השבוע הילדים שלנו סוף סוף יצאו מהבית אחרי שבמשך חודשיים הם לא הלכו לשום מקום אף פעם. מהבוקר ועד הבוקר שלמחרת הם היו פה כל הזמן, באחריותנו המלאה, ללא הפוגות. חיו לצדנו כאילו זה מובן מאליו; כאילו ככה זה היה תמיד וככה זה תמיד ישאר. זה היה מוזר. ועוד יותר מוזר הוא שזה היה מוזר: אלה הילדים שלי, היחידה האורגנית הכי קרובה אליי, הקפסולה הראשונית שיצר עבורי הטבע. אלא שאיכשהו, איפשהו, מתישהו - מכבש של הסדרים חברתיים הפך את השהות הממושכת איתם לבלתי נסבלת, כל כך לא טבעית.
למה כל כך חיכיתי שהילדים שלי יעופו מהבית? יש מלא סיבות. לטובתם רציתי שיבלו בחברת בני גילם וגם שיקבלו הכשרות שלא אני ולא אבא שלהם יכולים לתת להם, ולטובתי רציתי חברת מבוגרים, גירוי אינטלקטואלי, מרחב לביטוי ומימוש עצמי - וגם אוויר לנשימה. כי צריך להודות באמת, והיא שאני פשוט לא מעוניינת לבלות עם הילדים שלי כל-יום-כל-היום. זה קשה, תובעני ומתיש להיות הגורם הסמכותי, האחראי והמנהל 24/7. מסגרת החיים השגורה, בה מישהו אחר מאכיל אותם שתי ארוחות ביום ואת חלקם אף משכיב לשנ"צ, תמיד הייתה מאוד נוחה.
אבל בשבוע האחרון, מאז שהם נעלמו, פתאום כאילו כל הדבר המשונה הזה מעולם לא התרחש, ואני חייבת לתהות – האם מה שבאמת חיכיתי לו במשך חודשיים זה לחזור למירוץ המטורף בו שנינו מתזזים, אוספים ומתאמים בייביסיטר ומכינים אוכל בקופסאות פלסטיק ומקפלים כביסה בעשר בלילה ונמצאים – לא רק פיזית, אלא ממש נוכחים - בבית עם הילדים שלנו מעט מדי? הרי רובנו חולמים להמלט מהמרדף הזה ולמצוא איזון נכון יותר. השאלה הקשה היא, איזה איזון הוא האידיאלי?
"התרגלנו להיות עם הילדים משעה ארבע עד שהם הולכים לישון וכל דבר מעל זה נראה לנו מופרע, אבל עובדה ששרדנו עכשיו חודשיים", אומרת העיתונאית והקולגה נטע חוטר, אמא לטומי בן השש. "אם לא הייתי עובדת במשרה מלאה והיה לי פחות סטרס והכנסה מתאימה, כנראה שהייתי זורמת על יותר. ברור שבערך כל דבר יותר מעניין וקל מלהיות עם הילדים, גם אני לא הייתי רוצה עולם שבו אני בבית עם הבן שלי, יש אלף דברים אחרים שאני רוצה יותר, אבל גם לא הייתי רוצה עולם שלא. זה המלכוד, הרי: הם הולכים לישון ואנחנו מסתכלים בתמונות שלהם בטלפון, אנחנו רוצים להיות איתם ולא רוצים להיות איתם, כשיש אתה סובל כשאין אתה סובל".
למיקה לזר-ויין, פיזיותרפיסטית ואמא לשלושה מכפר סבא, התשובה דווקא ברורה. "כשהודיעו שסוגרים את מוסדות החינוך כולם היו בדיכאון, ואני כל-כך שמחתי שהילדים הולכים להישאר איתנו בבית", היא אומרת, ומודה שהסגר היה מעין התגשמות של משאלת לב. "לא היה לי נעים להגיד שאני מאושרת, שקיבלתי הזדמנות להיות איתם כמו שתמיד רציתי. ביום-יום אנחנו חיים במירוץ: מירוץ יציאה בבוקר, מירוץ איסוף הילדים, מירוץ לחוגים. בקושי נמצאים בבית. בסופ"ש אני רודפת אחרי מטלות השבוע שמחכות לי בבית, אז אנחנו נמצאים ביחד אבל לא איתם. הרגשתי שאני צריכה לעצור את זה. ואז הגיעה הקורונה ועצרה את כולנו".
פרנס, בשל, טפל, ריפיט
דמיינו לכם עולם מושלם, עולם בו אתם לא חייבים ללכת לעבודה כדי להתקיים כלכלית, בו מסגרות דכאניות כמו בתי ספר לא קיימות, עולם בו סוף השבוע נמשך לנצח. רגע. זה לא עולם מושלם, זה סיוט. בכניסה לגן השבוע פגשתי את אחת האמהות, שחלקה איתי בכנות את שמחתה על חזרת הגנים. "מדהים כמה בקלות אני מוותרת עליו לטובת המסגרת", אמרה על בן החמש שלה. "מהרגע שהוא חזר לגן יש הרגשה של שקט, כאילו היה לידנו אתר בנייה, והופס - שבת היום, שומעים את הציפורים. מצד שני את הקטנה שלי, בת השנה, קשה לי להכניס למשפחתון. נראה לי לא טבעי שמישהו אחר יגדל אותה שמונה שעות ביום. אבל ברור לי שברגע שאצליח לאקלם אותה ואותי לגן, לא אחשוב על זה יותר. ברוך השם עולם המבוגרים שלי מעניין ושואב ובא לי לבלות בו כמה שיותר".
"התקופה הזו של הקורונה בבית עם הילדים הבהירה לי עד כמה השגרה שלנו לא מאוזנת", אמרה לי חברה אחרת, ופינטזה על חיים בהם הייתה יכולה להתפרנס בכבוד מחצי משרה של ארבע-חמש שעות ביום.
"ובחצי השני של היום היית רוצה להיות עם הילדים?" שאלתי אותה בזעזוע.
"מה פתאום, הייתי חוזרת הביתה בנחת ומספיקה לנוח, לבשל, להתארגן ולהתרענן קצת לפני שהייתי הולכת לקחת אותם מהגנים", היא ענתה, וחידדה את השאלה הקיומית שלי עוד יותר: בחודשיים האחרונים חווינו קריסה – גם אם זמנית – של כל המסגרות התפקודיות המוכרות לנו, וזכינו בהצצה לחיים אחרים ובהזדמנות לשאול את עצמנו: אם באמת הייתה לנו בחירה, באילו חיים היינו בוחרים? כמה שעות ביום באמת היינו רוצים לבלות עם הילדים שלנו?
היו מי שניסו לענות על השאלה הזו בעבר, כמובן. בחברה הקיבוצית של תחילת המאה הקודמת נתפסו ההורים כמי שעשויים להזיק לילד במובנים מסוימים, והמעשה הראוי היה לחנך את הילדים בנפרד מהם. הילדים ישנו מחוץ לבתי ההורים בלינה המשותפת, ושהו עם הוריהם ארבע שעות בלבד ביום. את המודל הזה, סביר להניח, אף הורה לא היה מוכן לאמץ כיום (אם כי סביר ונורמלי לחלוטין לפנטז עליו בסתר).
לפניהם, תיאר הרצל בחזונו חברת מופת סוציאליסטית, ומתוך מחשבה על הרווחה האישית של הפועל הוא שרטט מתווה בו יעבדו רק שבע שעות ביום, ואת השאר יקדישו לפנאי ולמשפחה. את העסקה הזו נראה לי שהייתי מוכנה לקחת; ואפשר גם לפזול אל מבנה החיים של הציידים-לקטים שהתקיים עד לפני כעשרת אלפים שנה: הם חיו בקבוצות נוודים של כמה עשרות בני אדם, היו נטולי קניין, ועד כמה שידוע לחוקרים נראה שעבדו פחות שעות ביום מהאדם בן זמננו, ונהנו מהרבה יותר זמן פנוי. ההיסטוריון ד"ר טל אלמליח מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, שהוא גם האבא של הילדים שלי, לא הפסיק לדבר על התקופה הזו בכל תקופת הסגר.
"אני מרגיש חיבור אבולוציוני לתקופת הציידים-לקטים", הוא אמר לי שוב ושוב. "כל היום מתנדנד עם הילדים שלי על הערסל, פושט איתם עורות של נחשים מתים שמצאנו בשדה. זה לא תיאורטי, זה מאוד אורגני. הרי האמת היא שאף אחד לא יודע היום בבירור - ומחקרים יראו תוצאות סותרות - לגבי איך האדם צריך לחיות עם הילדים שלו. בתפיסות המודרניות של המאה העשרים חשבו שהילד צריך להיות עם קבוצת השווים ולא עם המשפחה, וכיום התפיסות הפוסט מודרניות חוזרות לתאוריית הרצף וטיול קרוואנים משפחתי של שנה באירופה. כאילו נורא התקדמנו, ואז יש ניסיון לחזור אחורה למשהו שנראה אותנטי יותר. וזה מבלבל, כי להום-סקולינג אתה מגיע אחרי שהיית הייטקיסט וורקוהוליק. אני אוהב את העבודה שלי, אבל גיליתי שאני גם ממש נהנה משישים שבתות רצופות".
מלך קפריזי שלא יודע לדחות סיפוקים
לפני שמתחילים לבחון מהו האיזון הנכון בין עבודה ומשפחה, צריך לזכור שהמשפחה של פעם התנהגה אחרת לגמרי. "המשפחה הגרעינית כמו שאנחנו מכירים אותה היא תופעה יחסית חדשה", אומרת פרופסור אורית רוזין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת הרווארד. היא מסבירה כיצד עלייתה של כלכלת השוק הקפיטליסטית יצרה את ההבחנה בין חיי הבית לחיי העבודה. "אחרי המהפכה התעשייתית והמעבר של האוכלוסיות הגדולות באירופה לערים, הגברים הפכו לכוח עבודה. הם יצאו לפרנס והנשים נשארו בבית, וכך התחילה לראשונה ההפרדה בין הבפנים והבחוץ, בין עבודות האישה ועבודות הגבר". גם בתי הספר הם עניין של מאתיים שנה, והם נולדו כדי לשרת את המשפחות ממעמד הפועלים בהן שני ההורים נדרשו לצאת לעבוד.
לפני המהפכה התעשייתית חיו המשפחות במבנה מסורתי של חמולה או שבט ועסקו בעיקר בחקלאות. על התינוקות שמרו אחיות בוגרות או שכנות, כך שהטיפול בילדים הצעירים התחלק תמיד בין יותר משני מבוגרים - מה שנקרא, "It takes a village". הילדים ששהו במשך כל היום לצד ההורים לא זכו לשום פריבילגיה שנראית לנו היום כמובנת מאליה בזכות היותם רכים בגיל. המשפחה הייתה יחידת ייצור אחת, בה כולם – גברים, נשים וילדים - עשו הכל וחלקו בעול העבודה הקשה, ולא צרחו שזה לא פייר שהם חייבים לסדר את המשחקים. גם לא היו להם משחקים.
"אהבת הורים היא מושג שחוברתנו לתוכו ולכן הוא נראה לנו טבעי, משהו שנולדנו לתוכו, אבל המושג הזה במובנו המודרני לא היה קיים בעבר כי נסיבות החיים היו שונות מאוד. לאימהות לא הייתה כמעט הזדמנות לבנות קשר עם הילדים שלהן כי בדרך כלל הן לא גידלו אותם", את הדברים האלה אומרת פרופ' זהר שביט, פרופסור אמריטה למחקר התרבות בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב. שביט מסבירה שרק החל מהמאה ה-17 החלה להתגבש התפיסה המודרנית של המושג 'ילד' כפי שאנחנו מכירים אותה. כלומר, ישות שונה מהמבוגר, בעלת צרכים יחודיים שהאחריות לסיפוקם מוטלת על המבוגר. "עד אז תינוקות היו נשלחים מחוץ לבית, למינקת, ומושג הילדות כלל לא היה קיים. ילדים ששרדו את חמש השנים הראשונות של חייהם בכל המעמדות החלו מסלול חיים שמנקודת המבט שלנו היום הוא מסלול של מבוגר".
פרופסור רוזין מוסיפה: "רק בסוף המאה ה-19 הילדים הפכו ממקור לעושר למקור לאושר, ורק במאה העשרים נוספה לאחריות ההורית גם הדאגה שהילדים עצמם יהיו מאושרים. מהורה בשנות החמישים היה מצופה שידאג לאוכל ולחינוך, אהבה לא הייתה חלק מהסיפור. היום המעמד של הילד השתנה והוא הפך להיות מרכז המשפחה, הילדים הפכו לקדושים וכל החברה משועבדת להם. במקום שהילדים יטפלו במבוגרים, המבוגרים עובדים את הילדים, מנסים לרצות אותם". במצב כזה, אומרת רוזין, ברור שלהורים קשה להיות עם הילדים בבית. "מי יכול לגרום ליצור הזה להיות מאושר 24 שעות ביממה? זה מלך קפריזי שלא יודע לדחות סיפוקים, הוא לא רציונלי, מאוד ילדותי. למי יש כוח לעבוד את המולך הזה?".
מה קרה לילד
בדיוק כמו שחשבה, לזר-ויין נהנתה מאוד מהחודשיים הכפויים בבית עם הילדים. "לא כל הרגעים היו מושלמים, אבל בהחלט מרביתם. שיחקנו שעות, נהנינו מביחד אמיתי, לפעמים הילדים שיחקו ואני התפניתי לכביסות ולבישולים, לפעמים עשינו יחד פרויקטים של סדר וניקיון. הילדים הרגישו ביטחון, היו רגועים, קמו בבוקר בשמחה, הסתדרו היטב ביניהם. לא נמאס לי. אני מרגישה שהתקופה הזו החזירה לי את האני האמיתי שלי, את האני מאמין שלי בגידול וחינוך הילדים. עכשיו אני יודעת שאני נהנית להיות איתם בבית, ולא סתם מפנטזת. אבל מבחינה כלכלית אין מצב".
ומה לגבי טובת הילד? ד"ר אלמליח פה חושב שאין בכלל מה להשוות. "חינוכית, היומיום שאני יצרתי לילדים שלי בבית הוא הרבה יותר נכון להם. טיול, זמן משחק חופשי, הרבה דמיון ופעילות חושית והמון טבע זה עדיף בהרבה על ללכת עם התיקים המטומטמים האלה ולהיות סגור כל היום בכתה. מה שילד צריך לעשות בבוקר זה לקטוף תלתן לארנבים שלו בקצה הרחוב, ובדרך חזרה לעצור על יד בית בבניה ולפגוש שאלות מכל תחומי החיים - מגאומטריה כמו הזוויות של החלונות, דרך פיזיקה כמו פעולת המנוף ועד סוציולוגיה או אזרחות, כמו למה כל הפועלים הם דווקא ערבים. ההוגים של תחילת המאה הקודמת הניחו שההורים לא מסוגלים לספק את אבות המזון החינוכיים והערכים לילדים, כי זו הייתה תקופה משברית ולהורים קשי היום לא היה פנאי לתת מענה רגשי לילדים. היום בתקופת השפע אני חושב שהורים עדיין לא יכולים לספק לילדים את הכל, למשל אנחנו לא יכולים לספק להם את המענה החברתי. אבל מבחינה רגשית מאוד התפתחנו ביכולת להבין את הילד, ויש לנו יותר מה להציע לו מאשר למורים בבית הספר".
האמא מהגן, נשמעה יותר אמבוולנטיות. "מדי פעם אנחנו מקבלים תמונות מהגן ורואים כמה הוא נהנה, נראה שהרבה יותר טוב לו שם מאשר לבלות שעות איתנו. אז מצד אחד, הוא למד בתקופה הזו בבית לרכב על אופניים ואוצר המילים שלו והאופן שבו הוא מתנסח קפצו בטירוף. במקום ללמוד עוד סיפור על הרג בפסח או בפורים ישבנו והתקדמנו בחשבון; הוא זכה להמון זמן עם אבא, שבשגרה עובד הרבה שעות, וגם איתי הוא קיבל זמן איכות אחרי שכל חופשת הלידה הזנחתי אותו, דיברנו המון, ציירנו יחד. יצא לו גם לראות אותנו הרבה יחד, כזוג, ואני מניחה שלדעת שיש לו הורים שאוהבים בטוח עושה משהו טוב. מצד שני, עד כמה זה באמת טוב לילד שההורים שלו גוערים בו על בסיס יומי? מעבירים אותו מאחד לשני כסוג של עונש, 'אתה תטפל בו עכשיו'. אני באמת תוהה כמה שעות כדאי לבלות איתו כדי שיהיה איזון נכון".
"החלק הכי קשה עבורי היה לגלות כמה הילד מאושר ופורח כשהוא לא בגן", אומרת גם חוטר. "יש לו אחלה גן עם אחלה גננות, והוא עדיין לא רוצה ללכת לשם. לי היו צביטות געגועים למשרד, לחיים הקודמים, ואילו מבחינתו הקורונה היא התקופה המאושרת בחייו. זה מעורר שאלות לגבי האופן שבו חיינו עד עכשיו, איך עוצמים עיניים בחזרה ושבים בדיוק לאותו אורח חיים קודם? ברור לי שאינני מעוניינת בשום סוג של חינוך ביתי, אבל המסגרות כרגע, כמו שהן, כנראה שלא ממש מיטיבות עם הילד הפרטי שלי, והתחושה היא שמשהו צריך להשתנות".
על איזה איזון היית חולמת?
"סדר חברתי חדש יהיה כרוך בשוויון בין המינים, ויהיה כרוך גם בשינוי של מערך העבודה ומערכת הלחצים היומיומית שאנחנו נתונים בה", אומרת חוטר. "אני כן חושבת שהמסגרות בסדר החברתי הזה יהיו קצרות יותר. מסגרת משמונה עד ארבע וחצי ארוכה מדי, לפחות בשביל הבן שלי, ואני מנסה למצוא את המשאבים שיאפשרו לי לוותר על צהרון, שזה אומר לאסוף בשתיים".
גם לזר-ויין מתכננת היערכות מחדש בעקבות התקופה. "החזרה לשגרה קשה לי מאוד. אני חושבת אילו שינויים אעשה כדי שבשנה הבאה הילדים יחזרו מדי יום הביתה בצהריים. אני מאמינה שהילדים הם פרוייקט החיים שלנו, ואני מוכנה לצמצם בדברים אחרים בכדי לאפשר את השינוי הזה".
איך היו נראים חיים אידיאליים מבחינתך?
"הייתי מעדיפה שהילדים יהיו חצי יום במסגרות אבל מסוג אחר, חינוך שבבסיסו הכבוד לילד ומתן אפשרויות בחירה. אני הייתי עובדת בבקרים ובערבים, אחרי שהם היו הולכים לישון, וזה היה מספק את צרכיי".
"האיזון שקיים היום נשמע לי סביר ונכון", אומרת פרופסור שביט. "ההבחנה בין ימי השבוע שמוקדשים לבית הספר, להכנת שיעורים או חוגים ואז ארוחת ערב ולישון, לעומת ימים שמוקדשים למשפחה כמו חופשות וסופי שבוע. ילדים צריכים ללמוד להפוך ליצורים חברתיים, ואת זה הם לומדים במסגרות וגן, בבית הספר ובחוגים, בכל האינטרקציות עם ילדים אחרים. השאלה היא כמה ואיך מבלים איתם את הפנאי והאם הוא מנוצל לצורך בניית קשר. אני רואה מגמה של מה שהאמריקאים מכנים הורות הליקופטר: גם הפנאי מגויס לצורכי לימוד וממלאים את הזמן של הילדים באין ספור חוגים, כביכול כדי להכין אותם לחיים תחרותיים. לא מותירים לילד את הדבר החשוב ביותר - שקט ובילוי משותף עם בני המשפחה האחרים. וגם כאשר בני המשפחה כביכול ביחד, כל אחד עסוק במסך שלו".
לפרופסור רוזין יש כמה רעיונות לאיך לעצב מחדש את החיים שלנו אחרי שמשבר הקורונה פקח את עיניינו. "פתרון אחד הוא דגם של חזרה למודל יותר חמולתי: לחזור לחיות ליד ההורים. בהקשר הבורגני אפשר להרוויח את העזרה ואת הקרבה בין הילדים לדור השלישי, בלי ההתערבות, הכפיה והדיכוי שאפיינו את חיי המשפחה המסורתית בעבר". פתרון אחר, מבחינתה, שיאפשר לנו לשהות יותר שעות במחיצת הילדים שלנו מבלי לאבד את השפיות, הוא להחזיר את הילדים לעבוד: "אפשר להפוך את הנורמה, ולתת לילדים יותר תפקידים בבית. הורים מוציאים כסף על חוג קרמיקה, אבל למה שהילד לא ידע לבשל? לתקן דברים בבית? ילדים הם נהדרים ואנחנו נורא אוהבים אותם, אבל לטובתם ולטובת החברה הם צריכים לקחת גם אחריות. לא יקרה להם שום דבר רע אם הם ידעו לעשות כמה דברים".
הבית שלנו התרוקן. לא היו כאן הפתעות, לאף אחד השקט לא צרם במיוחד. איש לא חש געגוע. גם הילדים לא נראו סובלים, הגדולים שעטו בבוקר לאוטובוס של ההסעה כאילו חייהם תלויים בזה, הקטנה רצה לגן בלי לחכות לאבא ואפילו לא הסתכלה לאחור להגיד שלום. וכמו שתיארתי לעצמי שיקרה, כל החוויה הסוריאליסטית הזו לתוכה התעוררתי יום-יום בשמונת השבועות האחרונים פשוט התאדתה אל תוך האוויר, והשאירה מאחוריה טעם עדין ונעים של עוד לצד ספק קטן, ממש פיצפון, בלתי נראה, של: האם זה היה יכול להיות אחרת. וארנב בכלובו, שממתין לתלתן טרי שיביאו לו הלקטים לארוחת הבוקר.
בהכנת הכתבה סייעה ד"ר מתת אדר בוניס מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה