- "...ומה אתם עושים? איך אתם מגיבים?" - אני שואלת את זוג ההורים שסיפר לי שבנם בן השלוש וחצי מתבכיין וצורח כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. "אנחנו אומרים לו שקודם כל – יירגע! שאי אפשר להבין אותו כשהוא ככה בוכה. שיפסיק לבכות. שעד שהוא לא יפסיק לבכות אנחנו לא נדבר איתו".
- "וזה עובד? זה עוזר?"
- "לא כל כך. ואם כן, אז זה רק אחרי שעבר הרבה זמן. כשזה לא עוזר אנחנו לוקחים אותו לחדר שלו ואומרים לו שאם הוא רוצה לבכות אז שישאר בחדר. אנחנו לא רוצים לשמוע אותו בוכה וצורח. זה לא נעים לנו. שיירגע! כשיירגע אנחנו נדבר איתו".
- "וזה עוזר? הוא נרגע?"
- "תראי, בסוף הוא נרגע... הוא מותש. אבל האמת שגם אותנו זה מתיש...".
נשמע לכם מוכר? בהרבה בתים שבהם יש ילדים כבני שנתיים עד ארבע סצנות מהסוג הזה מתרחשות, לעתים ברמה יומיומית ולעתים אף מספר פעמים ביום. הורים נוטים לחשוב שזה קורה משום שהילד הוא עקשן או מפונק או סתם בכיין, אך האמת היא שזה קורה בעיקר משום שהתפרצויות הזעם (TANTRUM) של פעוטות וילדים היא תופעה המאפיינת את הגיל הזה.
ויסות-עצמי מונחה
אדם בוגר, בריא ויציב בנפשו, אמור להיות בעל יכולת שליטה עצמית. הוא מסוגל לווסת עצמו ולכוון את התנהגותו במידה סבירה, גם במצבי תיסכול ולחץ. יכולת זו התפתחה לכל אורך חייו, אך בעיקר בשנות הילדות המוקדמות. בין גיל 2-4 מתפתחת בהדרגתיות יכולת זו, כשמתגובות אימפולסיביות שכמעט ולא ניתן לעצור אותן המאפיינות את בני השנתיים, ישנה התפתחות ואצל בני הארבע כבר ישנה מסוגלות לעכב תגובה ולהפעיל קצת שליטה עצמית וויסות עצמי. הילדים הבוגרים יותר שנתקלים במצבים מעוררי תיסכול מסוגלים לשלוט טוב יותר ברגשותיהם, בעוד אצל פעוטות ישנה הסתברות גבוהה יותר להתפרצויות זעם.
השינוי ההתפתחותי הזה יושפע במידה רבה מאוד מהתמיכה שהפעוטות יקבלו מהוריהם כשהם נכנסים למצבי טנטרום. תמיכה זו מתבטאת מצד אחת בהכלת רגשותיו של הפעוט, ומצד שני בהכוונת התנהגותו. הפעוט לומד לווסת את התנהגותו בעזרת הנחיות שהוא מקבל מהוריו. הוא עדין אינו מסוגל לווסת את עוצמת רגשותיו או את פעולותיו בכוחות עצמו ולשם כך הוא זקוק להנחיית המבוגרים המטפלים בו.
"קודם כל תירגע" – הנחייה מזיקה
תארו לעצמכם שהייתם מגיעים נסערים אל חבר טוב ושופכים בדמעות את שעל לבכם. תארו לעצמכם שהוא, בתגובה, היה קוטע אתכם באמצע דבריכם ואומר לכם: "קודם כל תרגע/י! אני לא יכול להקשיב לך ככה". מעצבן, הא? או למשל דמיינו פסיכולוגית שאומר למטופל שיושב מולה על הספה, כשכולו נסער וגואה בבכי: "אם אתה רוצה לבכות תצא מהחדר. כשתרגע – אני מוכנה לחזור ולהקשיב לך".
הנחייה כללית שכזו "תרגע!" שאליה מצורף גם איום בטון כועס שאם לא יירגע הוא יושאר לנפשו, הנחייה כזו לא רק שלא מועילה אלא להפך: היא פוגעת עוד יותר ברגשותיו של הפעוט, מתסכלת אותו עוד יותר משום שאין לו מושג כיצד להרגיע את עצמו, וצורבת בנפשו הרכה את חוויית הנטישה, שכן המסר המסתתר מאחורי ההנחייה הזו הוא: "כשאתה נסער ובוכה – אני לא מוכן להיות לצדך. איני מעוניין להיות אתך כשקשה לך. אין לך מה לבוא אלי, תסתדר לבד".
אין לי ספק, שרובם ככולם של ההורים שאי פעם נקטו בגישה מוטעית זו, לא העלו על דעתם את ההיבט המזיק שלה והאמינו בתום לב שהם מתנהלים נכון. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש: לוותר על מילות הניכור ועל גישת ההתעלמות מהילד שחווה התפרצות זעם. אלו הם דלק למדורת התיסכול של הפעוט.
הבנה נכונה תוביל לתגובה נבונה
כדי לעזור לילד עלינו להכיר בשני דברים, הראשון - אין דבר כזה "הוא סתם בוכה". אין סתם. גם מה שלנו נראה "סתם" אינו סתמי עבור הילד: לא לקבל כאן ועכשיו את הסוכריה שהוא רוצה, גם אם זלל עד לרגע זה כמות ממתקים שלא היתה מביישת פיל – זו סיבה מספקת לצווחות בכי שנשמעות בכל רחבי הקניון. להיאלץ להחזיר את הצעצוע שהיא חטפה בגסות מילדון אחר – זו סיבה מוצדקת, לדעת הפעוטה, להישכב על הרצפה בבכי תוך שימוש בכל הרפרטואר המוכר של הדרמה קווין. במילים אחרות, כל דבר, ולא משנה עד כמה הוא לא מוצדק בעינינו, בחוויה של הפעוט הוא סיבה מוצדקת ומספקת להתפרצות סערת רגשות עוצמתית.
וזהו הדבר השני – העוצמה והמהירות בה הפעוט מגיב: אין כל השהייה של התגובה וההתפרצות היא מ 1-100 במהירות שיא ובעוצמה של מלחמת העולם השלישית. אנו מתקשים לזהות כל מתאם או פרופורציה בין מה שקרה לבין התגובה.
אם נכיר בשני מאפייני הטנטרום הללו – יהיה לנו הרבה יותר קל לא להתרגז לחינם ולא להגיב לכך ב"הוא עושה לי דווקא בכוונה" או ב"היא סתם ילדה עקשנית ובכיינית". להתפרצות הזעם של פעוטות ישנם שני מרכיבים: מרכיב רגשי ומרכיב התנהגותי. כל אחד מהם צריך לקבל תגובה התואמת אותו, אך בכל מקרה מטרת ההורה היא לעזור לילד לווסת את העוצמות הרגשיות וההתנהגותיות.
התגובה הנכונה שתתרום למתן את התנהגות הילד הינה התגובה האמפתית-סמכותית. זוהי תגובה שמכילה בתוכה את היכולת להכיר, להבין ולהכיל את העוצמה הרגשית שהילד חווה. לראות מעבר להתנהגות החיצונית (הלא מקובלת עלינו) של הילד ולהבין מה עובר עליו. אפשר לבטא זאת במשפט קצר או במגע, בחיבוק, מכיל ואוהב. אלו ישדרו לילד ניראות: "אני רואה אותך, אני רואה את רגשותיך ואת נקודת מבטך על הדברים – אני מבינה שאתה עצוב שאני לא קונה לך את הסוכריה או אני מבין שאת כועסת על כך שהיית צריכה להחזיר את הצעצוע שחטפתץ
נכון, גם כשההורה יפעל בדרך זו הפעוט יזדקק לעוד כמה רגעים כדי לווסת את רגשותיו וכדי לשלוט בהתנהגותו. אך תגובה אמפתית-סמכותית זו הינה כמו הקצף הלבן והרך הניתז ממטף הכיבוי על הלהבות. היא מרגיעה. זוהי תגובה המקדמת ומפתחת אצל הילד הצעיר את האינטליגנציה הרגשית שלו על ידי כך שהיא עוזרת לו להכיר ברגשותיו, לחוות אותם ללא ביקורת, להיתמך בתגובה סובלנית, מכילה ואמפתית, ועם זאת להינות מידו המכוונת של ההורה המציב לו גבול ברור להתנהגות הלא נאותה שלו תוך שהוא מנחה את הילד כיצד לווסת אותה.
*דפנה תייר היא יועצת חינוכית-התפתחותית ומחברת הספרים "היענות לצרכים" ו"הורות מובילה". לפייסבוק
>> לחכות שהילד יהיה בשל לגמילה? ממש לא!