הימים עברו והמחזור לא הגיע, ובהתחלה משהו בי שמח והתרגש. כשאת חושבת שאת בהיריון, כל דבר נראה לך כמו סימן. את מצחצחת שיניים בבוקר ויש לך רפלקס הקאה ואת מסמנת לעצמך, הנה, כשהבדיקה תצא חיובית אני אזכור שכאן חשדתי. את אפילו נאנחת כשאת קמה מהספה וקצת מרגישה בלב שכולם חייבים לעזור לך, למרות שהכביכול-היריון שלך הוא רק בשבוע חמישי.
לפני חודשיים בערך, ממש בשבועות האחרונים שלנו בארצות הברית, החלטנו שאנחנו הולכים על ילד שלישי. הרגשתי שרמת ההתנגדות של שנינו נמצאת בשפל יחסי, וחשבתי שיותר טוב מזה לא יהיה, זה לא שמתישהו ממש יבוא לנו תינוק שיהרוס לנו את החיים. התזמון נראה מתאים, או לפחות מתאים מספיק; אנחנו חוזרים אחרי שנתיים ככה שאני ממילא בין עבודות, לידה יכולה להשתרבב פה. אבל כמה שבועות אחרי שנחתנו בארץ קלטתי שנעשה לי מחטף: טל ישר נעלם לשעות ארוכות בעבודה, ואני נשארתי עם שני הבנים לבד, ואוגוסט וחם ואין גן, והופ שוב אני ברירת המחדל.
בשנתיים באמריקה אצל כל המשפחות מסביבנו הסטטוס קוו היה די אחיד וברור. הנשים מטפלות בילדים ובבית, הגברים יוצאים להביא את הכסף. גם אנחנו החלטנו שבאופן זמני למשך הפוסט דוקטורט נוותר על ההורות השוויונית, והתפקיד שלי יהיה לפנות את טל למחקר. טל גילה שזה די כיף, חלוקת תפקידים מסורתית. "עכשיו כשהכרתי איך זה מרגיש לחיות בבית פטריארכלי יהיה לי קשה להתרגל למשהו אחר", הוא היה אומר בצחוק מדי פעם, אבל אני לא צחקתי, באמת פחדתי שיהיה לו קשה להתרגל. חיכיתי שנתיים שהמצב הזמני הזה יגמר, אבל אז חזרנו לארץ ומשהו עדיין לא היה בסדר. העבודה של טל התקבלה כנתון מוגמר, ואני הייתי עכשיו זו שצריכה להחליט כמה עומסים של קריירה אני לוקחת על עצמי, כשאני מראש מוגבלת לשעות שבין שמונה לארבע. אני יכולה, כמובן, לבחור להתמסר למשרה תובענית כלשהי ולחזור מאוחר פעם, פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, יש סבים ויש בייביסיטר בעולם. אבל זה לא פייר: למה זו אני שצריכה להיתקע בבית עם הבחירה הנוראה – כמה להגשים את עצמי על חשבון הילדים שלי?
"את פשוט לא רוצה להתאמץ"
אוגוסט רק התחיל ככה שהיו לי עוד כמה שבועות להתלבט על זה, ובינתיים עד שהגנים נפתחו הייתי פול טיים אמא. בימים הראשונים החלטתי להתגייס. אמרתי לעצמי שזו תהיה המשימה שלי לחודש הקרוב, הורות, אבל מהר מאוד התחלתי להתחרפן. "אני מרגישה שאני חייבת לקחת זמן לעצמי למרות שאין לי בעצם שום דבר ממש חשוב לעשות", סיפרתי בתסכול לחברה הפסיכולוגית שלי, שבאה אלינו לפליידייט עם הבנות שלה.
"מעניין", היא ענתה את התשובה הקבועה שלה, "מה לדעתך הבסיס של זה?"
"אפשר דוגמאות לבסיסים?" שאלתי.
"לא יודעת", היא ניסתה לחשוב, "למשל שאכפת לך איך את נראית לאחרים בתור אמא במשרה מלאה. או למשל שהייתה לך ילדות במשפחה מאוד אינטנסיבית, אז את מאוד זקוקה לזמן משלך".
"לא, זה לא אלה", אמרתי וחשבתי בעצמי, "זה עניין של ערך עצמי. אני לא מסוגלת לשאת את זה שהתפקיד היחידי שלי בעולם זה להיות אמא שלהם, אני בן אדם שלם שיש לו משמעות גם מעבר לילדים שלו".
"מעניין", היא אמרה. לפעמים אני חושבת שזה כל מה שהיא אומרת.
"זה לא פייר", ניסיתי לשתף את גיסתי שהיא גם חברתי הטובה ברגשות התסכול הקשים שהתחילו לגאות בי. "ציפיתי שבארץ זה יהיה אחרת, אבל גם פה בקיבוץ בדיוק כמו באמריקה האבות מביאים את הילדים בבוקר לגן ונעלמים עד הערב, ורוב האימהות מבלות אחר הצהריים עם הילדים כמעט כל יום, לבד. לא תכננתי שככה תראה המשפחה שלי, אין לי עניין לגדל ילדים לבד, לילדים יש גם אבא. אני יודעת שאנשים רק מנסים לשרוד ולהחזיק את הראש מעל המים, אני יודעת טוב מאוד שמעמד הביניים גמור ושהמדינה לא עוזרת בכלום. אבל אבא גם יכול לעבוד פחות ואמא יכולה לעבוד יותר, ולמזלי יש לנו את הפריבילגיה אפילו להוריד מרמת החיים שלנו ולהשתכר פחות כמשפחה, אבל להיות משפחה לא חד הורית. ועכשיו אנחנו מדברים על תינוק חדש? מי אמור לספוג את זה? ברור שאני. למה זה לא מתחלק פיפטי פיפטי?".
גיסתי משכה בכתפיים שלה. "אפשר גם להסתכל על זה אחרת", היא אמרה. "למה את חייבת להיות מידתית ולהשוות את עצמך אל טל? למה את חושבת שתמיד דופקים אותך, שאת הקורבן? אם את באמת רוצה עוד ילד, למה את לא מוכנה להתאמץ ולתת מעצמך יותר, בלי קשר למה שהוא נותן? זה לגמרי אפשרי גם לעבוד במשרה מלאה וגם לקחת את הילדים בארבע וגם לתקתק את הבית כמעט לבד. זה פשוט דורש מאמץ, ואת לא רוצה להתאמץ".
בהתחלה סתמתי את הפה והרגשתי עצלנית, אבל אז פתאום הייתה לי תשובה. "אם אפשר גם לעבוד מלא וגם לתפעל בית, אז למה שלא שני ההורים יעשו את זה, ואז אף אחד לא יטחן והילדים ירוויחו לראות גם את אבא וגם את אמא? למה לאבות אף אחד לא אומר שהם פשוט צריכים להתאמץ יותר? איכשהו זה תמיד עובד רק לכיוון אחד, תמיד יצפו מהאישה שתעשה יותר".
מי פנוי בתינוקייה?
כמה שעות אחר כך גיסתי השנייה, המהנדסת, גילתה לי שהיא בהיריון. עמדנו והסתכלנו על הילדים משחקים, כשהיא אמרה לי בכנות שכרגע מה שמעניין אותה זה לגדל את הילדים שלה, הקיימים והעתידיים, ושהתפתחות בקריירה פחות מעסיקה אותה.
"לא חשבתי שאני אהיה אמא כזו", הודתה בחיוך קצת נבוך, "אבל אני מאוד נהנית מההורות ואני מרגישה שאני רוצה להתמקד בזה".
פתאום זה היה בכל מקום מסביבי. מנהלת בכירה שהכרתי עזבה את העבודה כדי להיות יותר עם הילדים. האינסטלטור סיפר על הבת שלו, שמכרה את העסק שלה ומתרכזת כרגע בבית ובילדים, והוסיף שהוא מאוד מרוצה מהבחירה שלה. ופתאום הרגשתי כל כך בודדה, כאילו אין לי נפש בעולם לדבר איתה.
"מוטב לתינוק הזה שלא יוולד", פרצתי בבכי מול טל.
"תראי אותך מאמי, את כל כך בהיריון", הוא פסק, "את הורמונלית לגמרי".
"זה שאני נסערת או מוטרדת זה לא בהכרח אומר שאני הורמונלית, אתה יודע", התעצבנתי, "יכול להיות שבאמת משהו מטריד אותי באופן אובייקטיבי. כשמביאים ילדים לעולם צריך להשקיע בהם זמן ואנרגיה, הם לא סתם מתלווים לחיים שלך ומשתרכים אחריך, צריך להתפנות אליהם", המשכתי לבכות. "זה ברור שאני לא רוצה לפנות את עצמי בשביל זה ואתה אובייסלי לא פנוי, לא שזה משנה, אף אחד הרי לא מצפה מהאבא שיתפנה בגלל תינוק חדש".
"תעשי כבר בדיקה", הוא אמר.
"לא רוצה", עניתי בכעס ולא ידעתי למה אני כל כך מתחמקת מלדעת את התשובה.
"תראי, הוא אמר, "סיפרתי לאחת הקולגות שלי על תחושת הקורבן הפמיניסטי שלך. את יודעת מה היא אמרה לי? היא אמרה שזו לא תחושת קורבן, זו המציאות, את באמת קורבן. היא הסבירה לי שברגע שנשים מפתחות תודעה פמיניסטית הן מתחילות להרגיש קורבן, כי אובייקטיבית זה קשה להסתכל על העולם ולראות את חוסר הצדק בלי להתבאס ממנו. זה באמת מבאס".
ואללה יופי, חשבתי לעצמי, היית צריך לשמוע את זה מאישה אחרת, משום מה כשהאישה שאיתה בחרת להתחתן אומרת לך משהו זה לא מספיק.
"קיבלתי כרגע מחזור", הודעתי לו, ובכנות לא ידעתי אם אני מרגישה הקלה או אכזבה. בעיקר הרגשתי שוב כמו אדם רגיל, שכוחות העל נלקחו ממנו.
"בואי נקפיא לכמה חודשים את ההחלטה על התינוק", הוא אמר. "רק חזרנו, שנינו מנסים להבין איך יראו החיים החדשים שלנו פה".
"בסדר", אמרתי מבולבלת ובאמת שכבר לא ידעתי איך אני מרגישה בקשר לכל זה.
"תשמעי עוד משהו", הוא אמר פתאום, "כשסיפרתי לקולגה הזו שלי שאת אומרת שאת לא מוכנה לגדל תינוק לבד, את יודעת מה היא אמרה לי? היא אמרה 'נו, אבל בדיוק בגלל שהיא כזו התחתנת איתה, לא?'".
הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום.
"אמרתי לה וואלה, נכון". הוא אמר וחייך.