גלעד שלנו נולד במרץ 2017. את אבא שלו, מיכאל שלי, הכרתי כשהיינו שנינו סטודנטים, אני בעבודה סוציאלית והוא בהנדסת מכונות. אהבה ממבט ראשון, תל אביב סטייל. שש שנים אחרי זה, הגיע לנו גלעד, אחרי היריון שהוגדר בסיכון ולידה קשה. לא היה יום בו לא בירכנו על היותו, מודעים לכך שזכינו בו. ילד קסם, שכולו אור ואהבה. תמיד מחייך לכולם, עם הגומות של אבא שלו והעיניים שלי. ילד שצוחק בלי סוף, שרוצה לשיר ולרקוד, מוחא כפיים, מתופף על התופים של אבא. אוהב אנשים ובעלי חיים. ילד עם מבט שובב אבל כוונות טהורות.
גלעד נתן לנו את המתנה המדהימה מכל. להיות הורים. ובאופן טרגי ונורא, דווקא ביום המשפחה איבדנו את הגור הקטן הזה, בגיל 11 חודשים בלבד. נדמה כאילו הוא בא לרגע, הראה לנו שיש שלמות בעולם, שיש עוד דברים יפים וטהורים, שיש אהבה שלא ידענו - והלך באותה הפתעה ומהירות שהגיע. הוא נולד בחודש שמיני ללא נשימה, ואחד עשר חודשים לאחר מכן נמצא ללא דופק וללא נשימה במיטתו בגן, בצהרי יום חמישי הארור של יום המשפחה. ובאותו היום, הפסקתי גם אני לנשום. ומשהו ממני מת איתו.
״לא הספקתי לשמוע אותו קורא לי אמא״
את יום המשפחה של תשע"ח ביליתי בעבודה בצפון הארץ. בבוקר עוד צחקתי במרירות על האבסורד שביום המשפחה אני נאלצת לעבוד עד מאוחר במקום להיות עם המשפחה. בצהריים התקשרו למיכאל מהגן ואמרו שגלעד איבד הכרה. את השעתיים וחצי בין הטלפון של מיכאל אליי ועד הרגע בו הגעתי לבית החולים, אני זוכרת מעורפל ומבולבל. כי ככה זה כשחווים טראומה. ומה שעד אז הכרתי כתיאוריה על טראומה ואובדן, הפך בן רגע למציאות חיי.
מוות בעריסה אמרו לנו בבית החולים. זוהי ההגדרה למוות פתאומי של תינוקות מתחת לגיל שנה, כאשר מרבית המקרים מתחת לגיל חצי שנה. יש גורמי סיכון. גלעד לא נחשף לאף אחד מהם. הוא היה כבר ילד גדול, שיודע להתהפך בשינה, ישן על הגב שנת צהריים קצרה ולא עמוקה. ילד בריא לחלוטין, שקם בבוקר והלך עם אבא לגן, אבל לא חזר ממנו. הסיוט של כל הורה, בלשון המעטה. סיבת המוות אינה ידועה, אבל לאמא ואבא של גלעד זה כבר לא משנה. חיינו לעולם לא יהיו שוב אותו הדבר. אנחנו לעולם לא נהיה שוב אותו הדבר.
כבר לא נזכה לחגוג יומולדת שנה לילד הבכור שלנו. וכל מי שאיבד ילד, יודע שהכאב הוא על מה שלא יהיה. לא הספקנו להתחפש איתו בפורים, לראות אותו מצמיח שיניים, לקחת אותו לחוג, לראות אותו עולה לכיתה א', מסיים י"ב ומתגייס. לא הספקנו לראות אותו מביא חתולים וכלבים משוטטים הביתה, בתחינה שנקבל אותם. לא הספקנו לסרב. לא הספקנו לעשות איתו שיחות נפש, לראות אותו מתאהב ושנשבר לו הלב - וחוזר חלילה. לא הספקנו לראות אותו מתחתן. ולא הספקתי לשמוע אותו קורא לי אמא.
ביום המשפחה הזה עברה שנה למותו. והכאב אותו כאב ואולי אפילו קצת יותר. הגעגוע רק הולך ומתגבר. ואין נחמה, יש רק תקווה שיהיה טוב יותר. וגלעד שלנו האהוב לעד יהיה הבן בכור שלנו. חלק מהמשפחה, שבשנה האחרונה גם הצטרפה אליה ארבל הקטנה. אחות קטנה לגלעד, שנולדה 10 חודשים אחרי מותו, בדיוק בזמן לחג החנוכה. אור שלנו, נס אישי. ושוב הצלחנו לחוש אהבה טהורה של הורים.
ביום המשפחה הזה, אחרי שנה מטלטלת של אבל ושכול לצד הרחבת המשפחה, הרגשתי צורך לדבר את הכאב הזה ואת המורכבות של הדברים. הכתיבה עוזרת לי. היא מעט מחיה, מעט מורידה מהגוש הזה שתקוע לי בלב השבור. אני כותבת בעיקר לעצמי, ורק לעיתים מפרסמת את שכתבתי. ביום המשפחה האחרון פרסמתי את דבריי מתוך תקווה להעביר גם מסר של סובלנות וקבלת כל סוגי האנשים, הנשים, והמשפחות. לזכרו של גלעד שלנו, בשם האהבה והטוב שהביא עימו ובתקווה לימים טובים ופשוטים יותר.