האמהות שלנו, רובן לפחות, היו סטריליות יתר על המידה. בהיותנו תינוקות הן הקפידו להאכיל אותנו בכפית, שחלילה לא נאכל עם הידיים, הלבישו לנו סינר ענק והזדעקו בכל פעם שעמדנו לזרוק אוכל על הרצפה. בהחלט ייתכן כי כך היה להן קל יותר להקנות לנו בהמשך נימוסי שולחן.
לנו, לעומת זאת, מחדירים לראש עד כמה חשוב "לתת לילד להתבטא", גם אם זה אומר שהחל מגיל חצי שנה הוא יאכל עם הידיים, ימרח את תכולת הצלחת על הפרצוף והשיער ויצור עיסה דביקה מערבוב הלחם עם הירקות והשתייה. עם זאת, כעבור שנה בערך אנחנו אמורים להצליח להקנות לו נימוסים, שיכללו ישיבה ממושכת סביב השולחן, אכילה מסודרת עם כפית ומזלג, והכי חשוב: לא לשחק עם אוכל!
"לשחק במזון, לזרוק ולהשליך אותו, למעוך ולהרגיש את הטקסטורה והטמפרטורה שלו, להיחשף לצבעים רבים - כל אלה הם חלק מתהליך הלמידה וההנאה שנובעים מהסקרנות הבריאה של התינוק ומהניסיון להאכיל את עצמו", מסבירה תמי לנצוט ליבוביץ, יועצת תדמית, נימוס ונוהג בינלאומית ובעלת אתר האינטרנט "נימוסים קטנים לילדים גדולים". אולם לדבריה, גם בגיל צעיר מאוד נוכל להציב גבול מסוים לבלגן במטבח: "הקטנטן החכם רוצה גבולות ואף בוחן אותנו - האם אנו שלמים עם הגבול שאנחנו מציגים לו? כבר בגיל שנתיים אפשר להתחיל להקנות לפעוטות קודי ההתנהגות וקודי נימוס, ובכלל זה נימוסי שולחן".
צעצוע במקום צלחת
ענת אשד, M.A. בחינוך, יועצת להורים ולצוותים חינוכיים ומנהלת פורום של מכון אדלר, מסבירה כי בכל הנוגע לנימוסי שולחן ולהרגלי אכילה, הורים עלולים לבלבל בין גבולות לשליטה. "הורים חושבים שברגע שהם יוותרו על נימוסי השולחן, הם יאבדו את הסמכות שלהם ואת יכולת הצבת הגבולות", היא אומרת. "אבל אף פעוט לא מוכן להרגיש שכובלים אותו, שולטים עליו, או כועסים עליו. כשהורה כועס על הפעוט על כך שנמאס לו לשבת ליד השולחן והוא רוצה לקום, התגובה שלו תעורר התנגדות אצל הפעוט".
ואכן, אחד הקשיים בהקניית הרגלי שולחן נובע מכך שלפעוטות אין הרבה סבלנות. ברגע שהם מסיימים לאכול מבחינתם, הם מחפשים תעסוקה בכל דרך. ואם הם כלואים בכיסא האוכל, סביר להניח שהצלחת והשאריות שעליה ישמשו עבורם משחק. ללנצוט ליבוביץ פתרון: "כשהקטנטן סיים לאכול אך הארוחה המשפחתית טרם הסתיימה ואתם מעוניינים שהוא ימשיך לשבת איתכם ליד השולחן, החליפו את הצלחת שלו בצעצוע שהוא יוכל להחזיק בעניין. כך הוא יתחיל להפנים שהאוכל נועד לאכילה בלבד ולא למשחק".
לאלו נימוסי שולחן נוכל לצפות מילדים בגיל כה צעיר?
לנצוט ליבוביץ: "סביב גיל שנתיים אפשר לעבוד על החלפת האכילה באצבעות באכילה בכפית או במזלג. חשוב להראות לפעוט איך להחזיק את כלי האוכל ואיך לאכול, וכן לעודד אותו ולהחמיא לו על כך לצורך חיזוק המוטיבציה שלו להמשיך לאכול בצורה נכונה ומנומסת".
לדבריה, תהליך הקניית נימוסים והתנהגות, בייחוד סביב השולחן, אינו מובן מאליו. משפטים כמו: "תודה מיקה על שישבת איתנו לכל אורך הארוחה", או "עומר, אכלת כל כך יפה עם הכפית", צריכים להיות שגורים בפינו.
אשד מוסיפה כי הדרישות שלנו מהפעוט צריכות להתפתח בהדרגה ובהתאם ליכולתו. "רק לאחר שיצליח לשלוט באכילה עם כפית ומזלג, נתחיל להסב את תשומת ליבו לשמירה על הניקיון", היא מציינת. "אולם קודם לכן חשוב שנאפשר לו להתאמן, גם אם הוא מלכלך ומתלכלך. ככל שהוא יאכל יותר לבד, כך יצליח להשתלט על האכילה ולשמור על הניקיון".
אוכלים רק ליד השולחן
מה עושים אם הפעוט אינו משתף פעולה, וניתן להאכילו רק תוך כדי משחק או הסחת דעת?
אשד: "כשהפעוט מתנגד לשבת ליד השולחן, צריך לנסות להבין מהי הסיבה להתנגדותו. ישנם פעוטות שעדיין לא מסוגלים לשבת יותר מחמש דקות ברציפות, ובמקרה כזה על ההורה להיות קשוב ליכולת שלו ולזכור לא לדרוש דברים שהפעוט אינו מסוגל לעמוד בהם. פעוטות אחרים מתנגדים לשבת ליד השולחן למרות שהם מסוגלים, בגלל תחושה שכופים עליהם לשבת ולאכול – מה שהופך למאבק כוח עם ההורה. אחרים מתנגדים כי כך הם מקבלים תשומת לב רבה".
כך או כך, אשד אינה ממליצה להאכיל את הילדים בחדרים אחרים: "על הפעוט ללמוד שיושבים ואוכלים במקום קבוע. אם הוא קם מהשולחן, הוא יישאר רעב. במקום להכריח אותו לאכול, חכו שהוא יבוא לבקש".
מה עם שימוש במילים מנומסות כמו "בתיאבון" או "תודה רבה"?
לנצוט ליבוביץ: "כשהפעוט מתחיל לדבר ולומד להגיד 'תודה', זה הזמן להתחיל לפתוח את הנושא. כך גם כשהפעוט עובר לכיסא רגיל, ומתיישב וקם באופן עצמאי. צריך רק לזכור להיזהר בנושא ולא להעיר לו בפני אורחים או חברים".
על כל המסובים להפגין נימוסים
לדברי לנצוט ליבוביץ, הדוגמה האישית היא עיקר התורה בלימוד נימוסים בכלל ונימוסי שולחן בפרט: "ההורים, האחים הגדולים, המשפחה המורחבת - כולם חייבים להפגין נימוסים כדי שניתן יהיה להקנות אותם גם לפעוטות. ארוחות מסודרות באווירה רגועה, ישיבה סביב השולחן ופיתוח שיחה נעימה ושקטה - התנהלות כזו חייבת להיות שגרתית ולא 'רק לפעמים'".
אשד מוסיפה כי מטרת הארוחה המשפחתית היא לשבת יחד בהנאה, לשוחח ולטפח את הקשר המשפחתי: "יש הורים שמעוניינים לאכול בשקט, בלי הפרעות, ולכן הם נותנים לילדים לאכול קודם ורק לאחר מכן אוכלים בעצמם. אולם כדי שהילדים יתרגלו לכך שהארוחה היא מפגש משפחתי, עלינו להתרגל לאכול כולם יחד כבר מגיל צעיר. סביר להניח שאם הפעוט ירגיש שמתייחסים לצרכיו ושמעודדים אותו כשהוא אוכל יפה ונקי, הוא ירגיש מוערך וישמח לשבת לאכול יחד עם כולם".
מכיוון שהנטייה הטבעית של בני השנתיים היא חיקוי, לנצוט ליבוביץ מציעה ללמד אכילה נכונה באמצעות סכו"ם על ידי סידור השולחן יחד: "אפשר לבקש מהם לעזור לנו לערוך שולחן - דבר שהם אוהבים, ותוך כדי כך להראות להם היכן להניח את הסכו"ם, הכוס והמפית". היא מוסיפה כי לצורך כך אפשר לערוך את השולחן עם כלים חד פעמיים, לשמירה על בטיחות הפעוטות.
לנצוט ליבוביץ: "התנהגות היא שפה. ילדים נוטים לקלוט שפות בקלות רבה יותר, ולכן הם יקלטו ויפנימו את קוד הנימוס והנוהג אם רק נשכיל ללמד אותם. שפה זו דרך חיים, צורת התייחסות אל עצמי ואל האנשים סביבי. ככל שנקדים בהקניית ערכי הנימוס לילדינו, כך נגדל אותם להיות מבוגרים אדיבים וסבלניים הפועלים מתוך כבוד לזולת. זוהי התנהגות מעשירה ומתגמלת שמאפשרת התנהלות חברתית ועסקית בעולם המודרני הגלובלי של המאה ה-21".
כך תקנו להם נימוסי שולחן בחמישה צעדים:
• שמשו דוגמה: כדי שנוכל להקנות לפעוט נימוסים, עלינו להוות עבורו מודל אידיאלי לחיקוי. ארוחות משפחתיות באווירה נינוחה ורגועה הן השיעור הטוב ביותר.
• הצטיידו בצעצוע: אם הפעוט סיים לאכול אך אתם מעוניינים שימשיך לשבת בכיסאו, הרחיקו ממנו את צלחתו ותנו לו צעצוע שיוכל להחזיק ביד. המטרה היא להרגילו לשבת יחד עם כולם עד תום הארוחה. כמובן שיש לעשות זאת בהתאם לגילו.
• שותף פעיל: מדי פעם שתפו את הפעוט בעריכת השולחן. כך הוא יכיר מקרוב את הסכו"ם, ילמד היכן להניחו ומהם שימושיו (השתמשו בכלים חד פעמיים למען הבטיחות).
• הצבת גבולות: גם אם הפעוט עדיין אינו אוכל באופן עצמאי לחלוטין, הציבו גבולות מסוימים, וגם כאן, עשו זאת בהתאם לגיל (כמו: "לא משחקים עם אוכל", "לא זורקים אוכל על הרצפה", "לא צועקים בזמן האוכל" וכדומה), והיו עקביים לגביהם.
• חיזוקים חיוביים: הדריכו את הפעוט בדרך לאכילה עצמאית - הראו לו איך להשתמש בכפית במקום באצבעות, וכן הרבו לתת לו מחמאות: "אכלת יפה מאוד" ועוד.
הכתבה התפרסמה במגזין הורים וילדים, ינואר 2011.