הישראלי היפה ואחיו המכוער

יום שישי, התור בקופה של הסופר לא נגמר, וכשמגיע הרגע להניח את המצרכים מהעגלה על המסוע אני חווה התעלות רוחנית של ממש. עוד מעט אנחנו בחוץ. הקופאית מעבירה את המוצרים, אני מחייכת אליה, היא לא משיבה חיוך, היא מרוכזת בשיחת הטלפון שהיא מנהלת. זו כנראה שיחה חשובה מאוד כי היא עוצרת אחת לכמה שניות את הפעילות שלה כשאיזה קוטג' 5% שבוי בידיה ומוחזק באוויר. "תעבירי כבר", אני שולחת לה מסר בטלפתיה. אני לא אומרת לה דבר, זה לא מנומס להפריע לאנשים באמצע שיחת טלפון. זה תור מנומס מאוד, אף אחד מהישראלים שעומדים בסבלנות אין קץ לא צועק או דוחף, הישראלי המכוער לא קיים בסופר המפונפן והיוקרתי הזה, זה סופר של ישראלים יפים שמרוויחים הרבה מאוד כסף. קל להיות יפה כשיש לך ג'יפ בחניה של הבית הפרטי.

הקופאית מרימה את הקול. מי שנמצא בקו השני כנראה מכעיס אותה נורא, עד כדי כך שהיא מעבירה את אותה חבילת מסטיק פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. הבת שלי היא זו ששמה לב שהקופאית מעבירה את אותה חבילת מסטיק כבר בפעם החמישית. אני אף פעם לא שמה לב לדברים כאלה, אני גם אף פעם לא בודקת את החשבון של הסופר, החיים קצרים מדי. הבת שלי מסבה את תשומת לבי ואני מעירה לקופאית: "סליחה, את מעבירה את אותו מוצר כמה פעמים, סליחה, גברתי, את מוכנה בבקשה להפסיק להעביר את המסטיק?". הקופאית מביטה בי במבט זועם. בלית ברירה אני מנסה לקחת את המסטיק מידה כדי שלא תעביר אותו שוב, ובתמורה היא צועקת עליי. אני מבקשת את האחראית. הקופאית מנתקת את השיחה בחוסר רצון מופגן וממשיכה להעביר את המוצרים, מתעלמת מהבקשה שלי ומסננת קללות שקטות. כשהסיוט נגמר אני פונה לקופה הראשית ומבקשת את שמו של האחראי. אישה שעמדה מאחוריי בתור עוצרת לידי ונותנת לי מבט נוזף: "את לא בסדר". "אני? לא בסדר?", אני שואלת אותה כלא מאמינה. "כן. את מתלוננת על אישה מוחלשת, לא מתלוננים על אנשים מוחלשים". "את ראית איך הקופאית התנהלה?", אני מתעקשת. "כן, ראיתי, היא התנהלה מאוד לא בסדר, אבל היא מוחלשת". האישה ענתה לי ואז סובבה את גבה המוסרי והצודק והסתלקה מהמקום.

"את מתלוננת על אישה מוחלשת, לא מתלוננים על אנשים מוחלשים" | צילום: Noel Hendrickson, GettyImages IL

כת "המוחלשות"

זה המקום לספר שהקופאית הייתה ערבייה מוסלמית עם חיג'אב. זה גם המקום לספר שלתחושתי אם הייתה זו סתם קופאית לא ערבייה, האישה המוקפדת שנזפה בי לא הייתה מכנה אותה "מוחלשת". כלומר, מה זה בעצם "מוחלשת"? במהלך כל השבת ניסיתי להבין, באמת. האם גם אני מוחלשת? כי אני אישה, כי אני מזרחית, כי הגעתי לסופר עם ילדה שחזרה ממוטטת מהקורס התובעני בצבא, מתה מרעב, מתה לישון, מתה להגיע הביתה, והכול מתעכב בגלל קופאית שמשוחחת בטלפון? וממתי מתארים בני אדם באופן סביל ולא באופן פעיל? אני יכולה להבין מה זה "חלשה", אבל "מוחלשת"? מה זה אומר? שאין לה אחריות? שאין לה שליטה על מעשיה? שהיא בעצם רהיט? וכיצד ה"מוחלשת" הזאת בעצם עובדת? מותר להתנהל בבריונות גסת רוח בשם ה"מוחלשות" הזאת ועדיין לצאת בסדר? כי אם כן, אז איפה נרשמים?

אנשי כת "המוחלשות" נמצאים בכל מקום בתקשורת, בשם ה"מוחלשות" הם מכבסים דברים, חלקם דברים מזעזעים כמו פיגוע על רקע הייאוש מהכיבוש, שגם הוא סוג של "מוחלשות". מאוחר יותר התקשר אליי האחראי ורצה להרגיע אותי: "אנחנו נשלח אותה לשימוע ונמצה את התהליך עד תום", אמר. "שום עד תום", עניתי לו, "שאף אחד שם לא יעז לפטר אותה, לא בגללי, רק תגיד לה שלא מדברים בטלפון בזמן שמעבירים מוצרים".

לא אמרתי את זה בשם "המוחלשות", אמרתי את זה בשם החראם, פרנסה זו דיני נפשות. מצד שני, לסופר הזה אני יותר לא נכנסת, מעכשיו רק סופרים בזיל הזול, איפה שאנשים נדחפים, צועקים וממהרים הביתה באופן לא מנומס. סתם ישראלים מכוערים שמתייחסים לכל בני האדם כאילו הם אשכרה בני אדם ולא כאל "מוחלשים", שזו, אם תשאלו אותי, הצורה הכי ערמומית וחמקנית של גזענות.

הערבי כמו היהודי הוא בן אדם, ואם סולחים לו מראש על התנהגות לא הולמת, שוללים ממנו את צלם האנוש. זה מה שהייתי צריכה לענות לאישה ההיא בסופר. איזו הצתה מאוחרת.