הספריה של בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד מנומנמת למדי בשבת בבוקר. בשעה שברחובות תל אביב ובערים אחרות בארץ כבר צועדים אלפים בדרך לעוד מוצ"ש של הפגנות, כאן בלב סיליקון ואלי נאספים בעצלתיים כמה עשרות המשתתפים בכנס הנושא את הכותרת Organizational and Environmental Sustainability - "קיימות סביבתית וארגונית". רובם לא הקדישו תשומת לב רבה לחדשות מישראל, וכנראה לא שמעו על שרת איכות הסביבה עידית סילמן, אבל השכימו קום כדי לשמוע את השרה היוצאת, תמר זנדברג, אורחת הכבוד של הכנס.
זנדברג בכנס. העניין המחודש בתחום אינו מפתיע (צילום: גיא הורוביץ)
השקעה באנרגיות מתחדשות וטכנולוגיות סביבה אינה פופולרית כאן כמו השקעות בתוכנה, חומרה או טכנולוגיה פיננסית. לפני יותר מעשור הפנו רבים מהמשקיעים עורף ל"קלינטק" שלא הצליח לעמוד בציפיות ולהפוך למחלבת המזומנים החדשה של ההון-סיכון. אחוז גבוה ממיליארדי דולרים שהושקעו ב"טכנולוגיה נקיה" ירד לטימיון, וקרנות ותיקות שהימרו על התחום נאלצו להודות בכישלון. ג'ון ד'ור, המשקיע האגדי מקרן ההון-סיכון קליינר פרקינס נאלץ להודות כי ההתמקדות בקלינטק היתה "טעות קולוסאלית".
האם היתה הצדקה לשוויים הגבוהים ולמירוץ היוניקורנים והדקאקורנים חסר העכבות? האם איבדנו את היכולת או המוטיבציה לנהל בדיקת נאותות בחברות בהן אנו משקיעים?
בימים אלה נמצא עמק הסיליקון בתקופה של חשיבה מחודשת על הרבה מההנחות שהובילו למשבר הנוכחי. הביטוי בו משתמשים כאן רבים הוא Soul searching - ביטוי שאין לו תרגום מדויק לעברית. משהו בין ״חשבון נפש״ ל״התבוננות פנימית״. האם ייתכן שאנחנו אחראים במידה מסוימת, אולי במידה רבה, לגלי הפיטורים השוטפים את עולם הטכנולוגיה? האם היתה הצדקה לשוויים הגבוהים ולמירוץ היוניקורנים והדקאקורנים חסר העכבות? האם איבדנו את היכולת או המוטיבציה לנהל דיו-דיליג׳נס, בדיקת נאותות, שתחשוף את הבעיות הפוטנציאליות בחברות בהן אנו משקיעים?
״תקלות״ דוגמת ההשקעה של סקויה וקרנות אחרות ב-FTX, התביעה שמנהלת עכשיו JPMorgan כנגד מייסדי חברת Frank שלכאורה הציגו מצג שווא לפני מכירתה לבנק ב-175 מיליון דולר, וקריסת שוויין של עשרות חברות שהונפקו באמצעות ספאקים, מצטברות לכדי תמונה לא מחמיאה של "תעשיית" ההון-סיכון. המרכאות אינן מקריות - כבר שנים רבות נשמעת הטענה שההון-סיכון אינו מגזר יצרני - הוא אולי "מהנדס" תשואות אך אינו מייצר חברות בנות-קיימא. החתירה לצמיחה בכל מחיר הביאה להקמתן ומימונן של מאות, אולי אלפי חברות שאין להן זכות קיום - או כמו שקוראים לזה האמריקאים, "not sustainable".
העניין המחודש בחברות בתחומי הסביבה - הפעם לא "קלינטק" כי אם "קלימטק", טכנולוגיות אקלים - מגיע בתזמון לא מפתיע. חשבון הנפש של המשקיעים, משבר האקלים שרק החריף והעמיק בעשור שחלף מאז שזרק ג׳ון ד׳ור את המגבת לסל המיחזור, וההתקדמות הטכנולוגית בתחומי האנרגיה החלופי, מתכנסים לכדי "סופה מושלמת" - רגע קסום בו כל הכוכבים מסתדרים בשורה. ד׳ור עצמו תרם לאחרונה מעל מיליארד דולר לאוניברסיטת סטנפורד כדי לקדם טכנולוגיות אקלים - למרות שהקרן המזוהה איתו חדלה כמעט לחלוטין מלהשקיע בתחום מאז שנכוותה ברותחין לפני כעשור.
אבל לא ברור כמה כוכבים באמת צריכים להסתדר כדי שהתוצאה הפעם תהיה שונה. בניגוד לתחומים אחרים, המעורבות הממשלתית בקביעת מדיניות, רגולציה, תיקצוב ואכיפה היא קריטית להצלחתם של רבים מהמיזמים והחברות בתחום. בעידן של חוסר יציבות פוליטי ואי-ודאות גוברת (שאינה בעיה ישראלית בלבד), היכולת להתוות מדיניות, להעמיד מאחוריה תקציבים ארוכי טווח ולבצע אותה בטווח הבינוני והארוך, נתונה בספק - אם לא חסרת-סיכוי מלכתחילה.
ההמונים הצועדים ברחובות תל אביב ישמחו אם הממשלה החדשה תיפול, אבל כל ממשלה אחרת שתקום תתקשה לנהל מדיניות צופה פני עתיד
ההמונים הצועדים ברחובות תל אביב ישמחו אם הממשלה החדשה תיפול, אבל כל ממשלה אחרת שתקום תתקשה לנהל מדיניות צופה פני עתיד. אפילו בארה״ב, משטר נשיאותי יציב והיסטוריה של החלטות על-מפלגתיות בתחומי הסביבה, מתקשים לראות כיצד אפשר למנוע מהמחלוקות הפוליטיות לזלוג להחלטות בתחומי הסביבה. נדמה כי יותר ויותר החלטות מתקבלות - או נופלות - משיקולים פוליטיים צרים.
אבל לא צריך להפליג למחוזות הקלימטק כדי לזהות את האיום שמהווה ההקצנה הפוליטית על ההשקעות. מוקדם יותר השבוע סיפר לי משקיע אירופאי שהחליט לסגת מהשקעה בחברה ישראלית ״בגלל המצב״. לא מדובר בהחלטה ״שמאלנית״ אלא שמרנית: לטענתו, יש חשש שלקוחות אירופאים יבחרו שלא לחדש את חוזיהם עם החברה הישראלית, מחשש שמערכת המשפט הישראלית העומדת על כרעי תרנגולת (או כך לפחות נראים הדברים מרחוק) תתקשה להגן על זכויותיהם. סביבה משפטית לא יציבה היא סיבה מספקת לבחון מחדש את ההתקשרות החוזית עם ספק או שותף. ניתן רק לדמיין מה היה עושה בנק כמו JPMorgan לו נמנע ממנו לתבוע חברה שהונתה אותו.
מוקדם יותר השבוע סיפר לי משקיע אירופאי שהחליט לסגת מהשקעה בחברה ישראלית "בגלל המצב". לטענתו, יש חשש שלקוחות אירופאים יבחרו שלא לחדש את חוזיהם מחשש שמערכת המשפט הישראלית תתקשה להגן על זכויותיהם
ייתכן כי זהו מקרה בודד, יוצא דופן וקיצוני. מדובר במשקיע אירופאי ולא אמריקאי, והחברה אינה הכוכבת הבאה בשמי הסייבר. אולי זה רק תירוץ להימנעות מהשקעה בחברת סטארט אפ בתקופה הנוכחית. מאידך, אם עוד משקיעים יהססו להשקיע בישראל מחשש ליציבות ועצמאות מערכת המשפט שלה, קיים חשש שגם כאן בסיליקון ואלי יעדיפו לחפש השקעות בטוחות יותר. האם ישראל היא sustainable? האם "קטר ההייטק" הישראלי הוא בר-קיימא במציאות החדשה? מוקדם מדי להספיד את כוחם של היזמות, החדשנות וכח ההמצאה בישראל. כל התייחסות לישראל בוואלי כוללת רפרנס כזה או אחר ל"סטארט אפ ניישן". בשעה שההמונים ברחובות תל אביב מתחילים להתפזר לבתיהם, יש לקוות שהאנרגיה החלופית הזו תתועל גם להעמדת חלופה בת-קיימא למודל הפוליטי שיצר את המציאות שהוציאה אותם לרחובות.
גיא הורוביץ הוא משקיע הון סיכון, שותף מייסד בקרן DTCP