החיים שלי לטוב ולרע. אני אדם מורכב ומבין יותר, אבל זה גם גרם לי להרבה סבל. לא מחלימים מזה. בדומה להלם קרב, את נושאת את זה לכל החיים. יש עליות וירידות וזה מחייב טיפול מתמיד ואי אפשר לשאת הכחשה, בטח שלא של הסביבה".

תרזה מעבירה סדנאות בכל רחבי הארץ. בסוף כל סדנה כזאת מתנקזים אליה סיפורים נוספים. ההיקפים של התופעה מדהימים אותה כל פעם מחדש. "צריך להיות מודעים לכך, שבמקביל לעולם הגלוי והמוכר לנו, יש עולם סמוי. עולם אפל שיש בו הרבה נפגעים והרבה פוגעים. המספרים עצומים וזה עצוב ובעיקר צריך להטריד".

מור קרן

גיל: 29

מצב משפחתי: נשואה + 3

מגורים: גוש עציון

נפגעה מינית על ידי אביה. 

כבר מהפעם הראשונה, כשעוד הייתה ילדה צעירה ואביה, רב ודיין, פגע בה מינית, היא הבינה שמשהו בהתנהגות הזאת לא בסדר. למרות זאת, לאחר אותה פעם וגם לאחר כל הפעמים שבאו בשנים הבאות, היא החליטה שהיא אינה חושפת את הסוד האפל לעולם. “הקדשתי את החיים שלי להסתרה. היה לי צורך להיראות ילדה טובה, להיות תלמידה טובה, חברותית, לבושה היטב ומלאת שמחת חיים, כדי שאף אחד לא יחשוד ולא יהיה פיצוץ או מריבה בתוך המשפחה”, מסבירה מור את שתיקתה. “שכנעתי את עצמי שאני עושה את זה כדי לשמור על אחדות המשפחה ועל הנראוּת שלנו כמשפחה טובה”.

כשנישאה בגיל 21, ערכו היא ובעלה הסכם לא כתוב, שבזוגיות שלהם לא יהיו סודות. "ובאמת סיפרנו אחד לשני הכול, אבל כל הזמן ריחף מעליי אותו סוד שלא סיפרתי לאיש. אפילו לא לבעלי. שכנעתי את עצמי שזה בסדר, כי הרי נשבעתי שלא אספר ואפילו ביני לבין עצמי לא הרשיתי לעצמי לחשוב על מה שקרה; אבל ערב שבת אחד, ארבע שנים לאחר שנישאנו, הרגשתי שאני חייבת לספר, שאני רוצה שיידע עליי הכול ולא יהיו בינינו סודות". ומור סיפרה והאיש שלה עטף אותה בחום, אבל גם היה מזועזע. "לא הבנתי עד כמה מה שעברתי הוא בעייתי וכמה אני זקוקה לטיפול. רק ידעתי שאני לא רוצה לספר, כי אני לא רוצה שזה יגרום לפירוק המשפחה; אך בעלי הבין שלמען העתיד שלנו, ועתיד ילדנו, אנחנו חייבים לקבל עזרה".

בעלה של מור פנה למרכז הסיוע "תה"ל" ומנהלת המרכז, דבי גרוס, ליוותה אותם לאורך כל הדרך. תחילה עוד התעקשה מור שלא להגיש תלונה במשטרה; אבל כשהבינה שמדובר במחלה ואם לא תתלונן בנות משפחה נוספות ימשיכו להיפגע, הסכימה להגיש תלונה. "לא רציתי שבגלל השתיקה שלי, אשא באחריות של פגיעות אחרות", היא מסבירה את הצעד הכואב שעשתה. העדות שלה פתחה פתח לתלונות נוספות ומשם למשפט שבסופו נידון אביה לחמש שנות מאסר. כיום הוא בכלא.

"המשמעות של פגיעה בתוך המשפחה מורכבת, כי המשפחה מתפרקת ויש השלכות קשות של חשיפה". מור קרן. | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

אבל המחיר היה כבד. כל משפחתה, הקרובה והמורחבת ניתקה איתה כל קשר. "מאז אנחנו לא מוזמנים לשום אירוע. לא לשמחות ולא ללוויות. נותרנו זוג צעיר עם שני ילדים קטנים, לבד. בלי משפחה. המשמעות של פגיעה בתוך המשפחה מורכבת הרבה יותר, גם כי המשפחה מתפרקת וגם בגלל ההשלכות הקשות של החשיפה. ויש גם את הפגיעה עצמה - שקרתה במקום שאמור להיות לכאורה המקום הכי בטוח לילד. לאנשים קל יותר להאמין שהאדם לא פגע, בוודאי אם הוא רב ודיין ואיש של הלכה, כי סיפור כזה גורם לאבד את האמון בעולם ובדת, במיוחד בחברה דתית ושמרנית כמו שלנו. לפעמים הם מעדיפים להכחיש כי הם עצמם עברו משהו כזה ועם ההכחשה יותר קל להם להתמודד. וישנה עוד אפשרות: ישנם גם כאלה שמפחדים שיום אחד יזהו שגם הם פוגעים, ולכן הם מכחישים מקרים כאלו בנמרצות; אבל איך אפשר לחשוב שנערה או בחורה צעירה תתלונן סתם? הרי החקירות וגביית העדויות הן כל כך קשות ואת מאבדת כל כך הרבה כשאת עושה את הצעד הזה. רק מי שלא מבין מה עוברת המתלוננת יכול לחשוב שאפשר להתלונן ללא סיבה".

מאז שחשפתי את הסוד, ילדתי את הבת השלישית שלי בלי אימא לידי, וכשבעלי במילואים אני לבד וגם כשנפלה השן הראשונה לבכור לא הייתה לי אימא לספר לה. מצד שני, בזכות החשיפה הגנתי על אחרות מפגיעה ואני אדם שלם וחזק".

מור אופיר

גיל: 30

מצב משפחתי: נשואה + 3

עיסוק: מעבירה את המפגש "נשברת ועפה" המספר את סיפור ההתמודדות עם הפגיעה המינית, ומנחה ב"לתת פה" - עמותה המחנכת למוגנות מינית בבתי ספר ובקהילות.

מגורים: תקוע

נפגעה מינית בילדותה על ידי חבר של הוריה. 

היא הייתה בסך הכול בת שש, כשבעלה של החברה הכי טובה של אימא שלה תקף אותה בפעם הראשונה. הקשרים הטובים בין המשפחות ויחסי האמון היו מספיק חזקים כדי שהוא יוכל להמשיך לתקוף באין מפריע עוד חמש שנים וחצי נוספות. יחסי האמון בין המשפחות אפשרו לו לתקוף בביתה שלה, בחדר שלה, באינספור הזדמנויות. מור אפילו לא הבינה אז שמשהו בהתנהגות שלו אינו כשורה ואף אחד מסביב לא חשד. "הוא עשה את זה בתחכום", היא מסבירה במבט לאחור. "לתוקפים יש יכולות וחושים כמעט חייתיים לזהות את הקורבן המתאים, את הזמן ואת הסביבה המתאימים. משהו בתנאים אִפשר לו להבין שפה הוא יכול".

היא הייתה בת 11 וחצי כשסיפרה את הסוד לחברה ומהתגובה שלה הבינה לראשונה שמדובר במעשים חמורים ושעליה לספר אותם להוריה. "הגשנו תלונה במשטרה ואחרי שנה וחצי החל המשפט. כשהבנתי מה עשה לי, הרגשתי שלא פייר שהוא יסתובב חופשי ואני אשא את המטען הכבד. היה בי רצון לנקום וגם הבנתי שאולי עכשיו הוא פוגע בבנות אחרות". וכך, כשעוד לא מלאו לה 13, היא בחרה להוביל את המאבק על כתפיה. "החקירה הייתה סאגה שאילצה אותי לפגוש עוד גברים מבוגרים ולספר שוב את הסיפור. זה לא היה פשוט, כי בסופו של דבר כל חקירה יוצאת מנקודת הנחה שאת לא אמינה".

כשהייתה בת 16 בערך יצא פסק הדין. "הוא נידון לשנה וחצי בכלא, אבל ישב בפועל שנה בלבד. כיום, כאדם מבוגר והורה לילדים קלות העונש מקוממת אותי. מה זה שנה וחצי על עבירות כאלה? מה זה אומר?".

לאורך כל התקופה הזאת היא הייתה מלווה בבני משפחה ובחברות טובות. ומהרגע שהפרשה נחשפה היא דיברה על הכול בגלוי. "היה לי גוש גדול מאוד מאוד בגרון שהיה לי צורך להקיא אותו וכשפתחתי בפני החברות, פתחתי הכול. בדיעבד אני יודעת שזה לא היה טוב, כי זה לא היה מבוקר".

"כשהבנתי מה עשה לי, הרגשתי שלא פייר שהוא יסתובב חופשי ואני אשא את המטען הכבד". מור אופיר. | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

לפני שנה חשפה את סיפורה במעריב ויצאה בסדרת הרצאות. "להרבה אנשים שהכירו אותי מהשנים האחרונות נשמטה הלסת כששמעו את הסיפור. רוב התגובות שקיבלתי היו מעודדות ומלאות אמפתיה. גם אם היו דיבורים מאחורי הגב או מבטים הייתי כבר במקום אחר, מאוד מודעת להשלכות של החשיפה ומלאה בתחושה שאני עושה את הדבר הנכון".

למה היה חשוב לך לצאת עם הסיפור?
"הפחד של החברה מתקיפות מיניות הוא כל כך עמוק שאנחנו אוטמים את עצמנו, מעדיפים לא לראות, לא להאמין שזה קורה אצלנו פה, בשכונה שלנו, ביישוב שלנו. זה לא קורה רק בבית הנשיא או בכנסת. אני רוצה שאנשים יראו את הפנים מאחורי הסטטיסטיקה של הפגיעות המיניות. התפקיד שלנו כהורים לא מסתכם בללמד את הילדים על האיברים האינטימיים שלהם ומה מותר ואסור. אנחנו חייבים ליצור להם בבית סביבה בטוחה שמאפשרת לבוא עם דברים מביישים וכואבים, בידיעה שאבא ואימא לא יתפרקו אם ישמעו אותם. לא מאשמה ולא מכעס".

תם משאלי-דדון

גיל: 31

מצב משפחתי: נשואה + 2

עיסוק: מורה לקולנוע, סטודנטית לתואר שני ועורכת 

מגורים: מודיעין

עברה אונס על ידי אדם שלא הכירה.

הסטטיסטיקה של התקיפות המיניות מלמדת ש־85 אחוז ממקרי התקיפה המינית מתבצעים על ידי אדם מוכר לקורבן. תם שייכת ל־15 אחוז מהמקרים שהאנס היה זר גמור. אדם שלא ראתה מעולם קודם, וגם לא לאחר אותו לילה נורא.

היא הייתה מורה חיילת בקהילה, באחד ממושבי הדרום, יחד עם עוד שתי בנות שזו הייתה להן השנה השנייה. בחופש הגדול, אחרי שהן עזבו והחיילות החדשות טרם הגיעו, היא נותרה ימים ספורים לבדה בדירה. "היה לי חשוב שהשירות שלי יהיה משמעותי ולא כל כך ראיתי בעיניים", היא נזכרת בלהט שהניע אותה לעבוד אל תוך שעות הלילה המאוחרות. "הייתי חיילת מורעלת, אבל זה היה נורמאלי לעבוד כך ולא הייתי היחידה שהסתובבה במושב בכאלה שעות".

ואז זה קרה. התוקף, אדם לא מוכר, הסתובב מחוץ למועדון בו עבדה עם החבר'ה מהמושב ותקף אותה כשיצאה. יום למחרת היא לא זכרה דבר ממאורעות הערב ההוא. "מנגנון ההדחקה עבד חזק. שום דבר ממה שהיה שם לא היה קיים בזיכרון שלי. לפחות לא במודע", מסבירה תם. "באותו שבוע גם עברנו דירה לשוהם וחל גם תשעה באב. לקחתי כמה ימי חופש למעבר הדירה וכל מה שקרה שם פשוט נמחק".

"לאט לאט הבנתי שלא מדובר בחלומות רעים, אלא בשברי זיכרון, פלשבקים של מה שקרה במהלך האונס". תם משאלי-דדון. | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

אבל גם אם מנגנון ההדחקה דאג למחוק את רישומי אותו הלילה, הגוף זכר. "באותה שנה, השנייה שלי בצבא, התעלפתי המון, לא ישנתי בלילות ועליתי מאוד במשקל. עשו לי הרבה בדיקות שיצאו תקינות. לא ידענו מה יש לי". לכאורה נותרתי עם אותה שמחת חיים, אבל בדיעבד אימא שלי אמרה שהרגישה שמשהו בי השתנה. היא רק לא ידעה באותו שלב להסביר מה".

כשהסתיימה אותה שנה והיא חזרה הביתה, החלו לפקוד אותה סיוטים בלילות. "לאט לאט הבנתי שלא מדובר בחלומות רעים, אלא בשברי זיכרון, פלשבקים של מה שקרה במהלך האונס. באיזשהו שלב הפלשבקים האלה התחילו לצוף במהלך היום ואני התחלתי להיזכר בעוד ועוד פרטים".

ולמרות שכבר הבינה מה קרה לה באותו ערב, עדיין החליטה לא לשתף איש. "גם כך לא רציתי להיזכר בזה, ולהגיד את מה שהיה שם במילים היה נותן לאירועים נוכחות חזקה יותר", היא מסבירה את שתיקתה הארוכה.
אבל שבת אחת, כשכבר הייתה סטודנטית ב"מעלה", אחרי שיחה של כמה שעות עם אימא שלה, הסופרת יעל משאלי, הדברים יצאו. "אימא הבינה, בלי שממש אמרתי אונס".

הגילוי הוביל לטיפול אינטנסיבי, וזמן קצר לאחר מכן היא החלה לצאת עם מי שהפך לימים לבעלה. באותם הימים התבקשה במסגרת אחד הקורסים בקולנוע, לכתוב סצנה מכוננת שחוותה. אחרי התלבטויות, היא כתבה שתי סצנות. סצנת האונס שחוותה וסצנה נוספת. בסוף, ידעה, תבחר אחת מהן. "אימא שלי והארוס שלי, אחרי שקראו את סצנת האונס ובכו וחיבקו ותמכו, אמרו שאני חייבת לקרוא את הסצנה הזאת בכיתה, שהגיע הזמן להוציא את הסיפור החוצה. הגעתי לשיעור עם שני התסריטים ורק ממש לפני שהתחלתי, בחרתי לספר את סצנת האונס". בהמשך הפך התסריט לסרט העלילתי "נאלמת", שמוקרן בסדנאות שהיא מנחה ברחבי הארץ.

"מעטים הרגעים בחיי שהטראומה הזאת לא מלווה אותי. תמיד אהיה גם קורבן של תקיפה מינית ויש לזה השפעה על כל חיי. למזלי, זכיתי לסביבה תומכת וזה לא מובן מאליו. נתקלתי באִמהות שלא מאמינות, או שאינן מוכנות שבנותיהן שנפגעו ידברו על זה; אבל למרות התמיכה, אף אחד לא יוכל לחוות את מה שאני חוויתי. אז נכון, אני ממשיכה הלאה ומשנה לשנה אני מוצאת כלים טובים יותר להתמודדות, אבל זאת טראומה שתלווה אותי כל חיי".

בתשבע פלאי סרי 

גיל: 51

מצב משפחתי: נשואה + 4 וסבתא ל-2

מגורים: אלון שבות 

עברה תקיפה מינית על ידי נהג אוטובוס.

גם במבט לאחור, כשהיא חושבת על מה שקרה באותה נסיעה לפני 25 שנה, לא ברור לבתשבע מה היה הכוח שגרם לה לפעול, לא לקפוא במקום, להגיב מהר ובמלוא העוצמה. לולא זה היה קורה, היא יודעת, כל הסיטואציה הייתה יכולה להיגמר אחרת. בגיל 25, בהיריון מתקדם עם הבת השלישית, נהג "אגד" בקו הקבוע שבו נסעה בין ירושלים לאלון שבות, ניסה לאנוס אותה.

"הכרתי את הנהג. נסעתי איתו יומיום וכבר נוצרה ידידות קלה ששמורה לנוסעים עם נהג קבוע. הוא סיפר לי שזה היום האחרון בקו הזה ואיחלתי לו בהצלחה. כשירדו כל הנוסעים באפרת ונותרתי לבדי, השמש עדיין האירה ואני לא חששתי לרגע". אבל כשהתקרבו לאלון שבות, הנהג סטה לפתע מהדרך ופנה לכיוון הבסיס הצבאי. "נבהלתי מאוד, אבל עדיין לא שאלתי דבר. הוא עצר, ניגש אליי ואמר: 'מה דעתך על נשיקת פרידה?'".

עוד לפני שהספיקה לענות, היא הרגישה את ידיו נדחפות עמוק אל תוך איברי גופה, מתחת למעיל הכבד שהייתה עטופה בו באותו יום. "לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות. עד היום לא ברור לי, כי לא למדתי קרב מגע, אבל נתתי לו ברכייה חזקה לכיוון האשכים". הנהג התחיל לבכות והתחנן שלא תפנה למשטרה. אחרי שסידרה את בגדיה והתעשתה, היא צעקה אליו שיחזיר אותה מיד לביתה. "ירדתי מהאוטובוס בוכה ומבוהלת. חששתי שמהאלימות שהייתה שם נפגע ההיריון והלכתי למרפאה. התינוקת הייתה בסדר וזה היה מרגיע. משם התקשרנו למשטרה. שני החוקרים שהגיעו לחקור אותי היו מדהימים ברגישותם, בניגוד לסיפורים על יחס המשטרה באותה תקופה למקרי תקיפה מינית".

"נבהלתי מאוד, אבל עדיין לא שאלתי דבר. הוא עצר, ניגש אליי ואמר: 'מה דעתך על נשיקת פרידה?'". בתשבע פלאי סרי. | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

חודשים ארוכים עברו עד שזומנה להעיד במשפט. וכשזה הגיע, היא נאלצה להיכנס להעיד לבדה. ללא תמיכה, בעוד לתוקף ניתן להכניס את בני משפחתו וחבריו. בחקירה שנערכה לה על ידי פרקליט הצמרת שייצג את התוקף, הוא ניסה להציג אותה כמי שיזמה, רצתה והסכימה לכל המעשים. "באיזשהו שלב כבר לא יכולתי יותר ואמרתי לו: 'נגיד שאני, אישה דתייה, נשואה, בהיריון מתקדם רוצה מין מחוץ לנישואים. נראה לך שהייתי בוחרת באדם בשנות ה־40, קשיש, שמן ומקריח? זה היה עצוב, אבל זאת הייתה התשובה היחידה שהשתיקה אותו".
סופו של הסיפור הוא שהנהג הורשע, ערער על ההרשעה והורשע גם בערכאה השנייה. במשפט התברר שזאת לא הייתה התקיפה הראשונה שלו, ובכל זאת הוא רק הורחק מההגה לשנתיים בלבד.

שנים ספורות לאחר מכן השיבה אותו חברת "אגד" לאותו הקו. המפגש הקשה זרק אותה אחורה לתקיפה, אבל היא החליטה לא לוותר ולהילחם מול אגד, שמצִדם, החליפו לו את קו הנסיעה, אך לא הפסיקו את העסקתו.
בדיעבד היא יודעת שהדברים יכלו להיגמר אחרת, אם תגובתה הייתה שונה. למרות זאת, היא אומרת: "אנחנו נשים שונות ואי אפשר לשפוט אותנו על תגובות שונות. עם זאת, תתלוננו במשטרה, תעידו בבית המשפט. אני נורא התביישתי בסיפור עד שהוא הורשע. מאז אני גאה שסיפרתי. גם לחוקרים, גם בבית המשפט וגם בפייסבוק, כשחשפתי שבאגד הוסיפו להעסיק אותו למרות שהוא פגע בי ובנשים נוספות".

"די להסתרה! די לפגיעה! די לבושה!" | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים