שיעול זה דבר מזעזע, זה ידוע. גם לא ישנים בלילות בגללו, גם אין כל כך מה לעשות איתו וגם לוקח נצח עד שהוא עובר. כבר שבוע שאני משתעלת נורא, שיעול רע כזה, שיעול מבהיל שנותן מופעים קשים של התפתלות כל הגוף ועיוות הפנים ושאיפת אוויר חנוקה ונביחות קורעות ריאות. שיעול כזה שגורם לאנשים להסתכל עליי בגועל ולקחת צעד אחורה.
זה התחיל בשבת, כשאכלתי אגוזי מלך. בהתחלה זה הרגיש כמו סתם חתיכה קטנה שנתקעה בגרון, שמשתעלים קצת וזה עובר. כחכחתי, השתעלתי, אבל זה לא עבר. השיעולים הפכו עמוקים יותר ויותר ופתאם זה דקר נורא, והתחלתי להרגיש כאילו נסגרות לי דרכי הנשימה לרגע, ואני מפרפרת ומשתנקת ואז הן נפתחות שוב. אחרי כמה שעות כשזה לא השתפר הודעתי בקול חנוק שאני נוסעת למיון. לא נבהלתי, ידעתי שאני אחיה, רק רציתי שזה ייפסק או לפחות שמישהו יגיד לי מה זה ומתי זה הולך להיפסק.
"אכלתי אגוז", אמרתי לאחות במיון, "ומאז אני מרגישה כאילו חתיכה תקועה לי בחזה, ואני לא מצליחה להשתעל אותה החוצה. ויש לי התקפים שזה דוקר ואני לא יכולה לנשום".
"דוקר?" שאלה האחות, "זה לא מרגיש יותר כמו מגרד?"
"כן, משהו בין מגרד לדוקר", הסכמתי להתפשר. האחות רשמה כמה דברים ואמרה שיעשו לי אקג וצילום חזה ובדיקת אף אוזן גרון.
"אכלת אגוזים", קראה רופאת האף אוזן גרון מהדף כמה דקות אחר כך, "והרגשת גירוד בגרון".
"לא גירוד, דקירות, לא באתי למיון בגלל שמגרד לי בגרון", התעצבנתי.
"הצילום וכל הבדיקות נקיים, אז יכול להיות שהאגוז שרט לך את דרכי הנשימה, וזה מה שגורם להתקפי החנק", הרופאה הציעה הסבר, וזה כל מה שרציתי: משהו שאני יכולה לדמיין, לחזור איתו הביתה לאנשים שהולכים לשאול מה בדיוק קרה לי. יש לי שריטה בקנה הנשימה, היא תעבור וזה יעבור.
כשחזרתי הביתה אחר הצהריים כבר הרגשתי יותר טוב. נזכרתי שלא אכלתי שום דבר מאז האגוז של הבוקר, אז אכלתי שתי קובות. התקפי הדקירות והחנק חזרו מיד.
"אם יש לך שריטה בדרכי הנשימה את לא יכולה לאכול קובה, אין לך מוח?" טל אמר לי, "את צריכה לאכול רק דברים רכים ונוזליים. וחוצמזה לנבו יש חום, שתדעי".
חולה, חליתי, חולים
ביום ראשון בבוקר התעוררתי בלי התקפי החנק אבל עם שיעול נוראי והרגשה כללית לא משהו. לא שכבתי גמורה עם חום וחולשה בשרירים בכל הגוף כמון בשפעת, ובמושגים שלי זה לא נחשב חולה, אין סיבה לא לעבוד; אבל הרופאה במיון נתנה לי חמישה ימי מחלה והחלטתי שדי עם זה, מוסר עבודה מפגר שלא מאפשר לאנשים להפסיד ימי עבודה בגלל הרגשה רעה זו תכונה סובייטית וקיבוצניקית שכבר אין לה מקום בעולם, אם מרגישים לא טוב אז מרגישים לא טוב, זה לא נצנוץ. כתבתי מייל לעבודה שאני חולה ולא האמנתי לעצמי. שאלתי את עצמי למה אני לא מאמינה לעצמי, אני הרי עצמי ואני יודעת שאני באמת חולה. כן אבל כמה חולה? הקשיתי, והתעצבנתי על עצמי וקמתי מהמחשב והלכתי לשכב במיטה, הנה, ככה חולה.
תרשי לעצמך להרגיש לא טוב ולראות אנטומיה, חשבתי לעצמי, אבל אז טל הכריז שנבו עדיין עם חום ואי אפשר לשלוח אותו לבית הספר. "אבל אני חולה, איך אני אטפל בו? תישאר גם בבית", ניסיתי.
"מתחילה השנה האקדמית היום, אם את עם פחות מ-40 מעלות חום ופרכוסים אני הולך לעבודה", הוא ענה והשאיר את נבו ואותי לבד לגורלנו. עד עשר בבוקר היה די בסדר, הוא ראה טלוויזיה ואני נמנמתי. בעשר הגיע טלפון מהגן של ניצן, הוא מתלונן על כאבי בטן חזקים ובוכה, בואו לקחת אותו הביתה.
נניח שלהיות חולה בבית יכול להיות נחמד אם לא מרגישים ממש נורא, אז להיות חולה בבית עם ילדים חולים זה הגיהנום. הדבר היחידי שיותר גרוע מזה זה להיות חולה בבית עם ילדים חולים שלוקחים תרופה ומרגישים רגיל לגמרי אחריה. מילא אם הם היו הגרסה המסכנה והמוחלשת של עצמם, אבל לא, הם אחלה, זו הגרסה שמבקשת דברים. ובגלל שאני הייתי חולה אבל לא בלתי מתפקדת הוחלט שאני נשארת איתם בבית לבד גם ביום שני.
עשיתי להם שיחה: אמא מרגישה לא טוב. לפני שאתם קוראים לי, תחשבו אם זה חשוב ואם אתם יכולים להסתדר לבד. נשכבתי על הספה בסלון, ותוך חמש דקות ניצן קרא לי. "אני מרגישה לא טוב", אמרתי לו, "זה חשוב?" "כן, בואי", הוא תבע, "אני רוצה להראות לך משהו בסדרה שלי במחשב, זה חשוב מאוד".
"אני רוצה לראות, אבל אני באמת מרגישה לא טוב ומעדיפה לשכב עכשיו על הספה ולא לקום, בסדר?" ניסיתי שוב. אבל הילד לא גילה הרבה הבנה והודיע לי בצרחות שאם אני לא באה לראות גם הוא לא יקשיב לי ולא יעזור לי כשאני אבקש וגם יזרוק עליי את התפוז שעל השולחן. אוקיי, אמרתי לעצמי בלב, אז ככה זה הולך להיות.
שכבתי חולה בבית עם ילדים חולים שלושה ימים, וכמעט בכל דקה מהם התייסרתי בשאלה האם אני באמת לא יכולה או סתם נהנית מהפריבילגיה שלא לקום ולשרת אותם. בכל פעם שדיברתי עם טל או עם אדם אחר שמתי לב שאני משלבת שיעול. הזכרתי לעצמי שאני לא צריכה לעשות הצגה, אני באמת משתעלת, ובכל זאת התבאסתי בכל פעם בה נחנקתי משיעול מפחיד במיוחד כשאני לבד, כי חבל שאף אחד לא רואה כדי להאמין לי.
לו רק לא היה השיעול
המצב הכללי שלי הלך והשתפר, אבל השיעול לא. בכל יום הוא השתנה, לבש ופשט צורות חדשות: לפעמים הוא היה כזה שצריך לקחת לפניו נשימה נורא עמוקה כדי לחלץ אותו מבפנים; לפעמים כזה שמגיע בהתקפים של דקות ארוכות שאי אפשר לדבר בהן בכלל, רק להשתעל; לפעמים הוא היה כזה שמנסים לגרד באמצעותו איזו רירית מציקה שם בפנים; לפעמים כזה שיוצא כמו נביחות בלתי רצוניות, לפעמים כזה ארוך שזורק את כל הגוף אחורה ובפעמים אחרות כזה טוב ואיכותי ורטוב שגורם לך להרגיש שהוא האחרון ושזה סוף סוף נגמר, אבל מיד אחריו מגיע הרצון לעוד אחד.
זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אמרתי לעצמי, אבל האמת היא שזה יכול היה להיות גם הרבה יותר טוב. כל דבר בלי השיעול נראה לי כמו גן עדן: להסתובב אחרי הגן עם שלושה ילדים, חם, התינוקת צורחת, האמצעי מנסה לספר לי משהו והגדול לא זז מאחורה? קטן עליי, אם רק לא היה השיעול. לקום בלילה חמש פעמים ולהרדים את הילדה על הידיים? לא הייתי מתלוננת, לו רק לא היה השיעול.
עבר שבוע ואני עדיין משתעלת. טל מסתכל עליי קצת בגועל, זה לא מראה יפה. "אני מכיר מישהו שבתור ילד היו לו התקפי אסטמה נוראיים, ובגיל חמש פתאם הוא השתעל חלק של ממטרה מלא בליחה", אמר לי פתאם. "זה היה תקוע לו איזה שלוש שנים, כולם חשבו שיש לו אסטמה".
"אוי ואבוי, אני אשתעל עכשיו שלוש שנים עד שיגלו לי בקנה את החלק של האגוז?" אמרתי בייאוש ונפלתי על הספה. הרגשתי עוד שיעול שמדגדג ומתקרב מבפנים. השרירים של החזה כבר התחילו לכאוב לי, וידעתי שתוך יומיים הם יהיו תפוסים לגמרי.
"אני ממש מסכנה", אמרתי.
"את לגמרי מסכנה", טל הסכים מיד. הרמתי אליו את העיניים בהפתעה. "אתה מאמין לי?"
"ברור, ראית איך את נראית? העיניים שלך נוצצות, הפרצוף שלך אדום, את חולה לגמרי ואת משתעלת כמו איזה כלב גוסס", הוא ענה. "להכין לך תה צמחים?"
"כן, תודה", השבתי, והרגשתי קצת יותר טוב.