קבלו ספויילר: אתם לא הורים מצטיינים, גם לא תהיו. ועוד משהו: אתם יודעים את זה, אז זה אפילו לא כזה ספויילר. אבל זה לא מונע מכם, על מי אני עובד – מאיתנו, לבדוק כל הזמן אם הילד של השכן לא ירוק יותר. למרות שלא אמור להיות בסיס להשוואה – הרי ילדים מתפתחים באופן ובקצב שונים זה מזה – אנחנו תמיד פוזלים לצדדים, מתקנאים בדברים המוצלחים שההורים האחרים הצליחו להנחיל לילדים שלהם, ומתנשאים על הדברים ה"לא נכונים" שהם עושים בחינוך שלהם וביחס כלפיהם. המאמאצביות של "ארץ נהדרת"? אז כזה.
אם למדתי משהו ממרומי שמונת החודשים שבהם אני אבא, הוא שאין דבר כזה הורות מושלמת. כולם יקלקלו את הילד שלהם באיזושהי צורה בשלב כזה או אחר של חייהם. מצד שני, לא חסרים הורים שיעשו הכל, אבל הכל, כדי ללכת נגד הסטטיסטיקה הזו ובדרך לגרום לאחרים להיראות כמו חובבנים. לפעמים זה עובד להם, לפעמים זה מתפוצץ להם בפרצוף. הנה כמה דוגמאות:
אמא מיליונרית, אבל מנקה רחובות
מה אנחנו אומרים? המנטליות הזו מוכרת. אדם שבנה את עצמו בשתי ידיו ירצה הרבה פעמים שהילדים שלו לא יהיו מפונקים וידעו גם הם את הערך של עבודה קשה. לא תמיד, כן? לא חסרות נערות מפונקות שאבא קנה להן ג'יפ עוד לפני שהן קיבלו רישיון נהיגה.
מסקנה: דוגמה אישית זה יפה, אבל דחיל רבאק, לפחות תראי להם את הצוואה, שיהיו רגועים.
האב רץ, הבת המשותקת על הגב שלו
מה אנחנו אומרים? שילוב תחום העניין של ההורה כדי לתקשר עם הילד הוא סוג של הברקה. הבעיה היא שלא בטוח כמה בתו הייתה מבסוטית מלהעביר ככה את זמנה הפנוי אם היא הייתה ילדה בריאה שנגררת בעל כורחה לכל השגעונות של אבא.
מסקנה: זה מאוד נוח להיות אב השנה כשהילד שלך לא בדיוק נמצא במצב שהוא יכול לדגמן מרד נעורים.
קעקוע הזדהות
מה אנחנו אומרים? זו אמנם מחווה שיש בה מן הרומנטיקה, אבל קשה להבין מה הערך הסולידרי האמיתי שלה. הרי הקעקוע לא באמת שווה ערך למשא – הפיזי והמנטלי – שהילד סוחב איתו. חוץ מהאמנות המוטלת בספק, מה בדיוק הרווח? זה לא שהם סובלים עכשיו מאותה אי נוחות, זה לא שהם הוסיפו על עצמם את המשקל העודף, זה לא שהם יכולים להזדהות עם המטלה הלא נגמרת של צריכת האינסולין. הרעיון אולי נשמע סופר מגניב במחשבה ראשונה, אבל עושה רושם שאחרי שההתלהבות הראשונית תחלוף – עניין של חודש לכל היותר – הם יגלו שכלום לא השתנה. בעוד כמה שנים הם יבדקו אופציה להסיר את הקעקוע, או להפוך אותו לאיזו דמות של דיסני.
מסקנה: הילד חולה? תקשיבו לצרכים שלו, אל תכפו על הסיטואציה את הרצונות והצרכים שלכם.
חצאית זה לא רק לבנות
מה אנחנו אומרים? נכון, הורים יעשו הכל כדי שהילדים שלהם לא ירגישו שונים, אבל יש הבדל בין להתחפש בבית ולעשות מזה משחק חביב לבין לנפנף בזה מול השכנים במה שמרגיש כמו סוג של התרסה. לפעמים ההורים נכנסים יותר מדי לעובי הקורה והופכים עכבר לפיל כשמשחקי הכבוד משתלטים על התמונה.
מסקנה: Not that there's anything wrong with that. Not at all
חולצת הביחד
מה אנחנו אומרים? גם אם מדובר בפתרון לטווח קצר, וברגע שהחולצה תורד הילדים יחזרו להתקוטט, יש משהו נכון בלחייב אותם לפתור את הסכסוך ולא להתחמק ממנו. יש גם הורים שבכל פעם שבנותיהם רבו, הם חייבו אותן להתחבק ולהתפייס על המקום. זה פתרון חכם כל עוד אתם שמים לב להיות הוגנים כי בכל זאת לפעמים צד אחד קצת יותר אשם במריבה מהצד השני.
מסקנה: חבל שבזוגיות הסיפור הזה של החולצה לא יכול לעבוד ככה.
ההורים הכי מתחשבים בעולם
מה אנחנו אומרים? אין מה להכביר יותר מדי מילים כאן. מי שמתחשב בסביבתו ברור לחלוטין שיהיה גם הורה מתחשב.
מסקנה: סחתיין.
רוצה אייפון? תחתום לי פה בבקשה
לפחות היא לא כפתה עליו להשתמש בפילטרים מסויימים באינסטגרם.
מה אנחנו אומרים? סליחה, אבל למה ילד בן 13 צריך אייפון? מה רע בטלפון מהדור הישן שיודע להוציא ולקבל שיחות וסמסים? בטח אם האמא לא חושבת שהילד אחראי מספיק או חברותי מספיק. מה יעזור חוזה שכזה? מה גם שעל החוזים עם החברות הסלולריות אנחנו בדרך כלל חותמים על עיוור, מבלי לקרוא עד הסוף גם את האותיות הקטנות. חוזה של 18 סעיפים עם הילד? יש לך את זה ביותר פדגוגי וטרחני?
מסקנה: מי שחותם על חוזה דרקוני עם הילד שלו, שלא יתפלא אם הוא ירצה להתנתק כשיסתיים המבצע.
ברומא התנהג כמו רומאי
לאבא של צ'או פנג בן ה-23 נמאס מזה שהבן שלו, שעדיין גר בבית, מסרב לצאת ולחפש עבודה ובגדול לא עושה שום דבר עם החיים שלו, חוץ מלהעביר את הזמן במשחקי מחשב און-ליין. היי, זה בקלות היה יכול להיות פורנו, כך שלא הכל כל כך גרוע. בכל מקרה, האב המסור החליט לא לוותר ולהילחם בילד בנשק שלו. מר פנג שכר גיימרים מקצוענים, סוג של רוצחים להשכיר וירטואלים, כדי שיצאו לחסל את בן דמותו של הבן בעולם הסייבר. וכך, לאורך תקופה, בכל פעם שפנג הצעיר ניסה לשחק, מיד מצאו אותו השליחים של אביו וחיסלו אותו. וירטואלית (יכול להיות שראיתם פרק כזה ב"סאות'פארק"). לבסוף, פנג איבד את החשק למשחקי מחשב, ומאז באמת, הוא מסתפק בגלישה באתרי פורנו כמו כל צעיר נורמלי. אוקיי, החלק של הפורנו הוא ספקולציה.
מה אנחנו אומרים? אין ספק שהרעיון שעמד בבסיסה של היוזמה הפנגאית הוא נכון. לנסות לתקשר עם הילד בשפה שלו, שפה שהוא מבין. העניין הוא שיכול להיות שבצורה שבה זה נעשה, יחד עם דמותו הווירטואלית של הבן חוסלה גם התשוקה היחידה שלו, מקום המפלט, שאולי, מתישהו, היה מפתח אצלו זיק של יצירתיות שהיה מופנה לאפיקים תעסוקתיים.
מסקנה: ברומא לא תמיד צריך להתנהג כמו רומאי, אפשר לפעמים להיות סתם תייר. כל עוד אתה לא תייר ישראלי.
>> כבר עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק שלנו?