טל ונבו במים (צילום: תומר ושחר צלמים)
"להמשיך להתעקש על הרגלי השינה לבד? למי יש כוח". טל ונבו | צילום: תומר ושחר צלמים
בלילה השני של מבצע "אילוף הסורר" התעוררתי פתאום בשתיים בלילה במיטה ריקה. מהחדר של נבו נשב אליי שקט מטריד; ניגשתי לשם, כשאני יודעת בדיוק מה אני הולכת למצוא. בניגוד מוחלט להוראות יועצת השינה, שכב שם על המזרון אבא של נבו, טל, מצונף בכרבולית פליז דקיקה. שני הגברים נחרו חלושות – התינוק הקטן במיטתו, והתינוק הגדול על הרצפה.
"לך למיטה", בעטתי בו בזעם. 
"הוא מתעורר כל רבע שעה, אין לי כוח לקום ולבוא בכל פעם מהחדר שלנו", התבכיין הוא.
"אתה תחריב את כל המאמץ שאני משקיעה", כעסתי.

אבל עכשיו אני מוכנה שהוא יחריב את המאמץ, רק שיחזור הביתה. כי כבר שבועיים וחצי שהוא במילואים, שהתחילו כסתם אימון שגרתי ומעיק והפכו לצו 8 מוחץ לבבות.

בהתחלה טל היה אמא

עוד לפני שנבו נולד, ידעתי שטל יהיה האמא ואני האבא במשפחה הזו. הוא מאוד רצה ילד – ואני בכלל לא הייתי לחוצה. לא היה מאוד מפתיע, אם כן, שבמהלך שנת חייו הראשונה של נבו היה אבא שלו הדמות הדומיננטית בטיפול בו.

שמעתי איפשהו שיש בעולם – ואפילו כאן בארץ, שוקינג! – אבות שלא ממש יודעים להחליף לתינוק שלהם או שלא קמים אליו בלילה. בבית שלנו אני הייתי זו שמסתרבלת עם ההחתלות, שמושיטה בחוסר אונים את התינוק המצווח לידיים של אבא שירגיע, שנוהגת באוטו במקום לשבת עם הילד מאחורה. ובזמן שהעברתי שנה שלמה בתהיות מדוע קשה לי כל כך לקחת פיקוד ולהוביל, או לכל הפחות לקחת חלק שווה בפרויקט ההורות הזה, טל התייצב כמעט מדי יום בשעה ארבע בבית, בילה עם נבו, טיפל בו – וניסה לטפל גם בי, בזמן שאני הולכת לאיבוד ומסתבכת עם עצמי ועם השינוי הבלתי נתפס בחיי.

הרבה דמעות, פסיכולוגית מקסימה אחת ובעיקר הזמן - עשו את שלהם, וכעבור שנה הדברים השתנו בבת אחת; נבו נהיה בן שנה, ואמא שלו נהייתה פתאום לאמא.
בחודשים האחרונים לא רק שאני שולטת ביד רמה בלוגיסטיקה שסביב הילד (תחלואים – מניעתם והטיפול בהם; בגדים – קבלתם מגיסתי וחברתי הטובה, כיבוסם וסידורם; צעצועים – רכישתם, החלפתם ברוטציה כדי שלא ישעמם לילד, אחזקתם וניקיונם; מוצרי היגיינה – מציאת קופונים לקנייתם במחיר שאינו שערורייתי), אני גם דומיננטית הרבה יותר בטיפול בתינוק עצמו.

וטל? באופן טבעי, הוא נסוג מעט לאחור כשראה שהעניינים בשליטה ואפשר לשחרר. ובכל זאת, הוא עדיין אבא שבולט בחריגותו: הוא מבלה המון עם נבו אחרי הצהריים והוא עדיין יושב איתו מאחורה באוטו. כהכרת תודה בחר נבובו שלא להקדיש לו את המילה הראשונה שלו, והחל קורא דווקא "אמא". כן, לפעמים החיים פשוט לא הוגנים.

הוא התקשר שהוא לא חוזר

לפרויקט אילוף הסורר טל נגרר באופן די פאסיבי. גם הוא חשק בשינוי, אבל לא אחטא לאמת אם אומר שהוא נכנס למחויבות הזו בעיקר כדי להוריד אותי מהראש שלו.

כשהעליתי לראשונה את הרעיון לפנות לייעוץ מקצועי, הסברתי לו שיידרש שיתוף פעולה מלא מצדו. הדגשתי שאי אפשר להתחיל בתהליך ואז לסגת, שאסור לייצר חזית לא אחידה מול הילד, שחייבים להתמיד.

"בסדר", הוא אמר.
"אתה מוכן לקחת על עצמך את האחריות? אתה תצטרך למלא באדיקות את ההוראות של היועצת, להיות קשוח עם נבו ולא להישבר", הקשיתי.
"בסדר".
"אם מתחילים אסור להיכנע ולהפסיק באמצע!" התעקשתי.
"אעשה מה שתגידי", הוא הבטיח.

אלא שגברים, כידוע, הם חלשי אופי. כבר בלילה הראשון, כשכל מה שהתבקשנו על ידי היועצת היה לנסות להרגיע את הילד באמצעים אחרים ולעכב את נתינת הבקבוק, נפל טל למיטה לידי דקה אחת בלבד אחרי שקם לנבו הבוכה. "נתתי לו בקבוק", הכריז בלי להתנצל. "רק ככה הוא נרדם".

טל ונבו (צילום: תומר ושחר צלמים)
חריג באבהותו, מהרגע הראשון. טל עם נבו הזעיר | צילום: תומר ושחר צלמים

אין ספק שהוא עשה את זה הרבה פחות טוב ממני, אבל כבר שבועיים וחצי שהוא לא עושה את זה בכלל. המילואים המקוריים נגמרו בדיוק ביום שבו התכרכם לו עמוד ענן עכור מעל שמינו, וטל התקשר להגיד שהוא לא בדרך הביתה. לא עכשיו, לא מחר, לא יודע מתי כן. פרצתי בבכי. אחרי שבועיים לבד בבית, בחודש שמיני להריון ועם תינוק בן שנה, לא הכי מתאים לי להיות תומכת לחימה עכשיו. אני אובייקטיבית האישה הכי מסכנה בעולם.

אני מנסה לשמור על ההישגים

"אני לא מאמין שאת חושבת על עצמך", צחק בטלפון כשניסיתי להסביר לו ביללות כמה רע מצבי. הבכי התגבר. עכשיו אני לא רק האישה הכי מסכנה בעולם, אני גם האישה הכי אגואיסטית בעולם.

"אני אמורה לחשוב עליך?", שאלתי אותו. "אתה יושב בבסיס ומחכה להוראות, ישן כל הלילה ושותה קפה שחור בלי שאף אחד מטפס עליך או מורח עליך בננה. כרגע אתה לא נכנס לעזה או משו, וגם אם זה יקרה, אני לא בטוחה שלחימה בחמאס היא קשה בהכרח יותר מלחימה יומיומית בנבו"._OBJ

טוב, אני לא באמת מתכוונת לזה. אבל כן, אני בהחלט מרחמת על עצמי כרגע, ופחות מוטרדת מהחייל האמיץ - שעם כל הכבוד לכשירותו הצבאית, יש מספיק בני 19 שיכניסו ללחימה לפניו. בינתיים, לא לו אני דואגת.

אני דואגת לשפיות שלי, לבריאות העובר שלי וגם לפרויקט אילוף הסורר, כי מתחיל להיגמר לי הכוח להתעקש לבד על הרגלי השינה של נבו. הלילות איתו דווקא סבירים בזמן האחרון; אפילו הרגשתי שהעבודה העקבית והטובה שאני עושה נושאת פרי. אלה היועצת מעודדת אותי, וממליצה לי להוריד פרופיל ולנסות בינתיים, לכל הפחות, לשמור על ההישגים.

אני מספרת לה שדווקא הימים הפכו לבלתי נסבלים, ושנבו בוכה המון ללא סיבה. היא חושבת שהוא מתחיל להרגיש, כנראה, שמישהו חסר בבית, ואומרת לי להיות רגועה, להשתדל לא להעביר אליו את המתח שלי.
כשהוא פורץ בבכי אני מחבקת אותו, שואלת אם הוא מתגעגע לאבא ולוחשת לו שזה בסדר לבכות, גם אמא מתגעגעת. ואז גם העיניים שלי מתמלאות דמעות.

>> לטור הקודם שלי: "האישה החדשה בחיי: יועצת שינה"

לכל הטורים של נועה יחיאלי