בשעה 10:00 צלצל הטלפון הסלולארי של קובי טיריפינטו, והרופא הודיע לו שהלידה הסתיימה בהצלחה. המרחק בין חדר ההמתנה שבו ישב עם אימו ודודתו לבין חדרי הלידה בבית החולים ההודי היה קצר, והפמליה צלחה אותו במהירות. תוך דקות הגיע האב הטרי למקום, וראה מולו שתי אמבטיות פלסטיק שקופות, בכל אחת מהן תינוק מכוסה בשמיכה.
"טו גירלס, רייט?" שאל בהיסוס את הרופא, ונענה בהנהון ראש לשלילה.
"ואן גירל, ואן בוי?" ניסה שוב בתקווה, אבל הרופא חזר ושלל.
"אז הבנתי שיש לי שני בנים, ולא ידעתי מה לעשות. הייתי לחלוטין מוכן לבת, ופרצתי בבכי", מספר היום טיריפינטו (40). "יצאתי מהחדר נסער, ואמא שלי, שתפסה מה קורה, התחילה לצעוק עלי 'קובי, מה אתה מקשקש? מה זה משנה?'".
בבתי החולים בהודו לא מגלים להורים את מין היילוד עד הלידה. מקרים רבים של הפלת תינוקות ממין נקבה, שבוצעו בגלל ערכן הנמוך של נשים בשוק העבודה המקומי, הביאו למדיניות נוקשה בנושא. טיריפינטו ידע את כל זה, אבל לא התרגש יותר מדי. בתשעת החודשים מאז נשתלה הביצית המופרית בזרעו בבטנה של האם הפונדקאית הוא חלם על ילדה – ולא חשב לרגע על אפשרות אחרת. "בהתחלה נקלטה שלישייה ובחרתי לבצע דילול, פשוט כי הייתי משוכנע שתצא לי בובת ברבי. רק ביום הלידה קיבלתי סטירה רצינית, קלטתי שיש פה שני בנים".
אני פוגשת אותו בשעה ארבע וחצי, בדרך לאסוף את התאומים מהגן. טומי ורוי בני השנה וקצת ("כן, אלה שמות אמריקאים, בחרתי אותם בהשראת המוזיקאי רוי אוסבורן והמעצב טומי הילפיגר") כבר מחכים לו, מושיטים אליו בשמחה את הצעצוע בו שיחקו. הם לא תאומים זהים, אבל דומים זה לזה ודומים גם לאבא – באף הסולד, בלכסון העיניים. טומי בהיר שיער ונוטה לרגוז, לרוי שיער חלק אסוף בקוקו, עיניים גדולות ומבט מרוכז. קובי מניף את שניהם, כל אחד ביד אחרת, מנשק, מודה לגננת, ובעזרת יד שלישית נעלמת פותח את שער הגן ויוצא לכיוון האוטו. ראשון הוא מניח את רוי במושב הבטיחות וסוגר את הדלת שלידו; הוא עוקף את הרכב מאחור, מושיב גם את טומי וחוגר אותו, ואז חוזר לחגור את רוי, שממתין בשקט. הוא יודע שיש רק אבא אחד, ושצריך לחכות בסבלנות.
"היה לי חשוב לדעת שהילדים יצאו יפים"
בגיל 13 סיפר טיריפינטו להורים שהוא הומו, ונשלח לפסיכולוג. אחרי שלוש שנים שבהן עבר טיפולי המרה, שבהם ניסו ללמד אותו להיות סטרייט, הוא הודיע בבית שלא מתאים לו יותר ועבר לתל אביב, שם מיצה עד תום את קלישאת הגיי הקטן בעיר הגדולה. בבקרים היה הולך ללמוד בתיכון, ובלילות מחלק קונדומים מטעם הוועד למלחמה באיידס בגן העצמאות ובמועדוני גייז בכל העיר.
הוא היה סמנכ"ל האגודה לזכויות הלהט"ב (הומואים, לסביות טרנס ובי), והופיע כדראג קווין במועדונים. היום, עם שני תארים ורזומה עשיר בענף התקשורת, הוא עובד כבעלים-שותף במשרד יחסי ציבור. בעברו מספר מערכות יחסים ארוכות, האחרונה שבהן הסתיימה לפני כארבע שנים, אבל לשלב הנוכחי בחייו – אבהות – הגיע לגמרי לבד.
"לקראת סוף הקשר האחרון שלי התחלתי לבחון את האפשרות של הרחבת התא המשפחתי, אבל נפרדנו והנחתי לזה. חשבתי שאולי כדאי שאחפש בן זוג אחר, ולא כל כך הצליח לי. עד היום לא מצליח לי, כי עם הילדים זה כבר בעייתי להכיר", הוא אומר בחצי חיוך.
כשהבין שזוגיות חדשה לא נראית באופק, אבל שהדחף להיות הורה דוחק בו, החל לבחון תהליך פונדקאי לבד. מהר מאוד הוא גילה שבמדינת ישראל תהליך כזה הוא חוקי רק אם אתה חלק מזוג הכולל גבר ואישה. שום קונסטלציה אחרת לא תופסת: לא זוג גברים, לא זוג נשים, ואפילו אישה בודדה שמעוניינת להקים משפחה חד הורית ואין באפשרותה לשאת היריון. הפתרון האפשרי היחיד הוא מסע פרטי, יקר וסבוך של פונדקאות בחו"ל.
בירורים מקיפים הביאו את קובי להבין שהאופציה הזולה ביותר זמינה בהודו. למרות החשש מהמדינה הנחשלת ומהבירוקרטיה הרקובה הוא יצר קשר עם מרפאה מקומית – והתחיל לעבוד במטרה לייצר לעצמו צאצא. אופציה של הבאת ילד לעולם עם אישה, במסגרת שלא כוללת זוגיות, לא באה בחשבון. מה שעובד אולי ב"אמא ואבאז", הוא אומר, לא תמיד מתאים למציאות. "היה לי חשוב להוכיח שגם הומו שלא רוצה זוגיות בהחלט יכול לקיים אבהות", הוא אומר. "למה זה חייב להיות בתוך תא מאולץ שבו האם היא סטרייטית או לסבית שנאלצת להתפשר על הומו כשותף להורות? למה הומו לא יכול לגדל את הילדים שלו לבד? אני לא רואה מה בעייתי בזה".
תחילת התהליך הייתה במציאת תורמת ביצית, אותה ביקש לברור בקפידה. "בישראל סחר בביציות הוא לא חוקי, ולכן בחרתי בתורמת הולנדית מבנק ביציות אירופי. זה כמו בנק הזרע: מקבלים מאגרי נתונים עם שמות פרטיים של תורמות, בלי תמונות, ועם מלא נתונים יבשים: גובה, משקל, צבע שיער ועיניים, מוצא אתני, השכלה, משלח יד".
על סמך מה בחרת אותה?
"חיפשתי לוק קצת אחר משלי. עצוב להודות, אבל האמת היא שחיפשתי טייפ קאסט של ברבי: רזה, כוסית, בלונדינית עם עיניים כחולות. מראה אירופאי הארד קור".
זה הדבר שהיה לך חשוב למצוא באם ילדיך העתידיים?
"טוב, אולי זה נשמע רדוד ושטחי, אבל כשיוצאים אל הלא נודע בהליך כזה, שלא מבוסס על משיכה מינית או על זוגיות, ההיבט הוויזואלי הוא בהחלט משמעותי. היה לי חשוב לדעת שהילדים יצאו יפים, אבל גם כל פיסת מידע אחרת הייתה חשובה: בדקתי לעומק שהיא בריאה, ביררתי פרטים על עברה, על השכלתה. אלה לא תמיד דברים גנטיים, אבל לטעמי הם משליכים על מצבה המנטלי של האישה".
באופן גורף, בתהליכים מסוג זה לא מקובל להיפגש עם תורמת הביצית. בוחרים שם מתפריט, משלמים ו"מקבלים את הסחורה". למזלו של קובי, הסכימה ההולנדית לערוך שיחת וידיאו בטרם נסגרה העסקה, והשניים גם נפגשו בהודו במעמד תרומת הזרע והביצית. "האמת היא שהיא לא מצאה חן בעיני במיוחד", הוא אומר. "הייתה שיחה קצרה ולקונית, אבל נעימה ומכבדת, והיא קיבלה ממני 12 אלף דולר וחזרה להולנד. בזה תם ונשלם תפקידה של מריה".
בסיוע מרפאת הפונדקאות ההודית בחר קובי גם אם פונדקאית – האישה שתישא את התינוק שלו ברחמה. גם במקרה הזה הקפיד לשמור על יחסים פורמליים בלבד. "קיבלתי החלטה לא לפתח איתן שום קשר, וכמובן שלא לשמור על קשר לאחר הלידה. הגעתי להודו פעמיים במהלך ההיריון, כשהיא הייתה בחודש שלישי וגם בחודש שישי, ולא עניין אותי לשבת ולדבר איתה. התייחסתי לזה כאל עסק כלכלי לכל דבר".
אפרופו עסק כלכלי, כמה עולה כל הסיפור הזה?
"93 אלף דולר. ההורים שלי מימנו".
וואו, זו חתיכת מתנה.
"נכון. ההורים שלי שניהם גדלו במעברה, באו ממשפחות מסורתיות, אבל הם עשו תהליך ענק בקבלה של מי שאני, והיום אני מדבר איתם על הכל, אפילו על דייטים עם גברים. הם נתנו לי גב, וזה ממש לא מובן מאליו".
בחזרה לעיר הילדות
כשהפונדקאית הייתה בחודש השמיני להיריון התייצב קובי שוב בהודו, הפעם עם אמו ועם דודתו. ברגע הלידה עצמו, הוא ידע, חייב האב הביולוגי להיות נוכח במדינה כדי להפוך לאביו החוקי של הוולד – והיות שמדובר בהיריון תאומים, שמסתיים פעמים רבות לפני סוף החודש התשיעי, שווה להגיע מוקדם ולחכות להקפצה.
מה אתה זוכר מהלידה?
"בחרתי שלא לראות אותה, כי לא הייתי עומד בזה, אבל בשנייה שאחרי הם עברו מיד אליי. אני זוכר רגע של שוק, הלם. הכל היה מאוד אינטנסיבי. לא חושב שהייתי ממש מחובר לעצמי".
זה היה עניין מורכב להביא לעולם את התאומים, ואחרי שהם באו לאוויר העולם בהצלחה, הבין טיריפינטו שלהכניס אותם לישראל תהיה משימה לא פחות קשה. מדובר בתהליך משפטי ארוך ומסועף, שבו למעשה תובע האב את המדינה על זכותו להביא אליה את צאצאיו. אם הכל מתקתק כמו שצריך ו"אתה לא נופל על פקיד דתי שמבין שאתה גיי ומנסה לחבל בכוונה" – הרי שתוך כחודש וחצי אמורים התינוקות כבר להיות בבית. לטיריפינטו, לעומת זאת, זה לקח זמן כפול: העניינים הסתבכו, חגי תשרי נכנסו לתמונה, ורק כעבור שלושה חודשים וחצי הגיעה המשפחה החדשה לארץ. נקודת האור בכל העניין, הוא אומר, הייתה דווקא הרגישות הרבה שהפגינו העוללים לסיטואציה.
"אני חושב שמיום לידתם טומי ורוי קצת מתחשבים בי, כאילו קלטו את העובדה שאני לבד ושאני באמת צריך את עזרתם", הוא מחייך. "כשהגענו לשדה התעופה במטרה לטוס סופסוף לארץ, הסתבר שחסרה לנו חתימה בירוקרטית מסוימת באחד הטפסים, ולא העלו אותנו לטיסה. את יכולה לתאר לך מה זה להיסחב עם תינוקות בני שלושה חודשים ועם כל הציוד, כשאתה כבר מת לברוח מהודו המצחינה? למזלי, מהרגע שיצאתי איתם מהמלון בחמש אחרי הצהריים ועד שחזרנו אליו מתוסכלים בשלוש לפנות בוקר, הם ישנו שינה עמוקה. את כל הקרייסס הזה עברתי בלי שהם פצו פה או פתחו את העיניים, כאילו הם הרגישו שהדבר האחרון שאני צריך זה שהם יהיו נוכחים".
היום, כשהם בני שנה ושלושה חודשים, טומי ורוי כבר נוכחים מאוד. בכל בוקר לוקח אותם טיריפינטו לגן וממשיך למשרד בתל אביב, ובשעה ארבע וחצי מתייצב לצידם שוב, ומתחיל ברוטינה קבועה ומתוכנתת. כשמגיעים הביתה עולים ישר לקומת המטבח, התאומים מושבים בכיסאות אוכל מוגבהים ואבא מאכיל אותם לסירוגין, כפית לזה וכפית לזה. היום יש אורז עם ירקות, וטיריפינטו מנסה לשדל אותם לאכול ממרח חציל קלוי שהוא שולף מהמקרר. "את זה עוד לא טעמתם, תנסו", הוא אומר לבנים בעליזות ותוחב את הכפית לפיות הקטנים. טומי לא מגיב היטב לחציל ומתחיל לבכות. "סליחה! תפסיק לבכות!" מצווה אב המשפחה, ומגיש לפעוט מעמול כהסחת דעת. לקינוח מקבלים שני הילדים מנה קטנה של מרקחת דבש עם בצל ושום, לחיזוק המערכת החיסונית, ונראה שהם רגילים לגמרי. מכאן יטפסו במדרגות לקומת המגורים, יופשטו במיומנות, יוכנסו לאמבטיה, ואיכשהו, תוך כדי השתוללות, יעברו מקלחת וחפיפה יסודית, כל אחד בתורו. עד השעה שש וחצי שניהם כבר במיטות, עם פיג'מה ובקבוק, שוקעים לתוך שינה עמוקה.
תגיד, איך אתה עושה את כל זה לבד?
"זה מטורף, אבל אני עובד ברוטינה מאוד ברורה שאני לא סוטה ממנה. כשאני מנגב אחד אז השני בורח, לכן אני מושיב אותו על המגבת ותופס אותו בין הרגליים. טומי הוא ילד שובב, משתולל, ועצם העובדה שאני מרים עליו את הקול כדי שיקשיב אומרת שהוא יכול להוציא אותי מדעתי. בכלל, יש לי ימים מאוד קשים. לפעמים אני בכלל לא מוצא זמן להתקלח או לשבת לאכול כמו בן אדם, כי כשיש שני ילדים אין תיאום. כשזה ישן זה אוכל, ולהיפך. אני צריך לעשות את הפעילות הסיזיפית כל הלילה, ולמחרת גם לקום לעבוד. זה לא קל".
שבועות ספורים של מציאות כזאת הספיקו לטיריפינטו להבין שעם שני תינוקות ובלי פרטנר, כנראה שתל אביב גדולה עליו: הוא ארז את הילדודס וחזר לרחובות, לגור בסמוך להורים, במקום בו פעם היו צוחקים עליו בבית הספר. אלא שגם כאן, הוא מספר, אין ממש מי שיגיש לו עזרה. "מה שייחלתי לו לא נמצא פה, כי אמא שלי, מסיבות אישיות, נאלצה לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה", הוא אומר. "אבא שלי פחות יכול לעזור עם הילדים, והדודות והדודים לא ממש מעורבים, אז זה בעיקר אני. יש ימים בהם אני מבקש מהמטפלת לגבות אותי, אבל רוב הערבים זה רק אנחנו. בסופי שבוע אני לגמרי לבד, אני והם בזמן איכות".
דמיינת שזה יהיה כל כך מורכב?
"לא, לא ככה. חשבתי שיהיו לי שתי בנות ושכל היום נשחק במכתביות ובברביות. לא דמיינתי בכלל את כל העניין של העבודה הקשה".
לא עושה חיים קלים לסטרייטים
הוא מתמקד מאוד בכאן ועכשיו – בארוחה הבאה, במקלחת, ביומיום האינטנסיבי. אולי כי המציאות לא מאפשרת אחרת, אולי כי המחשבה על מה יקרה הלאה מעלה יותר סימני שאלה מתשובות. גם בואכה 2013, יודע טיריפינטו, להיות בישראל הורה יחיד, הומו, נטול בן זוג, זה משהו שגורם לאנשים להסתובב. אז הוא הצליח נגד כל הסיכויים להביא ילדים לעולם ולחבק אותם חזק חזק – אבל עכשיו המטרה היא לגדל אותם בסביבה הכי עוטפת, כשמבחוץ יש נשמות טובות שמתעקשות לעקם את האף.
אתה חושב שטומי ורוי ישלמו מחיר על הבחירה שלך להביא אותם לעולם לגמרי לבד?
"כן, בוודאי. בחרתי להביא ילדים במסגרת לא נורמטיבית, ותהיינה לזה השפעות. זה מאוד תלוי היכן הם יגדלו: אם נשאר בפרובינציה סביר להניח שהעובדה שיש להם אבא הומו תהיה סנסציה. אני יודע שכבר עכשיו יש אנשים שאומרים 'איך הוא עושה את זה לילדים', ובגן שלהם יש הורים מסורתיים שבאמת קשה להם עם זה, והם גם אמרו את זה לגננת. למזלי היא מאוד אוהדת את המשפחה שלנו, והיא הסבירה להם את תפיסת עולמה".
עד כמה זה משפיע עלייך?
"לא הרבה. אני את המלחמה שלי בהומופוביה סגרתי בגיל שבו בחרתי לצאת מהארון. אז החלטתי שמי שלא מקבל אותי זאת הבעיה שלו. אני לא מנסה לעשות את החיים קלים לסטרייטים: בכל היכרות חדשה אני מיד טורח להגיד שאני הומו חד הורי שמגדל לבד את ילדיו, כדי שידעו שזה אפשרי. אם יש לכם בעיה – היא רק שלכם".
"לחלוטין לא. כל מה שאישה יכולה לספק גם אני יכול לספק, פרט להנקה, כמובן. לאישה יש כישרון מולד לגדל ילדים? אמא יכולה להרגיש את הכאב של הילד יותר מהאבא? אני לא מבין את זה. אלה הבניות חברתיות שאנחנו מפנימים מגיל אפס, כשאומרים לנו שאמא היא רכה ושאבא הולך לעבודה. בעיניי יש בי גם צד נשי וגם צד גברי, אני נותן את כל החבילה".
ובכל זאת, שותף בטח יכול היה לעזור כאן. אתה לא מרגיש בודד?
"לא. אמנם כל החברים שלי בתל אביב ואני לא מכיר פה אף אחד, אבל דווקא בגלל הילדים חידשתי קשרים עם חברות שנעלמו לי כי הן הפכו להיות אימהות, ופתאום יש לנו תחום עניין משותף. אני מרשה לעצמי פעם בשבוע לנסוע לתל אביב, לשבת עם חברים או לראות סרט, וביומיום גם המשפחה המורחבת עוטפת אותי. אני מקבל המון פידבקים חיוביים מהסביבה".
ומה עם זוגיות? אתה מאמין שהיא יכולה להשתלב ביומיום הזה?
"תראי, אני חושב שקצת גזרתי את דיני בהיבט הזה, למרות שאני מקווה שאני טועה. בלי לעשות הכללות, הקהילה הגאה היא הרבה יותר מתירנית מבחינה מינית, והרבה הומואים חיים בזוגיות פתוחה ומחפשים תבנית אחרת של משפחה, לא באיזור החיתולים. אבל האמת היא שזה לא קשור להומואים בכלל: אני מניח שלא הרבה גברים היו קופצים על המציאה גם אם הייתי בחורה סטרייטית יחידנית עם שני ילדים".
אז זה תפקיד חייך? להיות אבא?
"לא. אבל זו אחת מהמטרות ששמתי לעצמי. הגיע הגיל הזה שבו זה בער לי, וכל יום במחיצתם הוא מתנה מבחינתי. עכשיו הם למדו לעשות 'הלו-הלו', ואני נקרע. אלה חוויות שמרגשות אותי. לפעמים אני מסתכל על החיים שלי בשנה וחצי האחרונות, וזה נראה לי כל כך רחוק מכל מה שהיה קודם. ממש הזוי".
יהיו לך עוד ילדים?
"ברור. זאת ממש לא המילה האחרונה. אני לא ויתרתי על ילדה משלי, ואני מאוד מקווה שבפעם הבאה זו תהיה בת. ילד רביעי אני כבר לא אעשה. הסיכוי היחידי שזה יקרה הוא אם שוב ייצאו לי תאומים".