"זה לא מפריע לך שיכנסו אליך לבית החדש שלך אנשים שאת לא מכירה?" שאלה אותי החברה שלי אחרי שסיפרתי לה שאנחנו מחליפים בתים עם משפחה מתל אביב לשלושה ימים.

"למה, מה הם כבר יכולים לעשות לבית?" שאלתי.
"אם הם ישתינו לילדים במיטות ויקשקשו על הקירות?" היא אמרה.
"מי מקשקש על קירות?" התפלאתי.
"אנחנו עשינו חילופי בתים והשתינו לנו במיטה של הילדה", היא אמרה.
"לא חשבתי על זה", הודיתי.

לא כולם מתחברים לקונספט של חילופי בתים. יש אנשים שמגעיל אותם לחשוב שמישהו ייגע להם בחפצים או יישן להם במיטה, והם בעצמם נגעלים לישון במיטה של מישהו אחר. לי לא אכפת, ואני גם חושבת שזה פשוט הרבה יותר מעניין לגור בבית של אנשים אמיתיים ולא בחדר מלון מנוכר. היתרון הכי משמעותי בחילופי בתים הוא בכלל לא החיסכון הכלכלי אלא חדר המשחקים של המשפחה האחרת, כי הרי אין דבר שילדים אוהבים יותר מאשר משחקים של ילדים אחרים. אחרי הפעם הראשונה שעשינו חילופי דירות לא הצלחנו להבין איך בכלל אפשר להעביר חופשה שלמה עם ילדים בחדר במלון. מה הם יעשו שם? אין שם צעצועים!

את חלי הכרתי בקבוצת פייסבוק קטנה של אימהות, כלומר לא באמת הכרתי אותה, רק הצעתי חילופי בתים והיא הביעה עניין. היה לי ברור שאני מציעה לה דיל מעולה, כי היא תקבל בית גדול ויפה עם חצר מפנקת ונוף לים ואני, ככה לפחות הנחתי, אקבל דירה קטנה ורקובה אבל בלב תל אביב. כל אחת מאיתנו מציעה את היתרון היחסי שלה, זו עסקה שוות ערך. ובכלל, ההדדיות היא חלק מהותי מהעניין, הסברתי לחברה תל אביבית שלי שהציעה לי לעזוב שטויות ופשוט להתארח אצלה בזמן שהיא ומשפחתה נופשים בחו"ל, כל הקטע הוא שמישהו מחלל את הבית שלך במקביל בזמן שאתה מחלל את שלו, אחרת זה לא מרגיש לגמרי הוגן.

ככל שמועד חופשת חילופי הדירות התקרב עלו בי יותר ויותר דילמות והתלבטויות. כמה אוכל להשאיר במקרר? לא נעים לרוקן להם אותו לגמרי, מצד שני, אני לא אעשה קניות במיוחד בשבילם. האם להגיד להם לקחת מהמזווה כל מה שהם רוצים? האם להציע להם את המיטות, או פשוט להשאיר מצעים נקיים מקופלים? האם להטמין בארון הבגדים שלי את הלגו "השווה" שהבנים לא רוצים שיפרקו להם? כל מחשבה כזו גררה מיד את המחשבה המקבילה – האם אני הייתי רוצה שהם ישאירו לי אוכל במקרר, שישימו לי מצעים, שיחביאו מהילדים שלי לגו?

נועה יחיאלי (צילום: נועה יחיאלי)
חשבתי שהבית שלנו זה דיל מנצח | צילום: נועה יחיאלי

וכמה נקי להשאיר? בפעם הקודמת שעשינו חילופי בתים ירדתי לרזולוציה של לנקות פירורים מהמגירות של המטבח שלי, וכשהגעתי לדירה השנייה גיליתי שממש הגזמתי. איך אני אדע מה הסטנדרט של חלי ובאיזה מצב אמצא את הבית שלה? איזה משחק מוחות מלחיץ, צריך להמר ולקוות שהפער בינינו לא יהיה גדול מדי, שלא אצא מטונפת או קמצנית בהשוואה אליה, ומצד שני גם לא נקיה ומשקיענית ונדיבה יותר מדי, כי גם אז הפסדתי. 

"תראי, אנחנו משאירים לכם נקי אבל אני לא עושה פסח", כתבתי לחלי בניסיון לעשות תיאום ציפיות. באמת שלא תכננתי להשתגע, אבל כנראה שאין כמו זוג תל אביבי שאני לא מכירה כדי לגרום לי לסדר ולנקות את הבית, כי כמה שעות אחרי זה מצאתי את עצמי מנקה אבק מהמדפסת, מיישרת את פסלוני הנוי על השידות ובוררת את הספרים המונחים על המדף בחדר השינה שלי. הרי ביום-יום אף אורח לא נכנס לשם וזוכה להתרשם מהעושר התרבותי שלנו, אז הנה ההזדמנות!

בערב שלפני הנסיעה התיישבתי וכתבתי מסמך חפיפה מסודר, עם הקוד ל-WiFi ורשימת הסברים לתפעול הבית וכמה המלצות לאזור. חשבתי לכתוב להם שיש לי נשירה נוראית כי אני כמה חודשים אחרי לידה וסליחה על זה, אבל אז החלטתי שלא כדאי להגעיל אותם עוד לפני שהם נכנסו ומחקתי את הסעיף הזה.

נועה יחיאלי (צילום: נועה יחיאלי)
אולי הילדים שלה יתבאסו מהלגו שלנו | צילום: נועה יחיאלי

"מי אלה האנשים האלה שבאים הנה?" טל נזכר לשאול פתאם, "איך את יודעת שהם לא יזמינו לך לפה מלא חברים שלהם ויעשו לך מסיבה על הדשא?"

"אני לא יודעת עליהם כלום", הודיתי, "אבל איזה חברים הם יזמינו, הם לא מכירים פה אף אחד, הם מתל אביב".

"בטח פוסט ציונים וטבעונים", טל אמר.

"בדיוק אמרתי לבעלי שאין לי מושג מי אתם", סימסתי לחלי.

"בואי נשחק שאחרי שחוזרים הביתה כל אחת מנחשת מה הזוג השני עושה בחיים", היא הציעה, וסיכמנו שלא להציץ בפרופיל הפייסבוק האחת של השניה. בבוקר, רגע לפני שיצאנו, עשיתי עוד סיבוב בבית וניסיתי לדמיין איך הוא יראה בעיניים שלהם ומה הם יחשבו עלינו. על הקיר תמונות של הבנים הולכים על האגם הקפוא, מזכרת לחורפים שלנו בוויסקונסין, על הלוח המחיק רשימת קניות בכתב יד, קראנצ' עיגולים, לחם אחיד, טיטולים. חשבתי למחוק, אבל אז החלטתי להשאיר את הבית טיפה חי, זה כל הכיף. גם אני הייתי רוצה לקרוא את רשימת הקניות בכתב יד שלהם.

הלגו של השכן

ואז הגענו לתל אביב ונכנסנו לדירה מקסימה, גדולה ומעוצבת, והתחלתי להרגיש קצת פחות בטוחה שהעסקה הייתה שווה לשני הצדדים. "חשבתי שאתם ברי מזל, אבל וואו, מה זה", סימסתי מיד לחלי, מחכה שהיא תחזיר לי "את משוגעת?!?!? מהמם פה". אבל היא רק ענתה ב"חחחחח", ואני הצטברחתי. הבנים עטו על חדר המשחקים שכלל עשרים אלף מבנים מרהיבים ומושקעים של לגו, שלידם האוסף הענקי-אך-המבולגן שלנו נראה עלוב. אולי הילדים שלה יתבאסו, חשבתי, כי הלגו שלנו כולל בעיקר את הדמויות הקטנות שהבנים שלי אוהבים ופחות הרכבות ואצלה כאלה מבנים מושקעים, מה זה הילד שלה לא אמור להיות בן שבע? מה הוא מרכיב דברים של בני 11?

על המיטות היא השאירה לנו מצעים מקופלים, ופתאם זה נראה לי הגיוני והרגשתי מבוכה שהצעתי להם בעצמי את המיטות אצלי בבית. על לוח במטבח היה כתוב בגיר התפריט השבועי של הילדים, שכלל כל מיני סנדוויצ'ים מוזרים שהבנים שלי בחיים לא יסכימו לאכול, כמו למשל עם ממרח שקדים, ובמרפסת התנופף דגל ישראל.

"הם ציונים", בישרתי לטל, "אבל עושה רושם שטבעונים, יש במקרר חלב אורז או אגוזים או משהו. והיא בטח מעצבת פנים, תראה איזה יפה ומושקעת הדירה, והכי מעודכנת, יש להם הדפסות של אננסים". טל לא שמע אותי, הוא היה עסוק בלהזמין סושי עד הבית, משהו שאנחנו לא יכולים לעשות בגליל. התיישבתי על הספה בסלון הענק והרצתי שוב ושוב את הבית שלי בראש, את החצר, את הנוף, את החלב הרגיל שהשארתי להם במקרר. ופתאם הייתי נורא חסרת בטחון בקשר לכל זה: יכול להיות שאני קיבלתי משהו הרבה יותר שווה ממה שנתתי? יכול להיות שבתחרות הסמויה שמתקיימת בתוך הראש שלי, למי יש חיים יותר שווים, אני המפסידה?

נועה יחיאלי (צילום: נועה יחיאלי)
להשאיר את הבית טיפה חי | צילום: נועה יחיאלי

בערב לא התאפקתי וחיטטתי לחלי בפרופיל. מצאתי פוסט שהיא כתבה לפני כמה חודשים על חילופי בתים שהם עשו, וככל שקראתי אותו ככה העולם השחיר לי מול העיניים: היא סיפרה שם בהתלהבות על הבית המצוחצח שהם קיבלו בגליל העליון, השתפכה שזה האזור הכי יפה בארץ בעיניה, אילו המלצות שוות השאירה להם בעלת הבית וכמה הם נהנו. סגרתי את הלפטופ מבואסת. הם בטוח מאוכזבים, אני לא כתבתי כל כך הרבה המלצות ואנחנו גם לא גרים ליד הירדן. איך אפשר להתחרות בזה בכלל?

אין כמו הבית

"היה לנו כיף,  תודה, הבית מושלם", חיכה לנו פתק על המקרר כשחזרנו, ואני לא האמנתי לאף מילה וגם הצטערתי שלא השארתי להם מכתב. הרמתי את אלבום החתונה שלנו, שהיה מונח על השידה בסלון, ותהיתי אם הם הציצו בו ומה הם חשבו. האיי-רובוט עבד כשנכנסנו, אני לא הפעלתי את שלהם.

"סליחה שלא הפעלתי לכם את הרובוט", סימסתי לה מדוכאת.

"סליחה שלא הצענו לכם את המיטות אלא רק השארנו מצעים מקופלים", היא ענתה. 

נועה יחיאלי (צילום: נועה יחיאלי)
הדפסות של אננסים ועציצים תלויים. הדירה של חלי | צילום: נועה יחיאלי

בערב מאוחר, בניסיון נואש אחרון לשפר את מצב הרוח שלי, כתבתי לה שאני אשמח לשמוע איך הם בילו ומה הם עשו, ושניה אחרי ששלחתי הרגשתי נורא, איזו טרחנית אני, "אשמח לשמוע איך ביליתם", מה אני בת מאתיים?

"לא עשינו המון, בעיקר התפנקנו בחצר ובבריכה, בדיוק מה שהיינו צריכים. היה לנו כיף לפנטז על חיי הקיבוץ ונשמח להחליף שוב", היא ענתה לי במפתיע.

"באמת? ראיתי שהייתה לך חוויה מעולה בגליל העליון, חשבתי שבטח התאכזבתם, שפה היה פחות שווה", גיליתי.

"מה פתאם?", היא ענתה מיד, "הבית שלכם מושלם והגינה עוד יותר. ונקי בקטע מלחיץ, היה לי לא נעים שלא השארתי באותו הסטנדרט".

"די, אני ממש הייתי בסרטים", כתבתי.

"לא, אני הייתי!" היא ענתה, ושאלתי אותה אם הם טבעונים והיא אמרה שלא וסיפרה לי מה הם עושים ושאלה מה אנחנו. וככה הסתמסנו לנו אל תוך הלילה, כל אחת מהבית האמיתי שלה, ודיברנו על איך זה שתמיד נראה לך שלאחר יש חיים יותר מושלמים. ולפני שכיביתי את האור והלכתי לישון במיטה שלי חשבתי שאולי בשנה הבאה נחליף איתם שוב, היה אצלם ממש כיף ויש להם בית יפה בטירוף, אבל איזה מזל יש לנו שאנחנו גרים בבית הזה.