בערך בשבוע כלום וקצת להריון, כשעוד בקושי עיכלתי ששיניתי סטטוס ביולוגי, שאלה אותי האחות בקופת החולים אם הרופא כבר בדק איך הדופק. "איזה דופק", אמרתי בבלבול, לא ידעתי שהדופק שלי אמור להשתנות בהריון. "הדופק של העובר", אמרה האחות, "הרופא אמור לוודא שיש לו דופק תקין".
ואז קלטתי. אני לא סתם בהריון, אני בהריון עם משהו. כאילו, אשכרה משהו, עם דופק, כלומר עם לב, כלומר חי, כלומר זז, בתוך הבטן שלי, זוחל ומתפתל כמו ערימת רימות. אני יודעת, זה אמור להיות קסום, חיים חדשים נס הבריאה בלה בלה בלה. בפועל מה שקורה זה שמסתובב לי משהו חי וזר בגוף ובונה לעצמו שם קן מהקישקע שלי, האילוסטרציה באדיבות סיגורני וויבר. מעדתי החוצה מהמרפאה, מבוהלת באופן מפתיע, כמה אנשים גררו אותי לספסל כדי שאשב כי נראיתי לא טוב. הרגשתי פתאום את הדופק שלי פועם במהירות - או שזה הדופק של ההוא? אפשר להרגיש אותו שם, פועם במקומי? של מי הלב הזה לעזאזל?
כי אם שוכחים לרגע מכל המסביב הרומנטי, הרי שברמה הגופנית הפשוטה ביותר, הריון זה דבר קריפי. אנחנו מדחיקים את זה אבל תנסו להיזכר בפעם האחרונה שבלעתם זבוב, או שנגסתם בתפוח וגיליתם שם חצי תולעת, כשרובה כבר ירד לכם בגרון. המחשבה הראשונה שקופצת לראש היא: "אלוהים, היא עדיין חיה שם בפנים?!" אין דבר מבעית יותר מהידיעה, שבגוף הפרטי שלכם מסתובב עכשיו יצור נפרד שחי חיים משלו ומנשנש לכם את הרקמות. גם אם יבטיחו לכם שהיצור לא גורם נזק, עדיין תתקשו לסבול את נוכחותו. הגוף שלכם לא סאבלט, ויש בו מקום רק לצורת חיים אחת.
אז תארו לכם שאתם הולכים לרופא, הוא שם על הבטן שלכם את הווטאבר-אולטראסאונד שלו כדי לראות מה יש בפנים, ועל המסך מופיע בן אדם. לא אסופת תאים, לא גוש מעורפל של פיקסלים, בן אדם. מרפקים, אצבעות, אוזניים. זה מה שקרה לי בסקירה המוקדמת לפני שבועיים, והתגובה הראשונה שלי הייתה לצעוק "איכס". הרופא נראה די מאוכזב כי הוא כבר היה מוכן עם הטישו למחות את דמעות האהבה הרוחניות מלחיי, והנה אני מגיבה כאילו במקום ג'ל הוא מרח עליי מוחטה. אבל זו הייתה התגובה ההגיונית ביותר לכך שפתאום, באמצע החיים, את מסתכלת לתוך הבטן ויושב שם בן אדם. בן אדם שלם, נפרד, עצמאי, זר, נשען לך על הטחול ושואל מה השעה.
מאותה סקירה אני מסתכלת עליו אחרת, על הגוף. שוכבת במיטה, מסתכלת על הבליטה הקטנטנה בבטן. "היא בולטת כי מישהו נמצא שם", אני חושבת כמו שילד מפוחד באמצע הלילה חושב "הדלת של הארון פתוחה קצת כי מישהו מתחבא שם". אני מדמיינת יד קטנה מנסה לדחוף את הבטן למעלה, מנסה לצאת, ורואה ממש את הצורה שלה על העור, כמו היד של פרדי קרוגר שנמתחת דרך קיר נוזלי. אני רואה את הבטן כמו פריסקופ שמתרומם מתוך צוללת, שמי יודע מי נמצא בתוכה ומה הקטע שלו. למה זה לא קסום כבר?!
במאמר של סוזן סאדדין מ-Aeon מתואר ההריון כזירת מלחמה ביולוגית לא קסומה בכלל בין האם לעובר. התאים העובריים לא מתמקמים בזהירות ובכבוד בגוף מארח, אלא פולשים לתוכו, מנצלים את המשאבים שלו ומנסים להשתלט על כמה שיותר ממנו. הגוף של האם נלחם בהם בחזרה עם טקטיקות משלו, הם מפוצצים אחד את השני במכות וככה נוצרים כל מיני סיבוכי הריון. התהליך הוא מלכתחילה אכזרי, דרוויניסטי: בטבע אין באמת שיתופי פעולה הרמוניים, הוא כולו זירת קרב ענקית שבה החזק מנצח והחלש, ובכן, זין עליו. ומילא אם הייתי יודעת מול מי אני נלחמת והאם שווה להיכנע למענו, אבל אני אפילו לא מכירה את את היצור הזה שנלחם בי! הוא בחור אנונימי לגמרי שאפילו לא התחלתי עדיין לאהוב או סתם לחבב, ושהכי הרבה שאני יודעת עליו זה שהוא שונא שומשום (מה נסגר עם הבחילה משומשום, בטן? הבטיחו לי קרייבינג לחמוצים ובמקום זה אני רק מגרדת את הלמעלה של בורקסים). בשביל הווירדו חסר הפנים הזה אני אמורה לפנות שטחים בגוף שלי ולהעביר אספקת דם לאויב מעבר לגבול?
בסדר, אני יודעת שאני מגזימה. כולה יש שם תינוק, מצב שגם חמוד, ומתישהו אני גם אקשר אליו והוא לא ירגיש לי כמו פולש זר שנשלח מהחלל כדי להתנחל בגופות של אנשים, אני אפילו אוהב אותו. אני אפילו אעדיף את גופו על גופי ואת חייו על חיי. אבל מה לעשות שאני עדיין לא שם, וקשה לפתח אהבה למשהו שהוא בינתיים רק כאב בטן, והקונספט הזה של לגדל מישהו בתוך עצמי עדיין חדש ומבעית לי. כי זה מה שזה ותפסיקו להעמיד פנים - קונספט מבעית, ונמאס לי שכולם מסבירים לי כמה זה טבעי ומקסים לגדל בתוכך חיים. דברו איתי כשהרופא ימצא לכם הומלס בן 40 בתוך המעיים. נראה אתכם כותבים את זה על כרטיס ברכה.
בינתיים אנחנו מתייחסים זה לזו בחשדנות זהירה, אני וההוא. נלחמים על שליטה, על נוכחות, מי טפיל של מי. של מי הלב הזה לעזאזל. הי, גם חשדנות זה רגש, אז זו לפחות התחלה. באותו ערב אחרי שחזרנו מהסקירה, אריאל ואני ישבנו מול הטלוויזיה והוא הניח את ראשו על בטני. במשך דקה ארוכה לא זז, ואז הרים את הראש ואמר בהתרגשות: "את יודעת, נדמה לי שהרגשתי אותו בפנים. הוא התהפך כמה פעמים וזז ועשה מין רטט שקט כזה". והיה יותר משמץ של תחושת ניצחון כשחייכתי ועניתי לו: "לא, זאת הייתי אני".