יש מצב שאני אישה.

כל החיים שלי ברחתי מהמילה הזאת, מילה עם סינר על המותניים ורולים בשיער, צובעת ציפורניים מתחת למייבש שיער ענקי. אישה. כלא של הגדרות שלא קשורות אליי, דרך לסמן אותי עוד לפני שפתחתי את הפה והצגתי את עצמי. שיוך אוטומטי לקבוצה דביקה ומחבקת-מדי, מדיפת ריח בושם ישן ועוגות, שרוצה ש"אקשקש" איתה קצת ושנקרא לעצמנו בצחקוקים "בננות" ושהמחזורים שלנו יסתנכרנו עד שנהפוך למפלצת אחת ענקית עם עגילים. אישה, זהות שגוזלת לי את הזהות.

אז לא הייתי אישה באופן עקרוני. בהתחלה הייתי ילדה וזה היה בסדר, ואז הפכתי לנערה והודעתי שכל הבנות מטומטמות ושמעכשיו יפנו אליי כמו אל בן. קיצצתי שיער והרמתי שולחנות עם השרת בבית הספר וצחקתי על הבנות הדפוקות שקונות נעליים במקום להיות גבר-גבר כמוני שנוגע בג'וק. אחרי זה הבנתי שגם בנים הם מטומטמים, עזבתי את המיזוגניה וחיפשתי את הזהות שלי במקומות אחרים. למדתי איך להיות אני גם עם שמלה חמודה וגם עם להרים שולחנות.

אבל "אישה" אני עדיין מפחדת להיות. זה נשמע לי חלש ומפונק וקל דעת. המילה "נשי" נשמעת כמו תפוח קמח מגעיל שהשיניים שוקעות בו בשקט מחליא. ובכלל, זו מילה טעונה מדי, יש שם כל כך הרבה שכבות של היסטוריה, ביולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אם אני אהיה "אישה" זה יכסה את כולי בלי להשאיר לי מקום. "אני לא אישה, אני בחורה!" אני מתעקשת תמיד. "אישה" היא אימא-אדמה מיתית, פוריה ואימהית. "אישה" היא בהריון, היא אימא, היא משפחה. "בחורה" היא אינדבידואל חופשי שחמק מקיטלוג, זה שבמקרה הדביקו לה שחלות במפעל זה עניין דקורטיבי נטו.

אז עכשיו אני, כנראה, אישה. אם לשפוט לפי גוש הפיקסלים המכוער שמתפתל על מסך האולטרסאונד שהגניקולוג הכריז באהדה שיש לו דופק תקין. המרחק הבטוח שסימנתי לעצמי מהנשיות נמחק, ואני כבר לא יכולה לדמיין שאני יצור על-מיני שלא נכנע לביולוגיה נחותה. עכשיו אני ערימת ביולוגיה מהלכת עם דופק תקין: הדקירות הכואבות בבטן מזכירות לי בכל דקה שיש לי רחם, והוא עושה כרגע דברים חשובים מסתבר כמו לנעוץ לי פושפינס בטחול בשביל הכיף. העייפות שצונחת עליי באמצע הצהריים היא הדרך של גוף האישה-בהריון החדש לאותת לי שהוא מיצה את היום הזה, ולא אכפת לו שלרחלי העצמאית שבתוכו יש שתי כתבות להגיש עד הערב. הוא משתלט לי על התפריט ומקיא החוצה דברים שאני אוהבת לאכול, פשוט כי הוא לא סופר את ההעדפות שלי. ובכל בוקר אני צריכה לקחת כדור שמצוירת עליו אישה עם בטן, כאילו כדי להזכיר לי: זאת את מעכשיו, לוזרית.

במשך שנים בניתי על זה שלעולם לא אהיה אימא. זו לא אני. אני לא היצור המפויס והנשי הזה, פוסע עם עגלה בגינה ואומר דברים כמו "אוי איזה נחת". הגוף שלי לא מגדיר אותי, ואני לא אעשה את הדבר הזה שכל הנשים עושות רק כי הן נשים. זה היה ברור לי כבר מגיל צעיר, אני זוכרת שבבית הספר היסודי ילדה אחת סיפרה בהתרגשות שהיא קראה בקבלה (בארור שקראת בקבלה, ילדה עם נזלת על המצח שלא יודעת לחבר שברים) שאם מישהי דורכת על הציפורניים גזוזות של עצמה היא הופכת לעקרה. כמובן שבאותו רגע כרסמתי החוצה ציפורן שלי ורקדתי עליה סטפס, לקול צרחות הבנות המבוהלות שניסו לעצור אותי. קצת כי הייתי פרובוקטיבית כבר אז, קצת כי רציתי להראות שאני לא מאמינה בשטויות מיסטיות של ילדות עם נזלת במצח אבל גם קצת כי ראיתי הזדמנות לבטח את עצמי. שום תינוק לא יפלוש לגוף העצמאי והפרטי הזה, כה אמרה הציפורן.

והנה שנים אחרי זה, אני - רחלי רוטנר, ילדה יוזמת-עקרות, נער מיזוגן, בחורה אינדבידואלית ואדם שבאופן כללי נרתע מכל זיהוי עם נשיות ואימהיות ומחזיק תינוקות כמו שמחזיקים סיר מרק רותח - בהריון. עכשיו, לא משנה בכמה ג'וקים אני אגע או כמה שולחנות אגרור, אני - אלוהים אדירים - אישה.

 

זה היה מתוכנן, שיהיה ברור. כבר לפני שנה החלטנו, אריאל ואני, ש"מפסיקים להשתדל שלא להביא ילד". לא עושים מאמץ פעיל, כי בכל זאת, שנינו עדיין מבוהלים מהאפשרות שזה אשכרה יצליח, אבל מפסיקים עם הגלולות ושאלוהים (שלי) או הגורל האקראי של היקום חסר המשמעות הזה (של אריאל) יגלגל את הקוביות שלו בשבילנו. כשיצא לו דאבל והופיעו שני פסים על המקלון ונבהלנו ושמחנו ודאגנו וצחקנו, פלשה בבת אחת לחיי רחלי ההריונית. זו שתמיד נגעלתי לדמיין, זו שהגוף שלה נוכח ועגול וזז ונושם ועושה דברים מגעילים ומכתיב לך את הלו"ז. הפלישה הזאת קורית בן רגע, כי כשאת עושה בדיקת הריון את כבר בשבוע שישי או שביעי, בקושי התחלת את הפרוצדורה וכבר את חודש שני. את עפה ישר לתוך הבלגן בלי שום הדרגתיות, עד לפני דקה היית אינדיבידואל עליז ופוף, את צילום שאטרסטוק גנרי של אישה הרה חייכנית שבעלה מלטף לה את הבטן בשקיעה. עוד לא הספקת לגמור את היין שבמקרר וכבר יש לך בנאדם בבטן שלפי האינטרנט הוא כבר בגודל של ענב. עוד לא הספקת להיות בחורה וכבר את, נו, אתם יודעים מה. הדבר הזה עם המערוך והרולים בשיער שאוהב לקשקש עם הבננות על מחזור. אישה.

ואת חושבת פאק, הייתי צריכה לדרוך יותר טוב על הציפורניים האלה. אבל גם קצת סקרנית לראות מה יקרה לך בזהות החדשה הזאת, כי כמה הזדמנויות יש לך בחיים לעבור מטמורפוזה אמיתית. יאללה, רזי נשיות מסתוריים, הכו בי.