משהו לא בסדר. כבר כמעט שבוע אני מרגישה את זה: כשאני זורקת איזו בדיחה והוא לא מגיב. כשאני מביטה בו מהצד יושב על הספה וסתם בוהה, בלי הטלפון הנייד ביד. כשמתעורר ויכוח בארוחת הערב והוא לא שולף חרבות ומתאבד מולי על איזו תיאוריה הזויה שהוא המציא כרגע רק בשביל לנגח את המילים שלי. כשהוא מוציא מהר מדי את הזבל לבקשתי ויוצא פחות מדי מהבית. משהו קורה ואני לא יודעת מה.
כשהוא היה קטן, לפני שהיה עולה לו החום, הוא היה חורק לפחות שבוע - ישן קצת אחרת, מריח קצת שונה כשאני מנשקת קרוב קרוב, בוכה יותר. אני זוכרת את החרדה שלי כשלא ידעתי מה קורה ואת ההקלה כשסוף סוף עלה לו החום ויכולתי לתת ללב שלי לנוח כי הכול נעשה ברור. פתאום ידעתי בדיוק מה התפקיד שלי, פשוט הייתי אימא של פעוט חמוד חולה ולא מישהי שמשהו קורה לילד שלה והיא לא יודעת איזו אימא היא אמורה לשחרר עכשיו לפעולה.
כבר יומיים אני מנסה, במיומנות של לוליינית קרקס, לשאול אותו מה שלומו.
"בוקר טוב מותק שלי, מה קורה? הכול טוב?"
"כן", הוא עונה.
"כן?", אני מתעקשת.
"הכול טוב, אימא".
מסמסת באמצע היום "איך אתה חיימשלי?", ומקבלת "טוב". מלטפת בזהירות את הגב ליד הטלוויזיה בסלון, "בא לך שאני אפנק אותך במשהו?". "לא. תודה".
אז בערב, אחרי עוד שתיקה נוכחת מדי, אני ניגשת אליו ושואלת: "אפשר שנייה את העיניים שלך?".
הוא מרים עיניים כחולות. לא ראיתי את המבט הזה כבר ימים.
"היי מאמי, רוצה לדבר על זה?"
"על מה?", הוא שואל.
"על מה עובר עליך".
"הכול בסדר, אימא".
"אתה יודע, כשאני הייתי בת 17 הייתי לא בסדר אבל שיחקתי אותה מה זה בסדר. הייתי כזו שחקנית מעולה שאימא שלי השתכנעה ופשוט שחררה אותי להמשיך להיות לא בסדר בפנים. אני חושבת שלקח לי המון שנים לסלוח לה"
"מה בסדר? מה בסדר?", אני שואלת, לא בהאשמה, בטח לא בכעס, אבל כן בנחרצות. כי די. "שום דבר לא בסדר. עד שאנחנו לא מדברים ואני לא שומעת ממך מה קורה, עד שאתה לא פותח לי חלון הצצה לשלומך - אני לא בסדר, אתה מבין? תשאל אותי שנייה מה שלומי".
הוא מגלגל עיניים אבל שואל: "מה שלומך, אימא?".
"שלומי לא בסדר. ממש לא בסדר. אתה רוצה לשמוע למה?"
"בסדר".
"בוא נצא החוצה, בסדר?"
הוא קם מהספה כאילו הוא שוקל טון, הולך אחריי לכיסאות בגינה. אני סוגרת את דלת הבית ועכשיו זה רק שנינו והכוכבים.
הוא מתיישב מולי ויש לו שמינית חיוך, כבר שבוע לא הייתה שמינית חיוך.
"אתה יודע, כשהייתי מחזירה אותך מהגן כשהיית קטן, הייתי תמיד שואלת איך היה היום שלך, ותמיד היית עונה 'כיף' תוך כדי התעקשות לחגור לבד את חגורת הבטיחות. גם כשהיו לך ימים פחות טובים, גם כשהיו לך ימים נפלאים, גם כשלא רצית בכלל ללכת בבוקר או ידעתי שהחבר הכי טוב שלך לא הגיע, היית אומר 'כיף'. ואני אף פעם לא הסתפקתי במילה הזו.
"תמיד הקפדתי לקחת רווח של זמן מה'כיף' שלך, מהמילה הזו שכל כך שנאתי, ולא לתקוף בחקירה צולבת - עם מי שיחקת, מה אכלת, איזו סייעת הייתה היום. פשוט סיפרתי לך משהו שקרה לי בעבודה או במטבח, סיפרתי לך על שלומי אבל באמת, על איזו מחשבה שהייתה לי באמצע היום או על כמה התגעגעתי אליך. ופתאום יצאו גם ממך סיפורים, זרמו לאט לאט במהלך היום, ואני ספגתי כל מה שחלקת איתי. תמיד הרגשתי שהמחשבות שלך והסיפורים שלך על מה היה ומה הרגשת הם כמו מתנה. תמיד כששיתפת אותי באמת במה שעבר עליך, גם אם זה היה דבילי, התרגשתי נורא. תמיד הקפדתי לא לחנך אותך כשאתה מספר לי על טעויות שלך, לא לתת לך עצות כשאתה מספר על חברים מעצבנים, ובעיקר השתדלתי להתפנות מכל מה שאני עושה כדי להקשיב לשלומך.
אל תתבלבלו, יש לכם את מפת הדרכים אל המקום היחידי שבו הם יכולים להישבר ולא להישפט, יש לכם יכולת ריפוי יותר מלכל פסיכולוג שיפגוש אותם 50 דקות בשבוע, כי אתם שם, כי אכפת לכם, כי אתם רואים אותם, מקבלים אותם, לא שופטים אותם
"ואתה יודע מה? שלומי הוא שלומך. ואתה יודע עוד משהו? אני לא מצפה שתפתח עכשיו את הלב שלך בגיל 18 ותספר לי מה קורה לך עם בנות או עם חברים, שתשתף במחשבות שהן רק שלך, אני לא מצפה לקבל דוח מצב על הפחדים הכי כמוסים שלך או על משאלת לב כזו או אחרת שהתנפצה, על מישהו שאכזב נורא, על משהו שגרם לך לאבד פתאום את האור שאתה תמיד מפיץ פה במשפחה. אבל חשוב לי שתדע שאני רואה שמשהו לא בסדר, וחשוב לי להזכיר לך כמה אתה חשוב פה, כמה אתה חשוב לי. חשוב לי שתדע שזה בסדר לא להיות בסדר כל הזמן, אבל לרגע אל תחשוב שאני אשב מחויכת כשאתה אומר לי 'הכול בסדר', כאילו סימנתי וי ואני יכולה לעבור לדאוג לילד הבא שמחכה. ואם זה היה לא בסדר של יום אחד או שניים אפילו יש מצב שהייתי נותנת לזה להחליק, אבל אני יודעת שיש דברים שלא נעלמים רק כי מכניסים אותם למזוודת ה'הכול בסדר'. יש דברים שאם לא מדברים עליהם, הם נשארים לשקוע בפנים. אני לא חושבת שאני יכולה לתקן בשבילך משהו, או אפילו לגרום לך להבין שהכול בסדר גם כשכלום לא מרגיש בסדר, אבל אני יודעת להקשיב ואני כל כך רוצה להקשיב ללא בסדר שלך, כי אז אולי שנינו נהיה קצת יותר בסדר או קצת פחות לא בסדר.
"אתה יודע, כשאני הייתי בת 17 הייתי לא בסדר אבל שיחקתי אותה מה זה בסדר. הייתי כזו שחקנית מעולה שאימא שלי השתכנעה ופשוט שחררה אותי להמשיך להיות לא בסדר בפנים. אני חושבת שלקח לי המון שנים לסלוח לה. איך מישהו כל כך קרוב, שמכיר אותי מהיום שנולדתי, אוכל את ההצגות שלי? הרי היא ידעה שאני לא בסדר, בטוח הייתה לה הרגשה כמה הכול מפורק לי ומתפורר לי בפנים, אז למה היא שחררה? הרי מול החברות שלי לא יכולתי להיות לא בסדר, אז מה נשאר ברגע שהיא לא נלחמה מולי על הבסדר שלי?".
"תסתכל עליי, חיימשלי", בשלב הזה העיניים שלי כבר דמעו ממש, "אני אוהבת אותך. כשאתה לא בסדר אני יודעת. אני יודעת שנכשלת, יודעת שחבר שלך התגייס, שנגמרה השנה, שאין לך מושג מה תעשה בחודשים האלה שיש לך עד הצבא, ואתה יודע מה? בטוח יש עוד הרבה עובדות שאני לא יודעת, אבל העובדות הרבה פחות מעניינות אותי. אני רק רוצה לדעת מה אתה מרגיש גם אם זה חרא, ממה אתה מפחד גם אם אתה מפחד להגיד את זה לעצמך, מה מדאיג אותך, מה עובר עליך. אני רוצה לדעת מה שלומך, מותק שלי. מה שלומך?".
הוא אחז את הטישרט שלו באזור הצוואר, הכניס את הראש שלו פנימה כולל העיניים, רק השיער נשאר בחוץ. בגיל 18 כבר לא קל לבכות ליד אימא בכי של אמת.
ואז יצאה האמת. ואז ידעתי בדיוק מה התפקיד שלי, ממש כמו כשהוא היה קטן והחום עלה.
אתם לא אמורים לסיים את השיחה עם תחושת הקלה, להפך - שיחה טובה כזו לפעמים תשאיר את הרגישים מבינינו בתחושה שכל הקושי של הילדים ממש עבר אליהם, והפך למשקולת על הנשמה שלהם. זה הזמן לדבר עם מישהו קרוב שהוא לא הילדים שלנו
בבקשה תזכרו שהמתבגרים שלנו מתקשים לשחרר לנו את האמת על מה שמתחולל בלב שלהם, וזה תקין לגמרי; הרי לתחושתם הם כבר גדולים, ואנחנו כבר קצת פחות רלוונטיים. הם הולכים בכל הכוח על קשב חיצוני ומנסים לטשטש את ההקשבה הפנימית, כי בגיל 15, 18 או 20 לפעמים מפחיד להקשיב באמת למה שקורה בפנים. כשהכול משתנה ומתפתח, כשצריך למצוא זהות, לחפש דרך, לפעמים לעצור לשנייה ולתת לאמת מקום במקום סתם להשפריץ נהמות, מרד או תסכול - זו משימה גדולה מדי. עדיף לא. בזבוז זמן.
תזכרו שאם המתבגרים שלכם לא ילמדו לדבר עם עצמם דרככם בשלב הזה, אם הם לא יחוו הקשבה לעצמם דרך שיחה טובה שנותנת מקום לכל הפחדים, הנשמה הכואבת שלהם תיקח אותם עוד יותר רחוק. כי כאב לב שלא מדברים עליו, שלא מתבוננים בו, עלול לשלוח לכל התמכרות אפשרית, שתיקח ולו לכמה שעות או רגעים את כל הפחדים האלה שכלואים שם בפנים. התמכרות לסמים, אלכוהול, סיגריות, קניות, סקס, משחקי מחשב - כל אלה ייתנו אשליה זמנית של הקלה, אבל בטווח הארוך יגבו מחיר קשה מנשוא. גם הגוף החזק שלהם ישלם מחיר אם לא יהיה להם מקום לדבר בו את עצמם האמיתיים. המסכים יתפסו מקום גדול יותר ויותר, ציפורניים ייכססו, שערות ינשרו, עייפות בלתי נסבלת תופיע פתאום. כשהם ייקחו שאיפה מסיגריה הם ירגישו שזו הפעם היחידה שהנשימה שלהם מוסדרת, אחרי בקבוק רביעי של בירה במסיבה פתאום תהיה הקלה כי המחשבות כבר לא יציקו, כשיקנו בגד חדש תהיה אופוריה של 24 שעות שיום אחרי תצנח ותבקש עוד - עוד סטורי, עוד לייקים, עוד משחק עד אמצע הלילה, עוד שאכטה, עוד מכל מה שייקח אותם כמה שיותר רחוק מכל מה שלא בסדר.
תזכרו שלמרות שכל המופע שלהם הודף אתכם החוצה ואומר "רק אל תחפרי לי עכשיו, רק אל תעשי את הפרצופים של הדאגה או האכזבה, הכול בסדר אימא, תעזבי אותי" - אתם הבית שלהם. אל תתבלבלו, יש לכם את מפת הדרכים אל המקום היחידי שבו הם יכולים להישבר ולא להישפט, יש לכם יכולת ריפוי יותר מלכל פסיכולוג שיפגוש אותם חמישים דקות בשבוע, כי אתם שם, כי אכפת לכם, כי אתם רואים אותם, מקבלים אותם, לא שופטים אותם, ובטח לא מתכוונים לאפשר להם לכלוא עמוק עמוק את המיומנות המאתגרת והקשה: להביט פנימה לבור השחור, לתאר אותו, לדבר אותו – ואז להבין איך שיחה טובה עם אבא או אימא יכולה לפעמים, בלי שום עצה, רק עם שאלות קטנות, הנהונים של הבנה, מחוות של אהבה וקבלה, להצליח לשחרר קצת אור אל תוך השחור, לפנות את שק הזבל הרגשי שלא אמור להישאר בפנים.
אתם לא אמורים לסיים את השיחה עם תחושת הקלה, להפך - שיחה טובה כזו לפעמים תשאיר את הרגישים מבינינו בתחושה שכל הקושי של הילדים ממש עבר אליהם, והפך למשקולת על הנשמה שלהם. זה הזמן כנראה לדבר גם אנחנו עם מישהו קרוב שהוא לא הילדים שלנו ולשחרר את מה שאנחנו מרגישים, הדברים שמהם אנחנו מפחדים או דואגים.
תזכרו שממש כמו החבר הכי טוב שלכם, זה שאתם יכולים לפנות איתו את הכאב שלכם ורק לתת למילים ולדמעות לצאת לעולם, לצאת מהחושך לאור, כך עליכם לבנות את עצמכם כמקום שבו הם יכולים לפרוק את הכאבים הרגשיים שלהם, לפחות עד שיתפסו את מקומכם בן או בת זוג - אהבת אמת שתספק להם את הבית הרגשי הזה שאין אדם בריא שיכול להתקיים בלעדיו.