לפני כמה שנים המליץ לי רופא השיניים לעקור את שיני הבינה. "הן כלואות מתחת לחניכיים ויכולות לגרום לזיהומים בעתיד", הוא הסביר, "אם תעקרי אותן כבר עכשיו, תמנעי את הסיכון הזה". טוב, אם הרופא ממליץ הוא בטח יודע, ועקירה היא הדבר הנכון והאחראי לעשות. "מה התהליך כולל בעצם?" שאלתי. "ובכן, ראשית פותחים לך את החניכיים", התחיל הרופא, אבל מולו היה כיסא ריק מסתובב ובקיר היה חור בצורת רחלי. מהטיפול הברזתי בלי להודיע, ועד היום לא עקרתי את הדבר הזה שאני מדחיקה. אמנם הפה שלי עלול להתפגר בכל רגע, אבל אני ילדה בת שלוש בכל הנוגע לפרוצדורות רפואיות כואבות, ומעדיפה לסמוך על הגורל שיברך אותי בנס סטטיסטי שדווקא לי לא יהיה זיהום וכל החייידקים שלי במקרה יחטפו שבץ שנייה לפני שהם מפרקים לי את הלסת.
אני אדם אחראי ביומיום, אבל כשמופיעה מחט, אני מעדיפה להמר. בגדול אני סבבה עם כאב, הלכתי מכות כתחביב בילדותי ולמדתי לספוג אגרוף. אבל אלוקים חנן אותי בחרדת מוות מכל דבר דקיק כמו מחט או אזמל, וכשהרופא ממליץ לי על בדיקת דם אני ממליצה לו על ללכת לחפש את החברים שלו. ואם יתפתח מזה משהו מסוכן? כשנגיע לגשר נתאבד ממנו כבר.
והנה אני שוב בצומת דרכים רפואי, פייט אור פלייט. הרופא מספר לי על בדיקת מי שפיר, שתאבחן תסמונת דאון ומחלות קשות אחרות, בדיקה שלא חייבים לעשות אבל המדינה נותנת לי אותה בחינם כי אני זקנה מסתבר. "מה התהליך כולל בעצם", אני שואלת, והרופא עונה "ובכן, מחדירים מחט ארוכה..." אבל במקום רחלי יש מולו שובל של ענני אבק שנמשכו לאופק. בדיקה שלא חייבים לעשות? טודלו, פראיירים. שהתינוק יהיה גידם עיוור ובצורת מחק, מצדי, אני לא מקיימת מו"מ עם בנאדם שאומר מילה כמו "מחדירים".
אני יודעת מה אתם חושבים – את בהריון, סתומה, בקרוב תעברי כאב גופני הרבה יותר גדול, אז דקירה של מחט, זה השבר? אז התשובה שלי היא ש-1. אסור לקלל אישה בהריון. 2. כל הקטע של הלידה הוא בהדחקה מוחלטת אצלי בשלב הזה, מבחינתי בעוד חמישה חודשים תנחת לי להקת פרפרים על החלון כשהם אוחזים סלסלה ובה תינוק מוכן + חבילת טופיפי. 3. זה שמצפה לי טראומה גדולה בהמשך (ולא מצפה לי, אני אוהבת טופיפי) לא מבטל את האפקט של טראומה קטנה יותר. תנו לפחד בשקט קרציות.
אבל איפשהו בגבעה השלישית אחרי האופק אני עוצרת, ומתחילה לקלוט את מצבי. מצב חדש, שקיים כבר ארבעה חודשים בערך, מצב שבו הגוף שלי כולל אנושות אקסטרה. אלה כבר לא השיניים שלי שאני מהמרת עליהן, לא רק הגוף שלי. יש פה עוד בנאדם, לעזאזל, והוא דבוק לי למעיים, וחייו יושפעו מכל החלטה אנוכית שאעשה. ולראשונה, צונחת עליי מלוא כובד האחריות, והתרחישים מתחילים לרוץ: למרות בדיקות הסקר שעשיתי, ובלי בדיקת מי השפיר שהומלצה לי, התינוק נולד עם תסמונת דאון או מגבלה משמעותית אחרת. אני לא בנויה לחיים כאלה, בעלי לא בנוי לחיים כאלה, אנחנו לא טיפוסים מהזן המטפל. אני יודעת, הורים לילדים כאלה תמיד מוצאים את הכוחות ומספרים בראיון ל"7 ימים" שהם הופתעו לגלות איזה אושר זה ילד עם מוגבלות, אבל אני מכירה את עצמי, אני לא הולכת להתגלגל בפרחים באף תמונה לראיון מרגש על איך גיליתי בעצמי סבלנות והכלה כשנולד לי ילד שמתקשר במצמוצים. אחריות זה גם להיות כנה עם עצמי, והאמת היא שאני פשוט לא מוקסמת מהסיפורים האלה, אני הטיפוס שמתגרד בעצבים כשמשתפים בפייס תמונות חמודות של ילדים עם תסמונות כדי לגרוף לייקים, "ליאורי בת השלוש רוצה להגיד לכם שבת שלום!". לא, ליאורי לא רוצה להגיד לנו שבת שלום, היא לא מכירה אותנו בכלל, ובגיל 40 היא תהיה הרבה פחות חמודה ותתקשה למצוא זוגיות ועבודה ואנשים ברחוב יהיו מגעילים אליה והיא תסבול מהעולם האכזר והמסובך שאליו הביאו אותה. נראה אתכם נותנים לה לייקים אז.
צריך אופי אחר בשביל להכיל חיים כאלה, ולנו אין אותו, לפחות לפי הנתונים הנוכחיים. כמו שג'ורג' אמר לג'רי - "אסור שאתעוור, העיוורים הם אמיצים". אנחנו לא אמיצים, אנחנו נתרסק, אנחנו נכרע תחת העול, הילד יסבול, אנחנו נסבול. וברגעים הקשים האלה שבהם החיים ימצצו מאיתנו כל טיפת כוח במערבולת של קשיים, רגשות אשמה וייאוש, אני אזכר ברגע שבו יכולתי למנוע את כל הסבל אבל פחדתי מדקירה של מחט. האם אי פעם אסלח לעצמי?
וזה לא שאני מרחמת על הילד העתידי, או דואגת לו, או אפילו מחבבת אותו. כרגע הוא בעיקר אוסף פיקסלים על המוניטור, וירוס קיבה מתמשך, עדיין אין פה סנטימנטים. אצלי האהבה באה אחרונה, והרגשות הראשוניים הם תמיד חובה, אשמה ואחריות. לקחת על עצמך פרויקט, תעשי אותו הכי טוב שאת יכולה, שאף אחד לא יוכל לבוא אלייך בטענות. תשתדלי יותר, תיזהרי יותר, תסכני פחות. העתיד של לפחות שלושה אנשים מוטל פה על הכף ואני נושאת אותו ליטרלי על בשרי. אם תמיד סחבתי בגאווה חפצים כבדים ונהמתי "שטויות זה כלום" לעבר מי שהציע עזרה, עכשיו אני כבר לא יכולה לשחק אותה סופרוומן ולהניף שולחן, כי לכי תדעי אם הפגנת הכוח הרברבנית הזאת לא תשבור לתינוק שלך את הגרון. אז אני נכנעת, מוותרת, הולכת נגד האינסטינקט, ועושה מה שצריך.
ואני הולכת לאסותא. לדיקור מי שפיר. המחט הארוכה חודרת, אני בוכה, הרופא בז לפחדנות שלי, אני מקללת את החרדה המטומטמת הזאת, המים נשאבים מתוכי בתחושת מציצה מחליאה, אני חוזרת הביתה רועדת, שוכבת שלושה ימים כפי שהצטוויתי, ונרגעת. עשיתי את הדבר הנכון, הייתי אחראית, יצאתי מעצמי ומהפחדים שלי לטובת העתיד של כולם. האם זה נחשב כרגש "אימהי", או שזה סתם פרפקציוניזם במסווה, או ששניהם באותה קטגוריה? אין לי מושג, אבל תחושת הזהירות וההקרבה הזאת היא הדבר הכי קרוב לרגש הורי שהיה לי עד היום. נכון שגם אחרי כל הבדיקות ותוספי התזונה דברים עדיין יכולים להשתבש במפרט של התינוק, אבל לפחות זה כבר לא יהיה באשמתי. מקסימום אם משהו ישתבש חס וחלילה, נעלה תמונה חמודה לפייס ונקבל קצת לייקים. שמעתי שגולשים מתים על זה.