"פעלתי במגבלות הסגר כדי להמשיך בפעילותי הציבורית השוטפת לאור היותי במקביל אם לבנות קטנות, והרצון שלי לשלב בין השניים... טעיתי בשיקול דעתי והיה מקום לנהוג אחרת. אני מבקשת להתנצל על כך בפני הציבור, ומודיעה שאשלם את הקנס הנדרש" - מי שלא זעם על השרה גילה גמליאל מיד כשנחשף שהפרה את הסגר ונסעה 150 קילומטר מביתה בחג, רק היה צריך לחכות לתגובה שלה, שבה היא מסבירה שבסך הכל ניסתה לשלב בין העבודה לאימהות בתקופה המאתגרת הזו.

ולצד הזעם, התגנבה איזו הבנה. כי מיליוני אימהות ואבות בישראל יודעים שהרצון לשלב בין העבודה לטיפול בילדים שנותרו ללא מסגרות נועד לכישלון, ואת הקנס הם משלמים באינספור דרכים: חלקם איבדו את עבודתם, חלקם קיצצו בשעות, חלקם משלמים את כל משכורתם לבייביסיטריות שמוכנות לקחת את הילדים שלהם, אפילו לשלוש שעות ביום, תוך סיכון שהן בעצמן ייתפסו מפרות את ההנחיות. בעוד ממשלת ישראל ממשיכה להתנהל כאילו אין בה אף אחד שאי פעם בילה זמן בחברת ילדיו, בסגר הכאוטי שהוטל על ישראל ההורים פותרים את הבעיות בעצמם, תוך התמודדות עם מצב בלתי אפשרי ועול כלכלי הולך וגדל. אלה כמה מהסיפורים שלהם. 

"הבת שלי יודעת שאם עוצר אותנו פקח, אנחנו 'בדרך לסופר'"

יאנה, שכירה ואמא לבת 5 ובן שנה, גבעתיים.

כל ההורים שאני מכירה עוברים על ההנחיות. חברה אחת נוסעת לסבא וסבתא עם תירוץ שמביאה להם תרופות. זוג אחר יצר קפסולה עם משפחה נוספת והילדים נודדים מבית לבית. אנחנו הקמנו בשכונה קייטנת קורונה לגדולים עם סייעת שאנחנו מכירים מהגן, והתינוק ממשיך ללכת למשפחתון שפועל בשו-שו. בקייטנה כל משפחה משלמת 30 שקל לשעה כשכל הילדים מגיעים, ו-40 או 50 כשיש פחות ילדים. בחישוב גס זה אומר שבחודש הסגר  נוספה לנו הוצאה של כ-3,400 שקל עבור מסגרות פיראטיות. 

יש לנו מזל, שנינו עובדים אבל מה עושים אנשים שמצבם רע משלנו? אחותי הקטנה בחל"ת, כשהיא שמעה כמה אנחנו משלמים לבייביסיטריות החליטה גם לפתוח קייטנה. היא לא הייתה צריכה להתאמץ כדי למצוא לקוחות, באיזשהו שלב נוצרה אפילו רשימת המתנה. אנחנו לא מכחישים את הקורונה, אבל המצב הזה מגוחך. המדינה דחפה אותנו לחפש פתרונות לא חוקיים ולהפוך את הילדים לשותפים לפשע ושקר. הבת שלי כבר יודעת שאם עוצר אותנו פקח, "אנחנו בדרך לסופר". 

"התחננו למטפלת שתפתח את המשפחתון"

אלה, שכירה ואמא לשלושה, איזור כפר סבא.

בני בן השנה נכנס למעון בתחילת השנה. לפני כן הוא היה במשפחתון. ביום שבו המעון נסגר לפי הנחיות הממשלה, פנינו לבעלת המשפחתון ופשוט התחננו שהיא תקבל אותנו בחזרה. קשה מאוד לעבוד עם ילדים קטנים בבית, עם תינוקות זה בכלל בלתי אפשרי. 

אנחנו יודעים שאנחנו עוברים על ההנחיות, אבל עושים כל מה שאפשר כדי בכל זאת להישמר. אנחנו מביאים כל יום את הילדים עם מסיכות, ובאיסוף מדברים עם המטפלת רק מחוץ לבית. היא לא ידעה האם מותר לה לפתוח או באיזה תנאים וחששה שהשכנים ילשינו אבל הצלחנו לשכנע אותה. זה לא היה מאוד קשה, היא היתה זקוקה לכסף. בסגר הראשון היא סגרה את המשפחתון כחוק והפסידה המון. לה אין ברירה כי זאת הפרנסה שלה וגם לנו אין. שכנענו את עצמנו שזה בסדר אבל אם היא תיתפס כולנו בבעיה.

מחתרת הבייביסיטריות (צילום: Miriam AlsterFlash90)
קייטנות מאולתרות במקום חינוך | צילום: Miriam AlsterFlash90

"לגננת יש מקום ל-15 ילדים אצלה בבית"

ענבל, פרילאנסרית, אמא לשניים, יפו.

אנחנו עושים משמרות, הוא עם הילדים בבוקר ואני אחר הצהריים. הולך זוועה. אז כשהסייעת הודיעה שהיא פותחת קייטנה אצלה בבית בעלות של 200 שקל ליום, קפצנו משמחה. רצינו להיפטר מהילדים ומתחושות האשמה המחרידות, שאנחנו חרא של הורים כי אנחנו לא עושים איתם מספיק יצירה בקבוקי אקטימל ולא מכינים ביחד חול קינטי ביתי. כמעט כל הגן ביקשו להירשם אבל בבית יש יש מקום ל-15 ילדים בלבד. מי שהקדים הרוויח. 

לקטן אין פתרון, פנו אלינו מהגן הפרטי שלו בהצעה להצטרף לגן הורים חיוניים שהם פותחים ב-330 שקל ליום, אבל אנחנו גם לא חיוניים וגם לא בא לנו לשלם 550 שקל לשני הילדים ליום רק כדי להעביר את כל המשכורת לגנים. יש הורים שכן הלכו על זה כי להם אין באמת ברירה. כשאני חושבת על זה, חבל שמצאנו פתרון, אולי אם כולנו היינו מתאחדים ושובתים המדינה והחברות היו לוקחים אחריות.

"אני אזרח שומר חוק, אבל איזה ברירה השאירו לנו?"

טל, אבא לשלושה, רמת גן.

פעמיים-שלוש בשבוע אני מניע את האוטו ונוסע שעה לכיוון צפון כדי לשים את הילדים אצל ההורים שלי ללילה או שניים. אני יודע, זה בניגוד לתקנות. ובאמת שאני אזרח שומר חוק. אבל זה או זה או שמפטרים אותי מהעבודה, והאמת בצדק. כבר כמה חודשים שאני בתפוקה נמוכה ממה שאני רגיל. ממה שהבוס שלי רגיל. 

אני מריץ בראש את התירוצים כל היום: אשתי ואני נפרדנו ואני רק מחזיר את הילדים אליה. אני עובד חיוני ואין לי ברירה. עברנו לגור בצפון ואני רק בהעברות ציוד. כל מיני תירוצים העיקר לא לחטוף עוד 500 שקל קנס. פעם יכולתי להרשות לעצמי מטפלת, היום כל שקל נחשב וכל הוצאה היא פריבילגיה.

אף אחד מאיתנו לא נולד עם כסף. שנינו דור שני למעמד ביניים קלאסי. ההורים שלנו היו חקלאים כל השנים, ומי שמכיר את העולם הזה יודע כמה כסף נשאר בסוף החודש בבנק. אבל חינוך טוב קיבלנו, ועם החינוך הזה המשכנו ללימודים באוניברסיטה. אשתי עובדת בהייטק ואני מנהל חברה קטנה. בתקופות רגילות באמת שאין תלונות, מרוויחים לא רע ומרוצים מהחיים רוב הזמן. אבל כרגע כולנו עסוקים בלהחזיק את הראש מעל המים.

"קבעתי מחיר שמתחשב בהורים אבל גם מאפשר לי להתפרנס"

מיקה, 28, מפעילה קייטנת קורונה.

עד לא מזמן עבדתי כסייעת בגן, כך שעוד לפני שהספקתי לחשוב על זה - כמה הורים פנו אליי וביקשו שנפתח קייטנה. אלה משפחות שאני מכירה ואוהבת אז היה לי חשוב לקבוע מחיר מתחשב ומצד שני יאפשר לי להרוויח. 30 שקל לשעה מכל משפחה נראה לי הוגן, כשכמובן ההורים צריכים לדאוג לארוחות. בסך הכל, מתחילת הסגר, כולל החגים באמצע, הרווחתי קצת יותר מ-6,000 שקל. 

אנחנו נפגשים לשש שעות. במהלכן הם בעיקר משחקים ואני דואגת לתווך ביניהם, אם יש ילד שכרגע לא רוצה להיות עם כולם, אני משחקת איתו. כמישהי שיש לה ניסיון של עשור בעבודה עם ילדים ותואר בחינוך ופסיכולוגיה אני מאמינה שלא צריך להעסיק ילדים קטנים. כשהם משתעממים, הם פותרים את זה מהר ומוצאים מה לעשות. אני מתערבת במקומות שבהם הם לא מצליחים להסתדר, כשהם צריכים אותי. אני לא מרגישה צורך ללמד אותם משהו, כמו שנניח היו לומדים בגן. כשמשהו מעניין אותם הם שואלים ואנחנו מנסים לענות יחד או בודקים בגוגל. הם שואלים הרבה שאלות באופן טבעי, ואני לא מרגישה שאני צריכה לדחוף להם תוכן כדי לסמן ש"הנה אני פרודקטיבית".

מחתרת הבייביסיטריות (צילום: Olivier FitoussiFlash90)
אני אזרח שומר חוק, אבל אין לי ברירה | צילום: Olivier FitoussiFlash90

הילדים מתגעגעים לגן ולשגרה, והתקופה הזאת משפיעה עליהם לא פחות מאשר עלינו. כשהקבוצה לא נפגשת כמה ימים, אפשר לראות שקשה להם יותר. לקייטנה יש יתרון משמעותי, היא מאפשרת מפגש חברתי דומה לזה שיש להם בגן, ואני חושבת שזה יוצר חוסן לעומת ילד שנשאר רק עם ההורים. אני לא יכולה להבין איך ההורים שאני שומרת על ילדיהם אמורים לעבוד כשהם בבית. הילדים צריכים מענה אנושי לצרכים הרגשיים והחברתיים שלהם. איך הורה אמור לעשות את זה ולעבוד כרגיל?

"ההסתגלות השנייה תהיה קשה יותר. המון רגרסיה"

א', גננת בגן פרטי, אימא לשלושה ילדים בגילאי גן, גבעתיים. 

רק פתחנו את השנה החדשה, הגן התמלא צחוק של ילדים ופתאום בן לילה אסור לנו לפעול. זה בית שני, לי וגם להם, ואם המטרה להוריד את התחלואה, אז למה שלחו את הילדים לגינות הציבוריות? ולמה ההחלטות השרירותיות האלו מתקבלות ברגע האחרון, כאילו החיים שלהם לא ראויים לתכנון?

אנחנו רק מתחילים להרים את הראש מעל המים בניסיון להתאושש מהסגר הקודם וסוגרים אותנו שוב. בעלי לא עובד מחודש מרץ, ועקב הבירוקרטיה (בא לי לומר מילה לא יפה) אנחנו כבר למעלה משלושה חודשים לא מקבלים שקל מהביטוח הלאומי. כבר גירדנו מכל מקום אפשרי כדי להתקיים, היינו משפחה שכלכלה את עצמה יופי טרם הקורונה, ונאלצנו למשוך כספים נוספים מהגן ולערער את היציבות שלו.

יש לנו שלושה ילדים קטנים. אנחנו מנסים לשדר חוסן, לייצר שלווה ובמקביל כל היום הסלולרי עובד וההודעות לא מפסיקות להגיע. בתי בת הארבע מבקשת כל יום לחזור לגן. היא גמולה כבר שנתיים ולפתע התחתונים רטובים, מספר פעמים ביום. ובאשר לילדים האחרים שלי: הם התחילו לסמוך עלינו כדמות מטפלת שאפשר להישען עליה, וכעת זה נלקח מהם. רובם לא יזכרו מי אנחנו כשנתחיל שוב, הם יהיו מבולבלים יותר, ההסתגלות השנייה תהיה קשה יותר. זה לא רק שנצטרך להתחיל הכל מחדש.  

בכל הכובעים שלי - כאמא, כגננת וכבעלת עסק - אני רואה צורך עז בהחזרת המסגרות לגיל הרך. אי וודאות יוצרת אי שקט. כרגע הם יושבים המון מול מסך כיוון שההורים המסכנים נדרשים לעבוד, ובמקום לקבל אחר הצהריים הורה שפנוי לילדו, ההורה כל היום עסוק ובנייד ואינו פנוי באמת עבורם לרגע. נוצר כאוס, כעס, קושי, והרבה מאוד רגרסיה.

מחתרת הבייביסיטריות (צילום: Miriam AlsterFlash90)
צילום: Miriam AlsterFlash90

"המעסיק העביר מסר: אם לא תהיו פה במאה אחוז - תישלחו הבייתה"

ס׳, עורכת דין, אימא לבן שלוש ובת שנה, מודיעין.

אני עובדת כבר עשר שנים בארגון גדול, חברה פיננסית שידועה כמקום שמטיב עם עובדיו. גם בעלי עובד ומוגדר כחיוני. בסגר הראשון החברה גילתה גמישות לגבי עבודה מהבית, והצלחנו לעבור את זה עם עזרה של בייביסיטר. בסיבוב הנוכחי הובהר לעובדים שהחברה תגלה פחות גמישות. המנהל שלי אמר לי שהחברה ספגה פגיעה קשה ברווחים כתוצאה מהמשבר, וניתנה לנו הוראה להגיע למשרד כמה פעמים בשבוע. נאמר לנו מפורשות שמי שלא יגיע - יהיה בסיכון לחל"ת או לפיטורים. הרבה ניסוחים אלגנטיים שמובילים למסר אחד: אם לא תהיו פה במאה אחוז תישלחו הביתה, נמאס לנו לשמוע שקשה לכם עם הילדים.

הילדים הוצאו מהמסגרות, הורחקו מהחברים ומהמשפחה המורחבת, ואנחנו חייבים לדאוג להם. מצד שני, אנחנו חוששים כל יום למצוא את עצמנו מפוטרים. גם כשאני נדרשת לעבוד מהבית, אין לי ברירה אלא להזניח את הילדים, להושיב אותם שעות מול הטלוויזיה והטאבלט כדי שיתנו לי אפשרות לעבוד. בימים שאני נאלצת להגיע למשרד אין לי ברירה אלא להביא בייביסיטר ולשלם לה בדיוק את הסכום שאני מרוויחה באותו היום. 

התחננתי לגננת שתפתח את הגן לעובדים חיוניים אבל היא אמרה שאם תפתח את הגן רק לשישה ילדים, היא רק תגדיל את החובות שכבר נמצאת בהם כתוצאה מהמשבר. אני רוצה להאמין שמחר יהיה טוב יותר, אבל מי יכול להבטיח לי את זה, ואיך אני יכולה להבטיח את זה לילדים?

"יש חולה מאומתת בעבודה אבל הבוס אסר עלינו להיות בבידוד. אשתי לבד עם הבנות"

נועם, אבא לשלוש בנות, ירושלים. 

אשתי ואני עובדים, היא מהבית ואני מהמשרד. לפני שבועיים התגלה שאחת העובדות חלתה בקורונה. מכיוון שאנחנו עובדים במקום קטן כולם אמורים להיכנס לבידוד, אלא שהבוס הוציא הוראה חד משמעית שעד שלא יצרו איתנו קשר ממשרד הבריאות - כולם חייבים להגיע. פחדתי שאם אגיד לו משהו הוא יפטר אותי, ואנחנו חייבים את הכסף הזה עכשיו. אחרי שדיברתי עם זה עם אשתי, החלטנו שהיא תמשיך להיות עם הבנות בבית, וכשאני חוזר מהעבודה, אני ישר נכנס לחדר נפרד כדי לא לסכן אותן. 

הבנות הגדולות בסוף היסודי. לכל אחת חיברנו מחשב כדי להמשיך ללמוד מרחוק. הבעיה היא שאישתי לא יכולה לעבוד כשהן בזום כי אחת מהן משתמשת במחשב שלה. היא עובדת בערבים או בהפסקות שלהן. הקטנה בת שלוש, גם הגננת שלה עולה בזום אבל זה לא עובד. היא בקושי מכירה את הגננת ולא מתחברת לפורמט. אישתי משתדלת להעסיק אותה עם יצירות אבל כמה אפשר? רוב היא תקועה כל היום מול הטלוויזיה. אין ברירה. 

"אני רק מתפללת שהסגר ייגמר בלי שיקרה משהו לאף אחד מהילדים"

נהיר, אימא לארבעה, מכפר בדואי בגליל.

אני עובדת במשק בית, בעלי נכה צה"ל ולא עובד. יש לנו ארבעה ילדים. עכשיו בסגר אין לי עבודה, אנשים לא רוצים שאבוא. אנחנו גרים מעל ההורים שלי והם יכולים לעזור לנו עם הילדים, אבל אין עבודה. הילדים כל היום בחוץ, בחבורות ענקיות, נוסעים על אופניים ומשחקים ברחוב. אף אימא לא תסכים שילדים של משפחה אחרת ייכנסו אליה הביתה, כולן שולחות את הילדים החוצה. הבת שלי כבר נפצעה בתאונת אופניים קלה, אני רק מתפללת שהסגר ייגמר בלי שיקרה משהו לאף אחד מהילדים.

היום אחותי יצאה לעבודה במשק בית והילדה התחננה אליה שתיקח אותה איתה לכמה שעות. הכל סגור, אין בילויים או אטרקציות, אבל יש יותר הוצאות על מזון, כל דקה "אמא תביאי לי חמישה שקלים למכולת". ואחותי שהיא רווקה לא יוצאת מהמטבח, כל היום מכינה לנו אוכל.

"בסגר הראשון הייתה קומונה נהדרת, בסגר השני - יאוש"

שמרית, אמא לשניים, תל אביב

אנחנו גרים בסוד תל אביבי: בנייני רכבות, אשר עוטפת אותם חורשה פראית, מלאה עצי פרי וחצרות. שיכונים שנבנו בבניה סוציאליסטית ועם השנים, קירות הבתים שכחו את אותם הערכים ואיש איש הסתגר בביתו. עד לסגר הראשון, בו גיא (בן 5) פתח את החלון וקרא לדורי מהגן שלו, שגר ממול. כתגובה, האחים דבורי פתחו את המרפסת, יעלי צעקה מקומת הקרקע שגם היא פה, ואפילו יאיר שכבר גדול, כמעט בן תשע, הצטרף לשיחת המרפסות. 

אז ירדנו למטה. מי יראה אותנו פה? ומשם קפסולה, קהילה-קומונה. ההורים מתחלקים במשמרות. כל ערב משפחה אחרת מארחת, מקלחות וארוחות משותפות. הקיבוץ קם לתחיה והוא היה מרהיב. הבניינים כמו הצעירו, החורשה פרחה. ראינו כי טוב והחלטנו למסד את העניין, גייסנו שני מדריכים, מהטובים שיש לארצנו להציע, שהרי כולם מובטלים. מצאנו תקציב שישתלם לשני הצדדים, 30 שקל לשעה מכל משפחה, ולראשונה מזה שבועות הייתה מסגרת לילדים למשך ארבע שעות ביום. רק ככה צריך לגדל ילדים אמרנו לעצמנו בגאווה. כי הרי כל הקורונה היא בעצם מן שיעור חינוכי לדור צוקרברג לא? הנה: חטפנו בראש ,לקחנו אחריות, למדנו מהקורונה! 

מחתרת הבייביסיטריות (צילום: Miriam AlsterFlash90)
צילום: Miriam AlsterFlash90

ואז התחילה העונה השנייה. איך שהתחלנו כיתה א', בדיוק כשהתאקלמנו בגן עירייה, עד שחזרנו להחתים כרטיס עובד. אז שחזרנו את הקייטנה המחתרתית בכפוף להוראות המתווה, שיש לו צופן סודי לא ידוע ולאיש אין באמת מושג מהו. בינתיים, גינת הירק הושמדה על ידי גל החום התמידי של יולי-אוגוסט ומצבה משקף את מצבנו בסגר הזה. תפעול בית הספר המחתרתי שלנו הפך קשה יותר, המדריכים מתחלפים, הילדים מתעייפים, השיקול הכלכלי נהיה פתאום מכריע, כך שאפילו סכום סמלי לקייטנת השכונה הופך למותרות שלא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה. החיים שהכרנו נמצאים במוות קליני. כמה עוד נוכל להחזיק בטיפול נמרץ הזה, מחוברים למכונות הנשמה?

 

"נכון יש את המנהג למחוא כפיים בנחיתה? הייתם צריכים לשמוע את המחיאות כשהטיסה המריאה"

ג', נשואה ואמא לשלושה ילדים, תל אביב.

שבועיים עם הילדים בבית הקטן הספיקו לי כדי להבין שאנחנו חייבים לברוח מכאן. אני בחל"ת ובעלי נשלח לעבוד מהבית, אבל בבית הזה יש שלושה ילדים קטנים אז אי אפשר לעבוד. בפיד צצו תמונות של חברים שטסו עם הילדים ליוון. הבנתי שלא חייבים להיחנק בבית.

בהתחלה חיפשתי אפשרויות בישראל, משהו שיעזור לי לשווק לילדים שלי את השקר הגדול שמדובר ב"חופשת חגים ארוכה". למרות האיסור על פתיחת מלונות וצימרים, רבים מהם מצאו דרך עוקפת והם משכירים חדרים לתקופה של שבועיים בחצי מחיר. ובכל זאת - מדובר בעלות של בין 7,000 ל-10,000 שקלים. בחישוב מניפולטיבי אפשר לקחת רק את 5,000 שקלים שאמורים היו ללכת לחינוך הילדים, ולהשקיע אותם בחוויה מעצימה אחרת, כלומר בלעוף מפה. 

חיכיתי להבין האם אפשר יהיה לטוס בסגר, ועד שהשרה רגב החליטה שמי שיקנה כרטיסים עד שישי בצהריים יוכל לטוס, היה כבר שישי בצהריים. בפייסבוק הוצעו למכירה המון כרטיסים שנקנו לפני שנכנס העוצר, התחלתי בתהליך הרכישה ואז התפנה מקום בטיסה שהתאימה לנו. התקדמנו לשלב הבא, בדיקת קורונה. בשום מקום אין תורים פנויים, אלא רק לעוד שבועיים. בקבוצות הפייסבוק אנשים שיתפו שאם נגיע לבית חולים ונבקש ממש יפה, אולי יתנו לנו להיכנס, ברור מעמיק יותר גילה שבבילינסון לא צריך לקבוע תור. העלות היא 300 שקלים לאדם - הלכנו על זה.

על המטוס אפילו הקברניט לא יכול היה להסתיר את ההתרגשות. "כמה אנחנו שמחים לטוס אתכם היום", הוא אמר בכריזה וכל יושבי המטוס מחאו לו כפיים. נכון שבטיסות ישראליות יש המנהג הזה של למחוא כפיים בנחיתה? הייתם צריכים לשמוע את מחיאות הכפיים כשהטיסה הזאת המריאה.

המשפחות שלא שולחות למסגרות (צילום: Nati Shohat  Flash 90)
צילום: Nati Shohat Flash 90

"נעזרנו באבא שלי עד שמישהו בקיבוץ מת מקורונה"

נוגה, אמא לשלושה, קיבוץ בעמק יזראעל

מאחר ששנינו חיוניים, חילקנו בינינו משמרות: יום אחד הוא עובד, יום אחד אני. "יום העבודה" כולל ארבע שעות בברוטו, בין 9:00 ל-13:00, אבל השעות האלה ננגסות מלמעלה ומלמטה ובקיצור, ארבע שעות זה לא. אחרי 13:00 הפעוט הולך לשנ"צ, הגדולים במסכים, ואנחנו מצליחים לגרד עוד שעתיים על המחשבים. אחרי הצהריים שנינו עם הילדים, בחצר שלנו שהיא גדולה וכיפית, או מטיילים בקיבוץ, בגני שעשועים או בחצרות של חברים.

בקורונה הקודמת אבא שלי היה מצטרף למשמרת הילדים בבוקר. היינו יוצאים אל הטבע בסביבת הקיבוץ, ברגל או במרחק נסיעה קצרצרה, עושים פיקניקים בחורשה או מטיילים קצת. לפני שבוע נפטר בקיבוץ חולה הקורונה הראשון, ומאז אני כמעט ולא קוראת לאבא שלי לעזור לנו ומשתדלת להמעיט במפגשים עם ההורים שלי באופן כללי, ובעיקר נפגשת איתם בחוץ. בכלל, נדמה כאילו כל הקהילה נכנסה להלם אחרי המוות הזה, התחלנו לשים מסכות, להימנע מלהיכנס אחד לשני לבתים. היה פה זעזוע גדול מאוד

יש פה מערכת של חינוך בלתי פורמלי לגילאי א'-ו' שבשגרה מקבלת אותם מבית הספר סטייל צהרון עם תוכן, ועכשיו בסגר היא מציעה לילדים מדי כמה ימים לצאת לטיול רגלי או על אופניים לשלוש שעות בקבוצות קטנות. לא כל הילדים רוצים ללכת, אבל כשהם הולכים זו הקלה גדולה מאוד, וזה גם ממש טוב בשבילם להתרענן ולהיות בפעילות חברתית. בחלק מהגנים הגננות לוקחות פעוטות לטיולים קצרים של שעה בקבוצות קטנטנות אחת לכמה ימים, או מזמינות ילדים בקבוצות קטנות לשעה לגן בבוקר לשחק כדי לשמור על קשר ולהקל על הקטנים את החזרה לגן שאיש לא יודע אם ומתי תקרה. הגננות עושות את זה בהתנדבות, המדריכים של החינוך המשלים ממשיכים לקבל משכורת.

"הסטרס גמר אותי, התחיל לנשור לי השיער"

לירון שמם, אימא לבת 3.5 ובן 1.3, תל אביב.

מה שהכי גרוע במצב הזה הוא שאין לי אפילו זמן לבכות. אני יושבת במרפסת בדירה היפה שעד לפני חודש עוד יכולנו להרשות לעצמנו, ומנסה לתכנן את מחר. בסגר הקודם התחיל לנשור לי השיער. כשם שהעולם שהכרתי ברח ממני כך גם השערות מהקרקפת. גיליתי שמדובר באלופיציה, מחלה אוטואימונית שמשויכת לסטרס, המרשם לטיפול הוא להירגע, עכשיו לכי תירגעי כשברגע אחד איבדת את הפרנסה שלך, ההורים שלך בקבוצת סיכון והילדים אולי בדרך להצטלק משיגעון התקופה. 

אז הנה זה הגיע שוב. רק סיימנו הסתגלות בגנים, והילדים שוב נכלאו איתנו בבית. אני מכירה את התגובה שעומדת להגיע, מישהי בוודאי כבר מקלידה כאן ״מפונקים תפסיקו לצפות ממישהו אחד שיגדל את הילדים שלכם, אנחנו הסתדרנו יופי״. אנחנו מגדלות את הילדים שלנו אבל גם מתעקשות לגדול בעצמנו. וחוץ מזה, רוב המשפחות שאני מכירה לא יכולות להרשות לעצמן משכורת אחת,.

המלחמה בקורונה גובה מחיר יקר מהילדים. במקום חיבוק וסבלנות, הם מקבלים הורים שמנסים לנער אותם מעליהם ולתקוע אותם מול מסכים, כדי שיוכלו לענות לשיחה מהמכשיר המעצבן הזה שמשום מה יותר אטרקטיבי מהם. סדר היום הוא כזה: מנסים בבוקר להתעדכן בחדשות תוך כדי הכנת ארוחה. אחֿר כך יורדים לגינה לפגוש את כל הילדים שהיינו אמורים לפגוש בגן, ועוד ילדים שלא פגשנו מעולם, וילדים מהגן הקודם ומהגן הבא, כך שמעגל ההדבקות מקבל תנופה גדולה מאי פעם. הגדולה מחלקת חטיפים לכולם, הקטן משוכנע שכל בקבוקי בגינה הם שלו.

בשמונה הם ילכו לישון, ואני - מחוסלת מעייפות, מכוסה בתערובת של דמעות ופרורי במבה - אמורה להתחיל לעבוד. הבית מלא בשאריות של אוכל מעובד (מצטערת, אין לי זמן להתקין עבורם אוכל נורמלי) בצעצועים מפוזרים, ובשערות שלא מפסיקות לנשור לי. מיום ליום הקרחת שלי גדלה, בדיוק כמו המועקה שבבטן שלי.

אני עצמאית. בסגר בקודם עוד הצלחתי לעבוד, הפעם הרמתי ידיים והוצאתי את עצמי לחל״ת. אני מנסה להתמסר להום-סקולינג שנכפה עלי, אבל החרדות טורפות אותי. אני רואה את הפגיעה שמעמיקה בילדים שלי, ואין לי יכולת להגן עליהם. נכון, מחלה איומה מתחוללת בחוץ, היא פוגעת בעשרות אלפי אנשים, משהו מפחיד וגדול מרחף שם למעלה, אבל משהו קטסטרופלי מתרחש גם כאן בפנים. החסכונות נעלמו, החובות תפחו, והילדים שלי בג׳ננה, ולי אין זמן לבכות, ואולי מוטב שכך.