את השם של אלון אתם בטח מכירים, החודש הפוסט שלו בטוויטר הפך לוויראלי. אלון הוא ראש צוות פיתוח בסטארטאפ מוביל, עם קרן אחת בתל אביב. במהלך יוצא דופן וחריג בנוף הגברי הישראלי, החליט אלון לוותר על האגו ולהודות בטעויות שלו אל מול כולם ברשת החברתית. אבל אלון הוא לא היחיד - בעת האחרונה אנחנו עדים למה שקיבל את הכינוי "תופעת המנכ"ל הבוכה", והיא מציפה את לינקדאין ואת טוויטר. במסגרתה, גברים רבים מבקשים להודות בטעויות העבר שלהם בפרהסיה ולחלוק את המסקנות - עם כל העולם. תפסנו אותו לשיחה.
"קודם כל חשוב לי לציין שהסיפור הזה הוא לא עליי. בתור ראש צוות 'רעיל', תמיד נהניתי לרדות באלו שמתחתיי וללקק לאלה שמעליי. אבל הסיפור הזה הוא באמת לא עליי. הוא עליהם. אני מבין את זה היום". אומר אלון, בהבנה מעוררת הערכה של המצב.
אז למה בכל זאת הסכמת להיחשף?
"הכתבה שלכם היא עליי, והתמונה בעיתון היא עליי, סיפור הגאולה הוא עליי והמיתוג האישי הוא עליי, ואני מסתפק בזה".
מה למדת מהפוסט שפרסמת, על האופן שבו פעלת אז?
"בדיעבד, יכול להיות שהגזמתי. כנראה שלהגיד לעובדת שלי 'זה הרבה דעות בשביל מישהי שרק חזרה מחופשת לידה' היה טיפה אוברקיל, תגובה מוגזמת אולי, למישהי שבסך הכל ביקשה לעשות ריבייס במקום מרג'. אמנם לא מוגזמת כמו לשבת בשירותים לבכות שעתיים ולהגדיר אלרטים למשרות בלינקדאין בטווח של 50 ק"מ. להגנתי ייאמר שהרבה זמן היא לא הייתה פה, וקצת קשה לה לקבל את התרבות הארגונית שלנו. אבל בסדר, אני מקבל, לא כולן חזקות מנטלית. כל אדם הוא שונה, וכל אדם שני בחברה מדווח לי מה קורה בשירותים ומי מרים את הראש יותר מדי. בדיוק, יש לי ציפורים בכל מקום. לא רוצה לציין שמות, אבל דנה אם נפגעת, אני מצטער, לא כולם מתאימים לתרבות שלנו, ולאמת שלי".
קיבלת תגובות שהפוסט שלך מיזוגני.
"הטוקבקיסטים לא מבינים אותי באמת. אני שמח לייצג את הקהל הנשי בהייטק. תעסוקת אימהות היא קריטית עבורנו כחברה - סוסייטי, לא קומפני. האימהות האלה מגדלות את דור העתיד של המתכנתים והאבות הבלתי מעורבים למעט בשבתות בליווי עשרות תמונות להגברת המודעות לפעוטות. זה רק מראה להן שאם הן רוצות הן יכולות.
"איך שהגעתי לחברה ראיתי שיש בה 90% גברים. אני לא מוכן שנהיה מאחורה בתחום הזה. ההייטק הישראל מתהדר היום ב-12%-15% נשים ואנחנו לא יכולים לפגר מאחור. אז מיד אמרתי לאישה שלנו - זאת מ-HR - שתביא כמה חברות שלה ל-HR, אופרשיינז, ניהול משרד, פקידות משרד, אחראית אוכל, מעצבת, מהנדסת פיגמה, וכל המקצועות האלה שנשים טובות בהם, ואפילו אם צריך להוריד את הרמה במבחנים אין ברירה - הגיוון הזה בדמי, ועל אף הכאב התפשרתי על זה. כמי שחווה אפליה על רקע שפות תכנות, אני עוד זוכר איך היו קוראים לי במקום העבודה הראשון שלי לפני כמה שנים טובות - 'תחזור למאטלאב', 'אתה יודע שבמקור הוא בכלל מהנדס חשמל', 'אלה באו לפה רק בשביל הכסף של התןביס' ועוד הרבה כאלה".
אתה מתחרט על הפוסט? בגלל התגובות שקיבלת?
"לפעמים אני חושב - הלוואי שהיה לי אכפת רק מאיכות הקוד, יעילות ועלויות ענן. אבל לצערי אני רגיש לבני אדם, וכמו שאני רגיש לזה שהבוס שלי רוצה לקדם אותי, אז לפעמים אני צורח על עובדים - מה לעשות, ככה אני. אני תמיד מוודא שהמנהלים שלי יראו שלא כל ראש צוות הוא רובוט קר, שאכפת לו רק מכסף, ושיש להם ראשי צוותים שגם רואים את בני האדם, ומוכנים לרדות בשבילם בכל המהנדסים. אני בטוח שיש עוד כמוני, ובגלל זה גם נחשפתי בשם שלי ולא כמו כל הנמושות האלה עם הווידויים האנונימיים, אבל הם כנראה לא טובים כמוני.
"פעם נאלצתי לצפות בראש צוות אחר אצלנו מפטר מישהי. אתם יודעים איך זה גרם לי להרגיש? זה היה נורא. רק לפני חודש זרקתי אותה לצוות שלו, לחשוב שאני הייתי צריך להיות שם בחדר עכשיו ולהתמודד עם הדמעות, ועוד אחר כך לבוא לשיחת שימוע. כל זה כשיש לי מצגת ל-Q3 על הראש. זה ה-Q הכי חשוב שלנו, יהיו שם כל המי ומי, חבל שיש רק ארבעה רבעונים בשנה".
בכל זאת, אין מקום לביקורת?
"שמע, אחרי שפיטרנו את היא דנה מצאה עבודה עם שכר יותר טוב. אפשר לטעון שלא שילמתי לה מה שמגיע לה, ואפשר להגיד שבזכותי היא שידרגה את השכר. לכל מטבע שני צדדים. מי יגיד מה האמת?"
אבל אין לך אפילו קצת מקום לרגישות?
"נשים קצת יותר רגישות מאיתנו, לפעמים אני תופס אותן בוכות מאחורי הקיוביקל. עזוב אתה לא תבין, זה כאילו כל היום זה משחק כדורגל אחד גדול שמכבי מפסידה בו, אני זוכר את הרגעים האלה, בגרון מתחלקת מועקה. נו יופי, הצלחת לגרום לי לבכות רוני קובן. כלומר יוני. רונן? איך אמרת שקוראים לך? לא משנה. סיימנו את הראיון? יש לי רטרו עוד 10 דקות אני צריך לזוז".