כבר ארבעים דקות שנבו צורח. הוא צורח בשכיבה, בעמידה, על הידיים. הוא צורח, לוקח אוויר, פוער פה ענקי וצורח עוד יותר חזק. אני בהלם מזה שעוד יש לו קול.
"היום מתחילים לעבוד ברצינות על גמילה משתיית מים בלילה", אני קוראת מוקדם יותר את המייל של יועצת השינה שלנו. "לא נמשוך את הזמן יותר. ברור שהצורך של נבו בשתייה בלילה הוא הרגל בלבד, ולכן גמילה בהדרגה לא תהיה יעילה. הכי נכון יהיה להפסיק בבת אחת".
מי יהיה בחזית: אבא או אמא?
נבו הולך לאכול אותנו, זה ברור לי. הוא לא יעבור על זה בשקט. לא, שקט לא יהיה פה הלילה. אני מרגישה שאני מתמלאת ברגשות סותרים של ציפייה וחרדה, ולא יודעת איזו תחושה חזקה יותר. אני לא מצליחה להחליט בשום אופן מי משנינו, טל או אני, צריך להתמודד מול נבו בליל הגמילה הראשון.
מצד אחד, אני בחוד החנית של הקרב הזה מתחילתו. בפעם הראשונה מאז שנבו נולד, טל הוא החייל ואני המפקדת. אני זאת שצועקת "אחרי", אני זאת שקופצת על הרימון. אני המובילה של הפרויקט הזה, ועכשיו אני נשברת? ברגע האמת, בדיוק כשמתחיל להיות קשה?
מצד שני, אני בהריון מתקדם. המחשבה על הלילה הצפוי, על הצרחות וחוסר האונים, מכניסה אותי לאי שקט פנימי, כזה שאני מרגישה בבטן. מדובר גם במטלה פיזית, שכן יהיה צריך להרים את נבו שוב ושוב ולנסות להרגיעו על הידיים. שילוב של קושי גופני ולחץ נפשי לא נשמע כמו עסקה טובה במצבי הנוכחי. אולי זה לא הזמן להיות גיבורה גדולה, וכדאי הפעם לתת לטל לספוג את האש בחזית?
מצד שלישי, חשוב לי מאוד להיות בשליטה על הסיפור הזה. יש לי צורך לראות בעיניים שלי מה קורה, איך נבו מגיב - וטל הרי מקמץ בפרטים ומשאיר אותי מחוץ לתמונה בלי יכולת לנתח, להתבאס או לשמוח, להפיק לקחים.
מצד רביעי, טל יותר קשוח ממני. "לא איבדת את שתי הידיים בגלל מטען חבלה, נכון? אז אין לך מה להיות מוטרדת", הוא אומר לי. "כל עוד אין לאף אחד במשפחה שלנו סרטן וכל יום בו התינוק שלנו לא בטיפול נמרץ, אנחנו צריכים להגיד תודה ולהיות שמחים בחלקנו", הוא מלמד אותי שיעור בפרופורציות. והיות ותינוק שבוכה בגלל שלא נותנים לו מים בלילה לא מרגש אותו, אולי עדיף שהוא יהיה שם.
מצד חמישי, יש לי פה הזדמנות להתמודד. להתמודד עם הקושי שלי, להתמודד עם נבו, להתגבר, להתחזק. להוכיח לעצמי שאני יכולה להביא את השינוי לבית הזה.
האם הוא יבכה ללא הפסקה?
"אני חושב שאת צריכה לעשות את זה", פסק טל והכריע את ההתלבטות שלי. תהיתי אלו מבין הטיעונים שהעליתי דיבר אליו במיוחד. "פשוט כי אם אני אעשה את זה, את נורא תציקי לי בשאלות אחר כך. את כבר עכשיו מציקה לי", אמר.
אני נשכבת לישון מוקדם, ומרגישה איך כל הגוף שלי דרוך וממתין לכל רחש שיעלה מהחדר של נבו. ממה, בעצם, אני מפחדת כל כך? באלו עוד הזדמנויות בחיים שלי פחדתי ככה? כן, פחדתי לפני הלידה. אבל אז, כביכול, לא ידעתי איך זה ייגמר. גם אם הסיכויים היו לטובתי, בכל זאת היה שם עניין של חיים ומוות - אף אחד לא יכול היה להבטיח לי ששום דבר רע לא יקרה. פה, לעומת זאת, אני יכולה להבטיח לעצמי: הכל בסדר. נבו לא חולה, הוא לא נמצא בשום סכנה. מקסימום הוא יבכה. מזה את כל כך מפחדת?
bed_g.jpg "נבו אלמליח בלול (צילום: תומר ושחר צלמים)")
התסריט הגרוע ביותר הוא, שנבו יבכה ויבכה ולא יפסיק, וזה יהיה מאוד לא נעים. אבל את תדעי בדיוק למה הוא בוכה, אני מזכירה לעצמי. זה לא יהיה בכי מדאיג שמתלבטים אם לקום ולנסוע למיון בגללו. נבו יבכה כי הוא ירצה להירדם עם בקבוק המים, ואת לא תתני לו.
האדרנלין ניצח את העייפות
בשעה עשר וקצת זה התחיל. מתוך נים-לא נים שמעתי את נבו מתעורר ומתחיל ליילל. "תאחל לי בהצלחה", לחשתי אל טל הישן, קמתי וסגרתי מאחוריי את דלת חדר השינה שלנו. לפחות שאחד מאתנו יישן הלילה.
ואז נבו צרח ארבעים דקות ולא הפסיק. איך יש לו כוח? תמיד תהיתי כמה זמן הילד יבכה אם לא אתן לו את מה שהוא רוצה, ואיך פתאום הוא יפסיק ויירגע. ניסיתי לדמיין איך מתוך בכי גדול מגיע שקט. הלילה זכיתי לראות את זה קורה.
ניסיתי להרגיע אותו בכל דרך, פרט לדרך לה הוא ייחל. הוא רצה את בקבוק המים, אני מנעתי אותו ממנו, הוא ידע את זה טוב מאוד, וצרח. הוא התפתל (צורח) במיטה, כמו נרקומן בקריז. הוא נעמד והצביע (בצרחות) על המיקום של הבקבוק, שכמובן לא היה שם. הוא השתולל לי בידיים (וצרח לי באוזניים). הוא צרח באדיקות, אבל גם אני הייתי די עקבית: הרמתי, ניחמתי, חיבקתי ונישקתי, וחזרתי שוב ושוב על אותם המשפטים. די מתוק של אמא, שים ראש ולך לישון.
אחרי ארבעים דקות הוא הפסיק לצרוח. זה לא קרה בבת אחת, אבל הפוגות קטנות התחילו לחלחל אל תוך הצרחות, שהפכו לאט-לאט לבכי, שהפך לקיטור. פתאום הוא הסכים להניח עליי את הראש, אחר כך הסכים לשכב במיטה, אחר כך נזכר שלא הסכמתי לתת לו מים וחזר לבכות, וחוזר חלילה.
הדקות עוברות, ורגעי השקט מתארכים על חשבון רגעי הבכי. נבו מתנמנם על הכתף שלי, ואני מרקדת איתו בעדינות בחדר. אחר כך הוא מתכרבל במיטה, מתנשם בכבדות, בהיסטריה של סוף בכי גדול. אני יושבת לידו וטופחת לו על הישבן, עד שהוא נרגע ונרדם לחלוטין. שעה ועשר דקות אחרי שהצרחות התחילו, אני יוצאת מהחדר שלו וחוזרת למיטה. טל נוחר כאילו כל זה לא התרחש מעולם.
מתי תהיה ההקפצה הבאה? אני יודעת שהקרב הזה יכול להתחדש בכל רגע, ושהמערכה הבאה יכולה להיות ארוכה וקשה מהראשונה. אוף, אין לי כוח שיצרח עוד שעה עד שאצליח להרגיע אותו. אבל גם אין לי ברירה.
שעות שכבתי במיטה ערה ומתוחה, מחכה לבכי, שלא הגיע עד עלות השחר. בבוקר אני מדווחת לטל שחוץ מהתקף צרחות אחד, נבו דווקא ישן יפה הלילה. אני פחות. "עכשיו את מבינה איך זה מרגיש לצאת למלחמה", הוא אומר לי. "איך הדריכות והאדרנלין גוברים על העייפות, איך אתה אף פעם לא יודע אם זה כבר נגמר או שרק מתחיל".
אז נכון להלילה, זה נגמר. כמה לילות זה ייקח עד שנבו יבין שאין יותר מים, ויפסיק לבקש? בכל מקרה, אני כבר מפחדת פחות. כן, אני כבר מבינה איך זה מרגיש במלחמה: הלילה אל נבו הישרתי מבט, והוא השפיל את עיניו.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: "רוצים שהילד ירדם? אל תשברו את שגרת השינה שלו"