**עדכון: בית המשפט המחוזי בבאר שבע החליט להעביר את גופת הילד לקבורה באוקראינה. השופטת שרה דברת הורתה על האב הביולוגי לשאת בהוצאות הכרוכות בכך, והאב עצמו הביע נכונות לקיים את ההחלטה. עוד קבעה השופטת כי המדינה אינה מוצאת לנכון "להצטרף לספקות שהועלו תחילה בעניין אבהותו של האב הביולוגי", וכי במידה והגופה לא תועבר לאוקראינה עד ה-6.3.19, הילד ייקבר בישראל**
סרטים משטרתיים אדומים-לבנים כבר קשורים באיקס גדול על הדלת הסגורה של הדירה בקומה השנייה, אבל יאנה עוד שומעת את הד הצרחות שעלו מתוכה. היא לא ידעה שגבר יכול לצרוח ככה.
יאנה, עולה ותיקה שמלמדת עולים חדשים עברית, העבירה שיעור בדירתה שבקומה הראשונה כשהשכן שלה, פ', חזר מקניות בסופרמרקט בשבע וחצי בערב. יאנה והתלמיד שלה ישבו במטבח כש-פ' עלה במדרגות, נכנס הביתה ומצא באמבטיה את בנה הפעוט של אשתו. הילד לא נשם.
זמן קצר לאחר שגוועו הצרחות מלמעלה נשמעה המולה אחרת בחדר המדרגות. יאנה הציצה החוצה וראתה שוטרים ואנשי מד"א. היא ראתה גם את פ' יורד במדרגות. "מה קרה?", שאלה אותו. היא זוכרת שהוא הביט בה בעיניים עייפות נורא, כאילו כל כוחותיו עזבו אותו. "היא השתגעה לגמרי", הוא ענה.
האבא לא מביע שום עניין
שום נס לא התרחש בערב ה-11 בפברואר בדירה הקטנה באילת. הילד הובהל במצב אנוש לבית החולים יוספטל וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו. גופתו הועברה למכון הפתולוגי. עוד באותו ערב נעצרה אמו, א', בחשד שהטביעה אותו. מחקירת המשטרה עולה כי הייתה בדירה כש-פ' מצא את הפעוט. מצבה הנפשי היה מעורער והיא בקושי דיברה.
כשארזתי את התיק והמראתי לאילת בעקבות הטרגדיה הזאת חשבתי שאחזור עם כל הפרטים שמרכיבים תחקיר עיתונאי. מה קרה שם? למה? מה הסיפור של א'? איך הגיעה לארץ, מהו הרקע שלה, מה הוביל לאותו ערב שבו הסתיימו חייו של בנה בגיל שלוש וחצי? אני דוברת את שפת אמה, שפתם של רבים משכניה. אני אמצא אותה ברשתות החברתיות של רוסיה ואוקראינה, אגיע למשפחתה ולחבריה ואהנדס לאחור את כל מסלול חייה.
זה הסיפור שרציתי לספר, אבל השבועיים שבהם ניסיתי ללכת בעקבות א' היו חיפוש עקר אחר אדם שכאילו לא היה מעולם. ככל שמצאתי עליה יותר מידע, כך דמותה נראתה לי יותר כמו חלום שמקיצים ממנו בבהלה וזיכרונו מתחיל מיד לחמוק, והוא חומק מהר יותר ככל שאת נואשת יותר לתפוס אותו. שבועיים ואין לי מושג מי היא באמת, למה יש מאחוריה מספר ניסיונות התאבדות או מה הוביל למעשה שהיא חשודה בו. כל מה שיש זה פרטים טכניים, לוחות זמנים, שמות של מקומות. שום דבר שקרוב להסברים. לסיבות.
א' מאושפזת כעת בכפייה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע לצורך הסתכלות פסיכיאטרית. חוות דעת ראשונית שהוגשה למשטרה ולפרקליטות מחוז הדרום קובעת שנכון לעכשיו היא אינה כשירה לעמוד לדין, אבל החלטה סופית בעניין תהיה רק לאחר הגשת כתב אישום נגדה. בינתיים הוארך מעצרה עד ליום חמישי, יום פרסום הכתבה.
עברו ימים ארוכים לפני שחוקרי המשטרה הצליחו לאתר באוקראינה את מי שנחשב לאביו הביולוגי של הפעוט. על מנת שיוכל לקבור את הילד דרשו ממנו החוקרים להוכיח את אבהותו באמצעות מסמכים או בבדיקת די.אן.איי, אבל הוא סירב. בקשות של גורמי אכיפת החוק בישראל שיגיע ארצה כדי לברר את עניין אבהותו ולהסדיר את הקבורה נתקלו בסירוב מוחלט. הוא מעדיף להישאר באוקראינה. "אין לנו שום יכולת לקבל החלטה בנוגע לקבורה", אמר לי גורם במשטרה. "האבא לא מביע שום עניין בנושא הקבורה של הילד ולא מוכן להציג שום מסמך שמוכיח שהוא בכלל האבא".
הפקיד זוכר את הילד שהתרחק מאמו
על שמה של א' הוטל צו איסור פרסום לבקשת סנגורה. העדות של פ', שנמסרה למשטרה, חסויה גם היא. הדיונים בתיק מתקיימים בדלתיים סגורות; כל אלה מקשים על מציאת מידע, אבל לא אמורים להפוך את המשימה לבלתי אפשרית. יש שכנים, הורים בגן הילדים, מכרים, ובימים הראשונים הם סיפקו פרטים שעוררו תקווה להבין את סיפורה של א'. לקח לי זמן להבין שהם רק רסיסים.
היא בת 26, ככל הנראה בת יחידה. הגיעה לארץ מאוקראינה, מהעיר דנפרופטרובסק. בישראל היא נמצאת פחות משנה. לפני שלוש שנים ותשעה חודשים ילדה את בנה.
בינואר 2016 היא הגיעה לארץ לביקור של חודש. יש לה כאן קרובת משפחה שנישאה לגבר ישראלי; היא התייצבה לדיון הראשון בהארכת המעצר. אולי א' באה לבקר אותה כשהגיעה ארצה לפני שלוש שנים? לפחות אדם אחד טוען שאז הכירה את פ', עולה ותיק מארגנטינה, בן 38, עובד בנמל. אבל קרובת המשפחה אומרת שדווקא לא, הם הכירו בחו"ל, ומתישהו ב-2017 הוא הזמין את א' לבוא עם בנה לישראל.
הם התכוונו להינשא, אבל כש-פ' הגיע לרשות ההגירה והאוכלוסין במשרד הפנים, בקשתו לוויזה שתאפשר לה להיכנס לישראל נדחתה. הרושם היה שהשניים מכירים זה את זו מעט מדי זמן; הרשויות בישראל, שנוטות להיות חשדניות במקרים כאלה מחשש לחדירת מהגרי עבודה לא חוקיים.
בסופו של דבר נישאה א' ל-פ' באוקראינה. הפעם הבאה שהגיעה לישראל הייתה באפריל 2018, אז נכנסה לארץ עם אשרת תייר. היא שונתה לאשרת שהייה ועבודה כללית לאחר כמה חודשים ו-א' התחילה כנראה לעבוד בסיוע לקשישים. אנשים ששוחחתי איתם סיפרו שזה מה שעשתה למחייתה עד לטרגדיה, אבל אף אחד ששוחחתי איתו לא הכיר אדם שטיפלה בו או יכול היה לקבוע בוודאות שאכן כך התפרנסה.
ידוע שבני הזוג עבדו על הסדרת מעמדה של א'. יום לפני הטרגדיה בדירה הם התייצבו עם הילד במשרד ההגירה והאוכלוסין; הם ישבו מול פקידה והילד הבלונדיני נצמד ל-פ', מחובר אליו, נראה מרוחק מהאם. סביר להניח שהיא כבר הייתה במצב נפשי קשה.
היו בחייה ניסיונות אובדניים לא מעטים. זרועותיה מעוטרות בצלקות, לפחות פעם אחת ניסתה לתלות את עצמה וכנראה גם לקפוץ מהגג. נפש מיוסרת עוד בארצה, מהגרת לארץ זרה, רחוקה מהכל, בלי שפה. האם זה מה שגרם לטרגדיה של ה-11 בפברואר? מבנה נפשי כל כך רעוע וזרות כל כך מוחלטת שהם העבירו אישה צעירה על דעתה?
אם לא אנטיביוטיקה אז אולי גפרורים
הגעתי לאילת ביום חמישי שעבר ולקחתי מונית לרחוב הספורטאים. כמו כל דבר אחר בסיפור הזה, ההגעה לזירת האסון התבררה כמשימה לא פשוטה. הכתובת שניתנה לי לא תאמה למציאות בשטח והנהג הסביר שמספור הבניינים באזורים מסוימים באילת הוא מבלבל מאוד, זכר לשיטה בת 50 שנה. בסופו של דבר הוא הוריד אותי בבניין מספר שבעת אלפים ומשהו. מולי הופיעו אם ובתה שהוציאו את כלביהן לטיול. "זה לא היה כאן", אמרה הבת, "אבל חברה שלי גרה בבניין". חציתי בעקבותיה את הכביש והיא הצביעה על כניסה חשוכה, מוזנחת. זו הייתה שעת ערב מוקדמת ורוב החלונות בבניין היו חשוכים. "זה כאן. חבר שלי עובד בנמל ומכיר את בעלה. חכי, אני אתן לך לדבר איתו".
הנה זה קורה, חשבתי. עבודת רגליים תמיד מביאה תוצאות. זה ומזל. "אני לא מכיר אותו כל כך. הוא עובד באבטחה, בחור נחמד", אכזב החבר. "גם חברה שלי שגרה פה לא יודעת כלום", אמרה הצעירה עם הכלבים. "כבר שיגעו אותה מהתקשורת, אבל אין לה מה לספר".
היא נפרדה ממני ואני הדלקתי את האור, מחפשת רמזים בתיבת הדואר. הנה חשבון חשמל עם שמה של בעלת הדירה; מאוחר יותר אאתר אותה בפייסבוק, אבל היא לא תענה.
איש מבוגר עם שקיות נכנס לבניין. זיהיתי מיד שהוא דובר רוסית ופניתי אליו. "היא מעולם לא אמרה שלום", הוא סיפר על א'. "פעם אחת אפילו נזפתי בה על זה, אבל היא המשיכה ללכת. יותר מזה אני לא יודע לומר עליה כלום".
לא נעים לדפוק על דלתות של אנשים. את מרגישה כמו סוכנת מכירות, כמו מחזירה בתשובה, כמו מבקשת נדבה. אבל דפקתי ויאנה מהקומה הראשונה פתחה לי. זיהיתי את פניה מהכתבות בטלוויזיה שסיקרו את הסיפור. היא חייכה, סיפרה שהגיעה מקייב והסבירה שהיא באמצע שיעור. התלמיד, אמרה, הוא אותו אחד שהיה כאן בערב האסון. גם הוא לא יכול לשכוח את הצרחות.
"זאת דירה מקוללת, אסור לאנשים לחיות בה", אמרה לי יאנה. "לפני כן חי שם איש נחמד שתלה את עצמו, אחר כך משפחה של אלכוהוליסטים ונרקומנים. אחר כך היה שם דווקא זוג נחמד, אבל הגבר קיבל עבודה בחו"ל והם עזבו את הארץ. לפני פחות משנה עברו לכאן פ' עם א' והילד ועכשיו יש סרטים של המשטרה על הדלת".
הכרת אותם טוב?
"בכלל לא. הייתי פוגשת אותם בחדר המדרגות, צוחקת עם הילד, אומרת לו 'למה אתה צועק? תהיה ילד טוב'. הוא לא היה בוכה, אבל צועק הרבה'".
דיברתן בזמן האחרון?
"יום לפני המקרה היא דפקה לי על הדלת ושאלה אם יש לי אנטיביוטיקה, כי הילד נפל במגרש המשחקים. אמרתי לה, אז בשביל מה את צריכה אנטיביוטיקה? מה הקשר בין זה לבין נפילה? הזמנתי אותה להיכנס, אבל היא רק עמדה בפתח ואמרה 'לא, לא'. צלצלתי למד"א והם רצו לדבר איתה, אבל א' אמרה לי שהיא לא מדברת עברית. הם אמרו שיש להם מי שמבין רוסית ואני התקרבתי אליה עם השפופרת, ופתאום העיניים שלה נפערו וראיתי שהיא מנסה לתפוס אותי בידיים. ממש נבהלתי".
איך זה הסתיים?
"היא לקחה את הטלפון וניתקה את השיחה, ובדיוק אז פ' פתח את הדלת של הדירה שלהם ויצא ואמר לה 'בואי הביתה'. הילד עמד על ידו".
באיזה מצב הוא היה?
"לי הוא נראה בסדר".
בחמש בבוקר למחרת התעוררה יאנה מדפיקות בדלת. "נבהלתי, חשבתי שקרה משהו. רצתי לדלת ו-א' עמדה שם ושאלה אותי שוב אם יש לי אנטיביוטיקה. אמרתי לה, 'הסברתי לך כבר שאין לי ושצריך מרשם רופא בכל מקרה'. היא הסתכלה עליי ושאלה, 'אז אולי יש לך גפרורים?'. אמרתי לה שאף אחד כבר לא קונה גפרורים בישראל והיא אמרה 'תני לי לפחות גפרור אחד'. אמרתי לה ללכת הביתה והיא הלכה".
באותו ערב נשמעו הצרחות בחדר המדרגות.
הילדים יודעים שהחבר שלהם מת
הילד של א' הלך לגן, אבל אף אחד לא יודע איזה. כלומר, במשטרה יודעים, אבל הם לא יכולים למסור פרטים. בניסיון למצוא את המקום בעצמי הגעתי לשכונה בבוקר יום שישי ועשיתי סיבוב. הנה, שני גני ילדים צמודים זה לזה, לא רחוק מהבניין של א'. ביקשתי מילד ששיחק ליד הגדר לקרוא לגננת, אבל לא, זה לא היה בגן הזה. היא לא יודעת איפה. ניגשתי לגן הסמוך; אותו סיפור.
המשכתי הלאה בעקבות קולות של ילדים וגיליתי עוד גן ילדים. הגננת נענתה לקריאה שלי להתקרב לגדר. ביקשתי שתרחיק את הילדים שהקיפו אותה לפני שסיפרתי לה מה העניין. "כן, זה הגן הזה", היא אמרה בפנים מוטרדות. "טרגדיה נוראית. אבל אני לא יודעת יותר מדי, היא לא דיברה עברית והילד היה כאן רק כמה חודשים".
מה יודעים הילדים על מה שקרה?
"הם יודעים שהחבר שלהם מת. היה כאן פסיכולוג, דיבר איתם. הם לא יודעים, כמובן, איך הוא מת. את צריכה לדבר עם הגננת הראשית, אבל היא לא נמצאת עכשיו".
במלון החלטתי להפוך כל אבן דיגיטלית. רשתות חברתיות ברוסית, פייסבוק, אינסטגרם. איך ייתכן שאישה בת 26 לא מופיעה באף אחד מהם? האם הייתה מנותקת מהעולם הווירטואלי כשם שלא תקשרה עם שכניה?
מול המחשב חזרתי למקרים הקודמים שבהם אמהות בישראל הטביעו את ילדיהן. ב-75% ממקרי הרצח בתוך המשפחה בישראל נמצא שהאשם הוא גבר, אבל האמהות הרוצחות נחקקות בזיכרוננו יותר. ברוב המקרים מדובר בנשים שסבלו מדיכאון אחרי לידה ולא טופלו כהלכה.
מרינה דוידוביץ', אחות במקצועה, הטביעה ב-1999 את שתי בנותיה באמבטיה. אחר כך הלבישה אותן והשכיבה אותם במיטותיהן. היא נשפטה ונשלחה לשמונה שנות מאסר. ב-2008 לקחה אולגה בוריסוב את בנה אלון לחוף הים של בת ים, נכנסה איתו למים והטביעה אותו. אחר כך הסתובבה בחוף ואמרה שהרגה את הילד שלה. בית המשפט גזר גם עליה שמונה שנים. באותה שנה, באותו חודש, רגינה קרוצ'קוב הטביעה את בנה מיכאל בגיגית. היא נידונה ל-12 שנה. באפריל שעבר נעצרה תושבת בית שמש, בת 28, שהטביעה את בנה בן החודש לאחר שחוותה חיזיון אלוהי. "השכינה התגלתה אליי", אמרה לחוקרים וטענה שהטביעה את הילד משום שהוא בנו של המשיח. היא נמצאה לא כשירה לעמוד לדין.
למה דווקא להטביע? עמירם רביב, פרופסור לפסיכולוגיה, הסביר בעבר: "נשים מנסות להתאבד פי שישה יותר מגברים, ומצליחות פחות לאין שיעור. למה? כי גברים נוקטים באמצעים קיצוניים ונשים בדרך כלל נוטלות כדורים. ייתכן שגם ההטבעה הייתה יותר זמינה".
ביום ראשון בבוקר חזרתי לגן. עמדתי בחוץ, מחכה שההורים ישאירו את ילדיהם וייצאו. אז שאלתי אותם אם הכירו את א'. אחד אחד שאלתי, ואחד אחד הם ענו שלא ממש הכירו אותה. יודעים שהיא קיימת ויודעים מה קרה בסופו של דבר, אבל זהו. בסופו של דבר נמאס לגננת הראשית מהנוכחות שלי ומהשאלות, והיא ביקשה שאלך. לא התווכחתי.
עליתי על טיסה חזור ומהבית פניתי לשגרירות האוקראינית. נמסר לי שהם מודעים לסיפור אבל לא יכולים למסור דבר; העניין נמצא תחת חקירת המשטרה והם מנועים מלדבר.
חשבתי שאם לא הנציגים הרשמיים בישראל, אולי עיתונאים אוקראינים יתעניינו בסיפור ופניתי לכמה מהאתרים הנצפים ביותר שעוסקים באקטואליה. אולי הם יוכלו לאתר את משפחתה או את האב. אף אחד לא חזר אליי. התכתבתי עם לא מעט מתושבי דנפרופטרובסק שחולקים שם משפחה עם א'. אולי אתם מכירים אותה? אבל הם לא. כששמעו מה קרה לה, חלקם השתתקו. אחרים התעניינו במזג האוויר בארץ.
האישה שאף אחד לא רוצה להכיר
הפרקליטות תגיש בקרוב כתב אישום נגד א' בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה. לאחר מכן תתקבל חוות דעת פסיכיאטרית סופית בעניינה. אם גם זו תקבע שהיא אינה יודעת להבחין בין טוב לרע, היא תאושפז במחלקה סגורה וההליכים המשפטיים נגדה ייפסקו. אם יחול שיפור במצבה ויתברר שהיא מודעת למעשיה, ייתכן שיחודשו שוב.
נכון לעכשיו, א' לא מתקשרת עם הפסיכיאטרים במוסד ונראית מנותקת לגמרי מהמציאות. היא ממעטת לאכול, לא מבינה את חומרת מעשיה, ואנשים שמכירים את התיק מעריכים שחוות הדעת הסופית תקבע שוב שהיא לא כשירה לעמוד לדין. במקרה כזה היא עשויה להישלח ל-25-20 שנה במוסד פסיכיאטרי, אלא ש-א' אינה אזרחית ותוקף האשרה שלה יפוג בקרוב. ייתכן שתועבר לרשויות באוקראינה ותיעלם מהארץ, משאירה מאחוריה את רוחו של בנה המת. אולי גם שם תישאר אלמונית שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא רוצה להכיר.
שבועיים ניסיתי להבין את א', אבל הסיפור הזה הוא לא רק עליה והטרגדיה הזאת היא לא רק שלה. איש המשטרה שהסכים לדבר התקשה לשלוט ברגשותיו כשדיבר על זה. "עצוב שאין מי שיקבור את הילד", אמר. "האבא מסרב להתעסק בזה, האמא מאושפזת. קשה לי לישון בלילות מהמחשבה שהילד הזה נמצא כבר שבועיים בתוך מקרר ואף אחד לא רוצה אותו. לאף אחד לא אכפת. זה קורע אותי לגמרי".
בהכנת הכתבה סייע שמעון איפרגן. בא כוחה של א' בחר שלא להגיב לדברים