המנטורים של "דה וויס" מאוד התרשמו מיכולות השירה המרשימות של טום אטיאס, נער בן 18 וחצי מירושלים. אבל למחרת השידור, אחרי שכולם דיברו על הבחור הקטן והמיוחד, עם הקול המרגש עד דמעות, התברר שזה לא הדבר היחיד שמרשים לגביו. אטיאס הוא צעיר טרנסג'נדר: הוא נולד בת, אבל תמיד הרגיש שהוא בן, ומגיל 14 הוא עובר שינוי לזהות מגדרית גברית, שינוי שהוא עושה בשיתוף עם משפחתו, החברים ובית הספר. כשהגיע לגיל 18 החל גם ליטול הורמונים זכריים כדי לעזור לגוף הפיזי לשקף את התחושות של הנפש שהוא משכן. הקול שלו הפך יותר נמוך ועבה כתוצאה מכך, וזיכה אותו בכרטיס כניסה לדה וויס.
אבל אטיאס לא לבד. בשלוש השנים האחרונות מדווחים במרפאה האנדוקרינית לילדים ובני נוער בבית החולים איכילוב על עלייה במספר המטופלים. המרפאה, שהחלה לטפל בצעירים טרנסים ב-2010, ראתה בשנתה הראשונה מטופל אחד בלבד. בשנה האחרונה כבר חלה עלייה ובסך הכל טופלו שם כבר שבעה צעירים שנולדו למין הלא נכון. במרפאה מסבירים שהסיבה לעלייה היא מודעות הולכת וגדלה ותמיכה של אגודת הלהט"ב: בעבר האמינו ששינוי מין הוא בחירה שיכולה להיעשות רק על ידי אדם מבוגר בעל זהות מגובשת, הרי שהמגמה בהחלט השתנתה.
לא משתלם לחכות לגיל 18
אחת מהמטופלות האלה היא אמלי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), בת 17, מאזור המרכז, נערה טרנסג'נדרית. היא נולדה כתינוק אבל כבר בגיל 4 התחילה להרגיש שהיא בת והייתה לובשת את הבגדים של אמא שלה. "הייתי קמה כל בוקר ומתחפשת לבן. זה היה סיוט", היא מספרת. בבית הספר היו לה בעיקר חברות, וכבר כשהייתה בת 12 ידעה שיום אחד תעבור את השינוי ותממש את נשיותה. את התהליך עצמו לשינוי המין החלה בגיל 16. "מבחינתי להישאר בגוף גברי היה מוות", היא אומרת. "הייתי לובשת בגדים של בן ויוצאת מהבית לרחוב בתור נער, אבל זו לא הייתי אני. רק כשחזרתי הביתה והחלפתי לבגדים שלי הרגשתי בנוח. הייתי לובשת שמלה, מתאפרת, חובשת פאה ומרגישה אני. זה מצב ממש קשה. כשאת כלואה בגוף שלא שלך את לא יכולה להביע את עצמך כמו שאת רוצה, זה חלק גדול מהזהות שלך. את לא יכולה להיות את".
טום ואמילי נמנים על אותם בני נוער מעטים שעוברים תהליך מתקדם, קשה לעיכול אפילו, לא רק מבחינה רפואית, אלא מבחינת השינוי בתפיסת העולם. בניגוד לסיסמה החביבה על הורים, לפיה כשהילדים יגיעו לגיל 18, שיעשו מה שהם רוצים – היום כבר מבינים שיש עניינים שבהם לא משתלם לחכות לגיל 18, ומאפשרים לבני נוער להתחיל בתהליך שינוי המין שלהם כבר קודם.
לפני חודש התפרסם סיפורם המרגש של ג'ף והילרי וויטינגטון, זוג הורים מסן דייגו שאפשרו לבתם בת החמש ריילנד להפוך לבן לאחר שמגיל שלוש התייחסה לעצמה כאל בן, ביקשה בגדים של בנים, צעצועים של בנים והכריזה שהיא בן. "כולם אמרו לנו שזה רק שלב", אמרו ההורים בסרטון ששחררו לרשת, "אבל השלב הזה לא עבר". ההורים האמיצים הכירו בזהות הגברית של הילדה שנולדה להם, הבינו שזה לא רק משבר קטן וזה חולף, גזרו לה את השיער ועברו להתייחס אליה כאל ילד. דוגמה מפורסמת לילדה שמבקשת להיות בן היא זו של שיילו ג'ולי-פיט, בת השמונה של בראנג'לינה, שמתלבשת ומדברת כמו בן מאז היותה פעוטה וכבר בגיל שלוש ביקש מהוריה שיקראו לה ג'ון. השניים מאפשרים לה להיות מי שהיא, ולא משתפים את התקשורת בתכניות שלהם לגבי עתידה של בתם, והאם יאפשרו לה לעבור תהליך פיסיולוגי בגיל ההתבגרות, אבל היום סיוע הורמונלי כזה זמין לילדים כבר מגיל עשר.
ההכרה בזכותם של ילדים בגיל צעיר להחליט שהם נולדו לג'נדר הלא נכון היא מגמה עולמית, שנותנת אמון במה שילדים אומרים וביכולת שלהם לקבוע את הזהות של עצמם, יותר ממה שהם קיבלו אי פעם. איך זה קורה? ולמה למהר כל כך?
הזריקה שעוצרת את הזמן
כמה פרטים למי שמבולבל: שינוי מין הוא תהליך ארוך, שניתוח באיברי המין הוא חלק לא הכרחי בו. במסגרת התהליך רוב הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות מלמדים את הסביבה להתייחס אליהם לפי המין הנכון, נוטלים הורמונים שמשנים את מבנה גופם ואת הקול שלהם, ועוברים, לעתים, ניתוחים פלסטיים קטנים כדי להשטיח או לבנות שדיים, למשל. רק מעטים בוחרים גם בפרוצדורה המסובכת והיקרה של ניתוח באיברי המין, ואיבר המין בכל מקרה לא מגדיר עבורם את הזהות שלהם. שינוי מין אצל בני נוער לא כולל, בדרך כלל, ניתוח כזה, אלא את כל המעטפת של השינויים האחרים.
החוקרים עדיין לא בטוחים לגבי הסיבה שבגללה אדם נולד במגדר הלא נכון. מה שכן ניתן לומר, זה שמדובר במרכיבים פיזיים, חלקים במוח של נשים טרנסג'נדריות דומה לזה של נשים ביולוגיות, ולהיפך, סביבתיים וגנטיים. הנטייה הזו הייתה מוגדרת כהפרעה פסיכולוגית, עד שב-2013 ה-DSM הגדיר אותה כמצוקה ולא הפרעה.
אחד המקרים המסקרנים בתחום שינוי המין אצל ילדים הוא זה של ניקול וג'ונאס מיינס בני ה-14, שנחשבים לחלוצים בתחום. הם נולדו במדינת מיין בשנת 2000 כתאומים זהים, בנים, שנושאים את אותו המטען הגנטי בדיוק. אבל בזמן שג'ונאס היה ילד ככל הילדים, ניקול, שאז עוד נקראה ווייט, הודיעה לעולם שהיא בת. היא עשתה את זה בפעם הראשונה כבר בגיל שלוש. "האמנתי לניקול", סיפרה אמה, קלי, ל"בוסטון גלוב". "היא תמיד ידעה מי היא". בגיל שש האריכה ניקול את השיער והתחילה ללבוש בגדי ילדות, וכשהייתה בת שבע שינו הוריה את שמה מווייט לניקול באופן רשמי. עם תחילת ההתבגרות המינית שלה, היא הגיעה עם הוריה לד"ר נורמן ספק.
ספק הוא אנדוקרינולוג, וב-2007 פתח את המרפאה הראשונה בצפון אמריקה שעובדת עם בני נוער וילדים המתמודדים עם אתגרי מגדר. כשמביטים בתמונה של ניקול ואחיה ג'ונאס אפשר לראות איך היא הייתה נראית לולא היה ד"ר ספק מתערב: ניקול נראית כמו ילדה צעירה וחמודה, שיערה הארוך מכסה את כתפיה, פניה עגולים וחלקים, בעוד שלג'ונאס יש שפמפם וגרוגרת בולטת, זוויות חדות בפנים – וגובה שאופייני לגברים.
הטיפול הייחודי של ניקול, מה שהפך את שינוי המין שלה לכל כך מוצלח ויוצא דופן לתקופתו, הוא לא רק ההורמונים הנשיים – גלולות האסטרוגן שמגדילות את השדיים ומרככות את הקול. היא גם קיבלה טיפול המעכב את ההתבגרות המינית. זה אולי נשמע תמוה, אבל הטיפול הזה מאפשר לנערות ונערים שמרגישים שהמין שלהם שונה מזה שנולדו אליו לחשוב על העתיד בנחת, לפני שמתחילים לצמוח להם שדיים או ניצני זקן שקשה מאוד להעלים אחר כך. הטיפול המעכב הזה מקל מאוד את שינוי המין העתידי: שדיים נשיים שצמחו כואב ומסובך להעלים, אבל עצירת ההתפתחות המינית יכולה למנוע מהם לצמוח מלכתחילה. גם להחזיר אחורה את התחלפות הקול, את צמיחת שיער הגוף והזיפים זה כאב ראש רציני, ובאמצעות עיכוב ההתפתחות ילדות טרנסג'נדריות מקבלות מזה פטור.
"ברגע שההתבגרות המינית מופיעה, אפשר לעצור אותה בזריקות שמכילות חומר פיזיולוגי המדכא אותה", מסבירה פרופ' נעמי וינטרוב, מנהלת היחידה לאנדוקרינולוגיה וסכרת ילדים בביה"ח דנה. הרצונות של בני הנוער לא בהכרח קבועים: אם נערה מרגישה שהיא רוצה להמשיך את ההתבגרות הנשית שלה מפסיקים את הזריקות, וההתבגרות המינית ממשיכה כרגיל". פרופ' וינטרוב מדגישה שהטיפול ניתן רק לאחר מעקב ואבחון, בייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי שמאשר שהרצון של המטופל לשינוי המין קבוע במשך התקופה הזו.
הטיפול המעכב הזה מתאפשר בזכות אישה אחת: פרופסור פגי כהן-קנטיס מהמחלקה לפסיכולוגיה רפואית במרכז הרפואי באמסטרדם. כהן-קנטיס ייסדה טיפול שנקרא 12-16-18. בגיל 12, ולפעמים גם מוקדם יותר בגילאי 10 ו-11, עם תחילת ההתפתחות המינית, מאפשרים במחלקה שלה לנער או לנערה שמתלבטים לגבי המגדר שלהם לעצור את ההתפתחות ולהרוויח קצת זמן לחשוב. בגיל 16 ובגיל 18 בודקים שוב מה מצבם, ואז עומדות בפניהם אחת משלוש אפשרויות: אם הם עדיין לא החליטו הם יכולים להמשיך לעכב את ההתפתחות; אם הם מחליטים שטוב להם, בסופו של דבר, במין שנולדו אליו – הם יכולים להפסיק את העיכוב, וההתפתחות המינית שלהם נמשכת לפי מה שהטבע תכנן, ואם הם נחושים לשנות את מינם – הם יכולים להתחיל לקבל הורמונים של המין השני ולהתחיל בתהליך של שינוי מין של ממש.
איך האוכלוסייה בהולנד קיבלה את הרעיון הזה, של שינוי מין בגיל צעיר כל כך?
"בהתחלה הייתה הרבה ביקורת, אבל כשהתחילו לראות תוצאות, וכשהילדים והילדות בהם טיפלנו החליטו להיחשף – התקשורת והקולגות שינו את דעתם והיום רואים שינוי בחברה ההולנדית ביחס לטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות. האווירה בבתי הספר השתנתה, ואנחנו רואים שגם ההורים מבינים היום טוב יותר את מה שקורה לילדים שלהם".
הדוגמנית ולנטיין דה הינק היא סיפור ההצלחה המפורסם ביותר של פרופ' כהן-קנטיס. בהרצאה שנתנה בטקס Ted x באמסטרדם בשנה שעבר סיפרה איך בגיל חמש הייתה מתהלכת בסלון לבושה בווילונות, מעמידה פנים שהיא המלכה הרעה משלגיה. "היה לה המון סטייל. אבל הדמות שהכי אהבתי בעולם הייתה ללא ספק אריאל, בת הים הקטנה. כשאני מסתכלת על זה היום, אני חושבת שאולי זה בגלל שסיפורי החיים שלנו דומים".
ב-2007 היא השלימה את מסע בת הים הקטנה שלה. בהליך שגם תועד בסרט דוקומנטרי היא עברה ניתוח בו הוסר איבר המין שלה, ובמקומו נבנו לה שפתיים ונרתיק. מאז הספיקה להפוך לדוגמנית, סטודנטית לספרות באמסטרדם, די.ג׳יי, בעלת טור וזוכת פרס מטעם המגזין ELLE לסגנון אישי. מה עוד בחורה יכולה לבקש?
גם הסיפור של ניקול מיינס המשיך להדהד בתקשורת – בעוד רוב חבריה לכיתה זרמו עם שינוי המין שלה, אחד התלמידים קרא לה "מתרומם" והתנגד לכך שהיא תיכנס אל שירותי הנשים. סבא של אותו תלמיד כתב לבית הספר, ועם גיבוי של גורמים נוצריים קיצוניים ביקש למנוע מניקול להשתמש בשירותים. בית הספר הציע שתשתמש בשירותים המיועדים למורים, אבל ניקול החליטה לקחת את העניין לבית המשפט, שהכריע בפברואר השנה, אחרי מאבק ארוך, שמדובר באפליה נגד ניקול וקבע שהיא – ובעצם כל טרנסג'נדר וטרנסג'נדרית – יכולים להשתמש בשירותים התואמים את המגדר שאיתו הם מזדהים.
מצוקה מגדרית מגיל שנתיים
אבל כמו שיודעת כל מי שטיפסה על כמה עצים בחיים שלה, לא כל טום בוי היא טרנסג'נדר ולא כל ילד שאוהב לחטט בארון של אמא משנה את מינו. ד"ר אילנה ברגר, מנהלת המרכז למיניות וזהות מינית, מתמחה במיניות ומגדר ומשפטנית, פוגשת את הילדים האלה ואת ההורים הלחוצים שלהם. "כבר מגיל שנתיים יש ילדים שמבטאים רצון להיות בנות או בנים", היא מספרת.
מה צריכים לעשות הורים לבני 4-5 שמשחקים בברביות, רוצים ללבוש שמלות ומתעניינים בנסיכות?
"להירגע. פשוט לא לעשות כלום כי אין בהתנהגות הזו שום בעיה. צריך לחבק אותם, לתת להם מקום בטוח לבטא את השונות המגדרית שלהם, וזהו. אם הם טרנסג׳נדרים אין מה לעשות, ואם מתערבים מוקדם מדי זה יכול להזיק. בגיל כזה קשה לנבא אם הילדים שיגדלו יזדהו עם המגדר אליו נולדו, עם המגדר השני או למי יימשכו, אז רק צריך להעניק להם מקום בטוח להיות אותנטיים בו".
ד"ר ברגר מסבירה שחלק מהילדים יחושו מצוקה כבר בגיל הגן; נקודת משבר אפשרית נוספת היא גיל 8-9, בו כל מגדר מסתגר בתוך עצמו, מצב שיכול להקשות על מי שסגור בחברת המגדר השני. "בגיל הזה ילדים יכולים לחוות חוסר הלימה בין איך שהם תופסים את עצמם ואיך שהסביבה תוספת אותם והגוף שלהם", מסבירה ד״ר ברגר. "האמת של הסביבה היא השקר שלהם, והתוצאה של הדיסוננס ותחושת חוסר ההלימה הזה היא הסתגרות".
לעיתים עלולים הילדים הללו לסבול מחרדה ודיכאון שיבוא לידי ביטוי סביב הגוף, לעיתים יבטאו זאת מילולית. "חלקם יגידו להורים שהם רוצים להיות בן או בת, ישחקו עם צעצועים של המגדר השני או ינצלו את פורים כדי להתחפש למגדר שתואם את תחושתם – אבל זה לא אומר שכל מי שהתחפש למלכת אסתר הוא טרנסג׳נדר, אי אפשר לומר כלום בוודאות מוחלטת בגיל ילדות".
שלב נוסף במצוקה המגדרית עלול להתעורר בגיל ההתבגרות. "ילדים טרנסג'נדרים מרגישים שהגוף בגד בהם, שהחלום שלהם, לחיות כגבר או כאישה, כבר לא יתגשם. חלקם עשויים להיכנס למצוקה חזקה ביותר, להסתגר, לפתח הפרעות אכילה, בעיות התנהגות, דיכאון , חרדה, פגיעה עצמית, ואובדנות. כשילד או ילדה מבטאים מצוקה סביב העניין המגדרי, כדאי להתערב ולפנות לייעוץ. בנקודה הזו הטיפול המעכב התפתחות הוא הצלה – הוא מאפשר להם להיות במקום בו הם לא צריכים להתמודד עם השינויים הפיסיים".
ילדים ממש, טרם ההתבגרות המינית, עדיין לא טופלו בישראל. בקרב בני הנוער לעומת זאת, ד"ר ברגר מספרת על עלייה במספר הפונות והפונים למרפאה בשנים האחרונות. "מגיעים אלי מאילת, משפרעם, מקיבוצים, מכפרים יהודיים, ערביים, מהצפון, מהדרום. גם בתי הספר משתפים פעולה בנושא, כך שבית ספר יכול לקבל ילדה טרנסג׳נדרית עם ליווי של היועצת, המנהלת, המחנכת. חשוב לי לחדד: מצוקה מגדרית איננה הפרעה נפשית. ילדים וילדות כאלה הם ילדים מתפקדים ונבונים שיגדלו לבוגרים שימצאו זוגיות, יקימו משפחות ויחיו חיים מאושרים יותר".
"פעם אנשים לא ידעו מה זה אישה טרנסג׳נדרית", מזכירה נורה גרינברג, יועצת לסוגיות זהות מגדר, בכירה בקהילה הלהט"בית ואחת מראשונות הנשים הטרנסג׳נדריות להיחשף. "אחת הבעיות שאני חוויתי בעצמי היא שבשפה לא הייתה מילה למה שהאדם מרגיש, וזה מקשה על התקשורת – עם עצמך ועם הסביבה. אנשים חיים שנים במצוקה שאי אפשר לתת לה מילים. הייתה התקדמות, אבל הרבה עוד צריך להשתנות – יש עדיין בורות בקרב הקהל הרחב, וגם בקרב חלק מאנשי המקצוע – רובם פשוט לא מבינים במגדר או טרנסג׳נדריות. הם לא מבינים שכשהם אומרים לנערה טרנסג׳נדרית להמתין עם הטיפול עוד כמה חודשים – עבורה זה המון זמן".
ומה עם אמלי? המשפחה שלה הגיעה לקבוצת התמיכה להורים שמפעילה נורה גרינברג, בגיל 15 הם גם הפגישו בין השתיים. "ההורים שלי דיברו איתה ואמרו לי שאוכל להיות אישה. בגיל 15 וחצי שאלתי את ההורים שלי מה הם חושבים על זה שאעשה את השינוי. אמא שלי אמרה לי מיד שהיא ידעה שזה מה שארצה לעשות, שהיא לא ציפתה שאשאר בגוף של בן. הטיפול מרגיע אותי, אני יודעת שלקחתי כדור ושיהיה יותר קל – לא אעבור עוד שלבים של התבגרות מינית גברית. עם הורמונים בלבד הייתי נראית כמו גבר עדין, אבל השילוב עם הזריקה נתן לי הכל: הוא הצמיח לי ציצים, החליק לי את הפנים ועידן אותי. עכשיו הייתי שמחה שמה שיש לי בין הרגליים לא יהיה. הוא נורא מקשה עליי ואני כבר כל כך רוצה שהוא ייעלם ואוכל להיות באמת אישה, להתחיל לחיות עם עצמי גם מבחינה מינית".
גם להורים תומכים ואוהבים, כמו ההורים של אמלי, השינוי לא היה קל. "היה לה קשה, וגם לנו היה קשה. לחיות בגוף שלא שלך זה לא מעט עצבים וכעס, זה חיים לא פשוטים", מסבירה אמה. "זה לא היה פיקניק, אבל יש דברים יותר חשובים בחיים ממוסכמות חברתיות, וזו הבת שלי, אז אני גאה בה והכי מאושרת בעולם עבורה".