השנה, מתוך הרגל, הסתכלתי על תקופת החגים הקרבה, וכשגיליתי את השיבוץ - צהלתי משמחה! הרגשתי שפיצחנו את הגנום האנושי ואני חייבת להתקשר למיכל וקרן לספר להן את זה. סופסוף פעם אחת באמת יש סיבה לחגוג. איזה רבעושים יפים סידרו לנו, מדויקים, מפנקים, אחד אחרי השני כמו רצף של זכיות בפוקר, איזה כיף לנו, אנחנו הולכות לקרוע את העולם, לצאת, לשתות, לנגן, לקום בשש בערב בהנגאובר ולשתות עוד פעם עד שנהפוך ללולב. ואז נזכרתי שאני אמא. וגם מיכל וקרן.
מבט עצוב שאומר הכל
אני לא אחפור על החופשים כי נראה לי שכבר חפרו על זה מספיק, אבל באמת שכבר באמצע הדרך הרגשתי כמו ספוג כלים אחרי סעודת ליל הסדר. ולא אכפת לי שיקראו לי מפונקת ויגידו לי שפעם אנשים שמחו שהיו הרבה חופשים כי הם יכלו לבלות עם הילדים שלהם כל היום. אז לדעתי, וזאת רק דעתי (לפני שמתנפלות עליי להקה של אמהות שמרגישות אחרת), פעם אנשים הרגישו בדיוק אותו הדבר, פשוט פחדו לדבר על זה ולהודות בקול רם שעם כל האהבה לילדים, זה קשה ומתיש, ושאף אחד לא שומע כולם מסננים בפינת הקפה: "שיט, עוד חופש-עונש מחכה לנו".
אני מתה על יהונתן. באמת. אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר ממנו, ונראה לי שזה קצת הדדי, אבל כדי לשרוד יום רגיל איתו, אחרי הגן, אני צריכה שני רדבול וחמש אספרסו, אז כמעט שבועיים ברצף זה מפחיד. עדיין אמרתי לעצמי, יאללה בקטנה, תראי את מיכל וקרן, יש להן כבר שני ילדים והן עוברות את זה כל שנה בגבורה (רק שעכשיו בפעם הראשונה אני מבינה למה לעזאזל הן מתכוונות בספטמבר הנורא ואיך יצאתי מפגרת שנה שעברה).
אז התאפסתי על עצמי ועשיתי רשימת פעילויות איך לצאת מהחג הזה בשלום: שלומית בונה סוכה? אחלה, גם אנחנו! טוב לא ממש סוכה. יותר אוהל מחאה בסלון. ללכת לים כשחם? אחלה, אנחנו כבר מתורגלים והצלחנו להפחית ל-5 שעות את זמן ההתארגנות אז יש מצב שנגיע עד השקיעה. סבא וסבתא? אז מה אם הם ברחו לחו"ל ונטשו אותנו כאן עם כל החרא, ניקח להם את האוטו ונעשה סיבובים בשכונה כל לילה במקום סיבובי ברים, גם זה משהו. פריחה בכרמל? אחלה, גם אנחנו ניסע ונראה פרחים ונצלם ונעלה לאינסטגרם ונהיה משפחה נורמאלית. רק מה שחיכה לי לצערי זה יותר פריחה על כל הגוף של יהונתן: 39 מעלות חום בצל, כרטיס חופשי חודשי לרופא, ורוקחת עצבנית בשם שלומית שלא ממש הייתה מוארת וירוקה.
אז ביום רביעי הוא רק הסתכל עליי בעיניים עצובות. שאלתי אותו מה קרה חמוד? רבת עם טינטן בחלום? אבל הוא לא ענה. רק המשיך להסתכל עליי בעצב. הבנתי שמשהו לא בסדר אז חיבקתי אותו ושמתי לו את טינטן אפילו שהוא לא ביקש הפעם. ואז, כשהגיע הפזמון שהוא כל כך אוהב, הוא פתח את הפה ויצא לו ידידי טינטן בגרסת שלום חנוך פוגש את יובל המבולבל.
וואו, יש לו קול ממש מגניב חשבתי לעצמי, אבל הוא צרוד כמו חתולה מיוחמת אחרי לילה סוער בשכונה (סליחה על המטאפורה).
טסתי איתו לרופא כדי לגלות שהוא הולך להיות חולה כל החג. ריחמתי עליו וגם קצת על עצמי אני מודה, כי אם כבר לבלות איתו זמן אז זמן איכות עם פעילויות ומשחקים כמו שתכננתי. אבל החג הזה שיחקנו רק ברופאה וחולה וגם אבא שלו התגייס לסוכת החולים שפתחנו בסלון.
אז זהו, למרות כל התכניות, ביליתי את החג בהסגר ובטיפול צמוד בנסיך הקטן שסופסוף החלים (בערך לפני שעה), וכל כך חיפשתי רגע לכתוב את הטור שלי, אבל הוא פשוט לא ירד לי מהידיים ארבעה ימים, אז רועי (העורך היקר) רק שתדע שהטור הזה נכתב עם כף רגלי השמאלית (כמעט), ושמאוד רציתי לכתוב טור אופטימי הפעם, ולספר על החג המקסים שהיה לנו אבל זה מה שיצא לי.
אני רוצה לאחל לכל האמהות חג שמח ושיעבור בשלום לפחות כמו הסוכה ששלומית בונה, ואם חשבתן שהחופש הזה גדול עליכם, תסתכלו עליי ואולי תתנחמו. אני רק מקווה שעד סוכות הבא כבר אוכל לקחת את יהונתן לאיזה הופעה ואז נשכח ביחד מהכל.