את הספר "סוס אחד נכנס לבר" רכשתי לפני כחצי שנה, עניין אותי העיסוק בסטנדאפיסט מכיוון שדמויות קומיות תמיד מעניינות אותי. לא מצאתי זמן לקרוא, אך משזכה בפרס בוקר החשוב, מצאתי את הזמן, קראתי וכמובן זו הייתה חוויה עמוקה. חוויה שהזכירה לי את קריאת הספר "המוקיון" של היינריך בל והצפייה בסרט "בוקר טוב וייטנאם" העוסקים גם הם בדמויות לצים בעלות עומק. יכולותיו הוירטואוזיות ככותב של דויד גרוסמן כמובן לא זקוקות לאישור ממני, והן אכן כאלה. אוסיף שקראתי את הספר ברצף למרות שממש לא מדובר בספר מתח, אך הבעיות האנושיות שהוא מציף מרתקות ולא נותנות לך להפסיק באמצע.
מה קרה להומור היהודי?
הספר בוחר לעסוק בדמותו של סטנדאפיסט מחוספס, מושחז וחסר עכבות מוסריות. על הדרך הספר ענה על שאלה שמציקה לי כבר הרבה זמן, מה קרה להומור היהודי? היכן הנווד מעורר החמלה של צ'אפלין ('שלום עליכם' כבר קבע שצ'אפלין אמנם לא יהודי, אבל הנווד שלו כן)? היכן ההומור של דני קיי האנדרדוג הנצחי? של ג'רי לואיס שהגדיר את עצמו "man in trouble"? איך הגענו להומור עוקצני, לעגני ומבזה? איך הגענו למצב שבאודישנים בכוכב נולד יורדים לחיי המתמודדים והקהל מתמוגג? הספר עונה בדיוק על השאלה הזו.
לא במקרה בחר גרוסמן בדמות של סטנדאפיסט, ליצן. הספר מלא בסמלים יהודיים ובסמלי שואה, הבדחן היהודי הוא ללא ספק סמל המעבר מהיהודי הישן ליהודי החדש. מבדחן בסגנון הרשל'ה שמבכה/מצחק ביחד עם הקהל כמה "שווער צי זיין א-איד" (קשה להיות יהודי) מ'שלום עליכם' שאין כמוהו בלתאר את העליבות והתפארת המשמשים בחיי היהודי המזרח אירופאי בערבוביה. מהומור מלא חמלה להומור עוקץ ונושך, חצוף וגס. ההומור יותר מכל מסמל את המעבר ליהודי החדש - הצבר החצוף, הבוטה, ובמילה לא מעודנת- "הערס", (לזכותו של גרוסמן ייאמר שאצלו גם הערס אשכנזי ודווקא הדמויות המזרחיות מעוררות אמפתיה). בהומור ניכר הפער הגדול בין היהודי הנרדף ליהודי החדש, הרודף, האלים והזחוח.
נושאים כמו מילטנטיות וגסות רוח העסיקו את גרוסמן גם בספריו הקודמים, במיוחד ב"ספר הדקדוק הפנימי" אך ההבטה בהם דרך התהליך שעבר ההומור היהודי היא מרתקת.
כריכת הספר | הדמיה:
יח"צ
שמאל וימין
מקובל לחשוב שגרוסמן שמאלן, אך השמאל והימין אצל גרוסמן אינם באים לידי ביטוי דווקא במונחים של ליכוד-עבודה-מרצ. לדעת גרוסמן המדינה היהודית היא מילטנטית מיסודה. את מחנות הגדנ"ע של שנות החמישים, הגיבור (שעבר שם התעללות) משווה לבירקנאו. את המדריכים המתעללים הוא משווה לאייכמן. אין בכך שמץ של זילות שואה, יש כאן חוויה אותנטית של דור שני, של ילדים שנולדו למשפחות חלשות והיו חלשים בעצמם, ומעומק נפשם גזרו גזירה שווה בין הסבל של הוריהם לסבל שלהם. ילדים שכל כלב מזכיר להם נאצים, "כנס למקלחת" גורם לקונוטציות רעות ותרגילי סדר וצבא תמיד נתפסים כקלגסיים.
היהודי הישן והחדש
'שלום עליכם' אמר שלאנטישמים תמיד יהיו טענות. כאשר היהודי עני, אומרים 'תראו את הטפיל הזה'. לעומת זאת כאשר היהודי עשיר, אומרים 'תראו את היהודי הזה משתלט לנו על הכסף'. גם כיום דמותו של היהודי מותקפת מכל צד. כשהוא אברך משי שלא יודע כוח מהו, אומרים "קונילמל" כשהוא חייל קרבי בגולני אומרים "שיכור כוח", מלכוד. גרוסמן בתור דור שני לשואה נוטה לסלוד מכוחניות, אימו של הגיבור משתגעת כי בתור ניצולת שואה היא צריכה לייצר כדורי רובה. הספר די מייאש בעניין הזה. חוסר כוח- כצאן לטבח. כוח- כוחניות: דיכוי והתעללות בחלשים בחברה. לא, לא מתעללים בערבים סתם או ביהודים דור שני לשואה שרוטים ומוחלשים.
הפתרון שהספר מציע- חמלה. זהו התהליך שהשופט, הצופה מהצד עובר. משופט אכזרי שהוצא מהמערכת המשפטית בגלל תקיפות יתר- לאיש שמסוגל לגלות חמלה. החמלה מביאה לו סוג של גאולה.
לזכותו של גרוסמן ייאמר שהוא לועג לעיסוק המוגבר שיש כיום במיניות ובצדק טוען שאינה מביאה גאולה לנפש. הגיבור שלו מספר בדיחות גסות בתחילת הספר, אך מהר מאוד מודה בעצמו שהוא זקוק למשהו אחר לגמרי.
בעיניים של חוזר בתשובה
כמי שחזר בתשובה והיה שם ושם אני יכול לומר שלעניות דעתי דמות היהודי השלם נמצאת איפשהו באמצע בין גלותיות מוחלטת שיש בה חן של נרדפים, לבין לוחם חזק ומרתיע. חז"ל הדגישו שגם דוד המלך בעל לב האריה נקרא "עדינו העצני" שהיה מעדן עצמו בדברי תורה. חז"ל הזהירו ממילטנטיות נוסח צבא בר כוכבא שהיו מצווים לעקור אצבע כדי להראות גבורה, אך גם הזהירו מרחמי יתר והבעת חולשה בפני אויב.
דויד גרוסמן עם פרס מאן בוקר הבינלאומי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר" | צילום:
Tim P. Whitby, GettyImages IL
השופט והצדיק
דמותו של השופט שהוזמן לצפות במופע ונגעל מהסגנון, אך לאט לאט מתחיל להבין את הגיבור, הזכירה לי את דמותו המיתית של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, את אהבת האדם ולימוד הזכות שהנחילה לנו החסידות. אני מזהה כאן השפעה חסידית מובהקת שכנראה חדרה לספרות העברית דרך סיפוריו של עגנון או י.ל פרץ. ממצב של ביקורתיות, של סלידה מדמות אלימה ומופרעת השופט מגיע להבנה ופתיחות כלפי אדם שהוא בעצם ילד פגוע.
לסיכום: קריאת הספר הייתה חוויה חזקה שעוררה בי הרבה מחשבות, זה מה שספר טוב אמור לעשות. עולם הדימויים עשיר (כדורי רובה, מחנות, האיש הרע עם החולצה הצהובה- טוב הבנתי שהסופר לא אוהב רויזיוניסטים, העיסוק של אבי הילד בסמרטוטים- טיפוס גלותי מעורר חמלה) ומעניין שהנשים הן אלה שנשארות עם האיש המסכן עד הסוף, השופט והנשים. אמירה מעניינת ומרעננת על תפקידה של האישה בחיי הגבר, דמות חומלת, רכה יותר. בעידן הפמינזם החדש שלא מוכן להכיר בשינויים בין גברים לנשים אפילו בתכונות חיוביות יותר של נשים, זה בהחלט עושה טוב לקרוא משהו מהסוג הזה.
הכותב הינו ממייסדי הקולנוע החרדי ובעל בלוג הקומדיה "מידפוינט - הנקודה האמצעית"
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן