ילדה עומדת ליד אסלה
פעם זה הלך מהר. מה קרה לנו עם השנים? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
"בזמני פשוט הורידו חיתול, וזהו. הושיבו את הילדים במשך כמה ימים על הסיר עד שהם למדו. בלי בעיות ובלי שזה יימשך חודשים", כך מספרת אמי על הגמילה לפני 30 שנה. אבל אם נשאל את מ', אמא לפעוט שחוגג יום הולדת 3 בקרוב, החוויה הזו רחוקה שנות אור מהמציאות שלה. "אנחנו כבר 4 חודשים בתהליך גמילה שלא נגמר. פיפי וקקי בכל פינה בבית, ניסינו כבר את כל השיטות וכלום לא עובד. הוא לא מוכן לעשות בשירותים". מ' לא לבד, והסיפור שלה הוא לא יוצא דופן. דומה שבשנים האחרונות יש יותר ויותר מקרים שבהם תהליך הגמילה מחיתולים מסתבך ונמשך זמן רב עד שהילד נגמל לחלוטין.

האם הסיפורים של ההורים שלנו הם אגדה אורבנית או סיפור אמיתי? אני מניחה שכמו בכל דבר, גם וגם. כששאלתי את הסבתות של היום איך היו גומלים פעם ועד כמה הן הכירו ילדים שלקח להם הרבה זמן להיגמל אכן התרשמתי שפעם היו מסתבכים פחות. למה בעצם? 

יש הטוענים שהסיבה שגמילה מחיתולים בימינו נעשתה קשה ומסובכת כל כך טמונה בחיתולים החד פעמים. משום שהם נוחים ואנחנו משתמשים בהם לאורך זמן ולכן גם מתחילים לגמול בגיל מאוחר יחסית ואז זה כבר מסתבך. אני טוענת שזו לא הסיבה. החיתולים החד פעמיים אולי רק עוזרים לנו לדחות עוד ועוד את הגמילה כדי לא להתמודד עם הבעיות האחרות, העמוקות יותר. הנה הן:

הטעויות ההוריות של היום שמשפיעות על הגמילה

אנחנו הורים הססניים. פעם לא הייתה שאלה לגבי הסמכות בבית. היה ברור שההורים מנהלים את הבית והילדים צריכים להקשיב. היום ילד בגיל 4 כבר מסתכל עלינו מלמטה במבט רציני ומודיע: "את לא מחליטה עליי!".
מצד אחד, אנחנו מבינים עד כמה סמכות הורית חשובה, אבל מצד שני חשוב לנו שהילדים שלנו יבואו לידי ביטוי, שיביעו את רצונותיהם ושיידעו לעמוד על שלהם. בטעות אנחנו חושבים שהדרך לשם היא באמצעות כמה שפחות איסורים וגבולות. נהיינו הורים הססניים. הורה הססן לא יכול להודיע באסרטיביות שנגמלים ולתת לילדו ביטחון שזה הדבר הנכון ושהוא מסוגל לזה. הורה הססן שיגיב בכל פעם אחרת לפספוסים, ישדר לחץ וייאוש. וזה לא מעודד את הילדים הקטנים שלנו להצליח במשימה שנראית להם גדולה.

אנחנו חסרי סבלנות לתהליכים. בעידן בו הכל מהיר ונגיש, אנחנו מאבדים סבלנות. פעם כשלתינוק הייתה פריחה, אמא רצה אתו לרופא. היום היא מצלמת ומעלה תמונה לרשת, ותוך שניות מקבלת אבחון, המלצה לטיפול, מרשם והוראות. לפעמים אפילו מעקב והמשך טיפול והכול בלחיצת כפתור. תחשבו מה זה עושה לסבלנות שלנו. אנחנו מגדלים דור שלא יודע מה זה לחכות, מה זה לנסות שוב ושוב עד שמצליחים. ויותר מזה, גם אנחנו כהורים כבר פחות סבלניים. אז אם הבת של השכנה נגמלה תוך שעתיים אני בטוחה שמשהו לא בסדר אם הילד שלי כבר 3 ימים רק מפספס.

אנחנו מעריכים הישגים והצלחות. אנחנו חיים בחברה הישגית ותחרותית, שמקדשת פרסים וציונים.  בסתר לבנו אנחנו רוצים גם ששאר ההורים בגינה יחשבו שאנחנו "ההורה המצטיין". גם אם לא נודה בזה, כשרוב הילדים בגן של הבן שלי כבר התחילו גמילה, אין סיכוי שאני אשאר מאחור. הבן שלי חכם ומוצלח אז למה שלא יצליח גם? ואם הוא לא מצליח אנחנו מתאכזבים וכאמור מאבדים סבלנות (חזרו לסעיף הקודם). לא כל הילדים בשלים לתהליך באותו שלב, אם נתחיל רק משיקולי לחץ ולא נתחשב במוכנות ובמוטיבציה של הילד אנחנו דנים אותו לתהליך ארוך ומייגע.

ילד עצבני- משפטים מעצבנים של ילדים
את לא מחליטה עליי!! יכול להיות שאיבדנו סמכות הורית? | צילום: istockphoto
 אנחנו עסוקים בפיצוי במקום בחינוך. אנחנו עובדים קשה ורואים את הילדים הרבה פחות משרצינו, לכן כשאנחנו כבר מבלים איתם - אנחנו רוצים רק שיהיה נעים וטוב. אז אני לא אתעקש על עוד גלידה, כי כמה כבר אני קונה לו? ואני אבטיח לו מכונית חדשה, אם רק יקשיב לי ויעשה בסיר. וכך במקום לחנך וללמד ילד צעיר שכשהוא מצליח לעשות את צרכיו בעצמו בסיר, הוא מתבגר וכמה נעים זה להיות גדול ובוגר - במקום זה אנחנו מלמדים אותו שכדאי לו לעשות את צרכיו כי הוא יקבל מתנה. המוטיבציה שלו נהיית תלויה בפרסים וכשלא יהיה שם פרס בסוף הדרך, לא בטוח שהוא ירצה להתאמץ.

הפיוז שלנו קצר. אנחנו מתעצבנים מהר. חלק מזה נובע מזה שאנחנו לא באמת שמים גבולות ברורים, עובדים קשה וכל השאר. אבל אז כשאנחנו באמת עייפים או באמת רוצים כבר לחזור הביתה וצריכים להתמודד עם בן השנתיים שמשתטח וצורח, אז כבר אין לנו סבלנות ליישם כל מה שקראנו פעם שצריך. אנחנו פשוט מתעצבנים, כועסים ונכנסים למאבקים. וכשהקטנטן שלנו צריך לגייס נשק למאבק הרבה פעמים הוא ישתמש בגופו ובצרכיו, בהם הוא השולט הבלעדי ואם זה מכעיס אותנו זה בוודאי נשק טוב.

אז מה עושים?

כשאתם מחליטים שזה הזמן - תהיו ברורים ואסרטיביים. גם אם זה לוקח זמן, גם אם התחלתם אבל  פתאום נדמה לכם שאולי זה לא הזמן הנכון כי גם עברתם דירה. אם התחלתם ויש שיתוף פעולה מצד הילד - תהיו עקביים. תנו לו את תחושת הביטחון והראו לו שהוא מסוגל. עודדו אותו וסמכו עליו. אל תהססו.

גמילה מחיתולים
תנו לילד להיות אחראי על צרכיו | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
קחו בחשבון שהגמילה אורכת זמן. אל תצפו שזה יקרה תוך יומיים. יש ילדים שייקח להם יותר משבוע שלם של פספוסים עד שהם יצליחו לעלות על דרך המלך. עידוד היא הדרך הטובה לעזור להם. להאמין בכל לבכם שכמו שהם למדו ללכת, הם ילמדו לעשות את הצרכים בשירותים ולכן כשיפספסו פשוט עזרו להם לנקות ולהמשיך הלאה. ממש כמו שהם מועדים ונופלים בצעדיהם הראשונים. ילד שבשל לגמילה, עם עידוד נכון שלכם יתקדם בתהליך עד שבועיים לכל המאוחר.

עודדו את הניסיון ולא רק את ההצלחות. גם כשבורח לו אבל הוא אמר שניה קודם שיש לו פיפי, אמרו לו "אני רואה שאתה כבר מודיע לי כשיש לך פיפי". וגם כשהיא מתיישבת על הסיר ולא עושה כלום אמרו לה "יופי שאת מנסה. בסוף תצליחי". זהו העידוד האמיתי שיגביר את המוטיבציה להמשיך ולנסות.

תנו לילד להיות אחראי לצרכיונשמע ברור מאליו? הורים רבים לוקחים אחריות בתהליך הגמילה ומזכירים לילד כל פרק זמן מסוים ללכת לשירותים. אם אתם רוצים שהמוטיבציה שלו תהיה אמיתית, תנו לו להבין שהוא כבר בוגר וסמכו עליו שהוא ידע לזהות עם הזמן מתי הוא צריך לשירותים. כך גם תקטינו את הסיכוי למאבקים סביב עניין הצרכים.

רוצים לדעת עוד? מוזמנים לקרוא את המדריך לגמילה מחיתולים.

דפנה גרייס היא מדריכת הורים וצוותי חינוך.