ומה נעשה עם הפרעת האכילה שלו? מה הוא יאכל שם? הרי ברגע שהוא לא מקבל את האוכל מהמארז הידוע שלו הוא לא מוכן לאכול וזהו. והפחד מתורים? והפחד מצפיפות? והפחד ממקומות סגורים? הילד מתפקד יפה כשהכל ידוע מראש וסדר היום מתנהל כסדרו ופתאום להוציא אותו מהכל? בשביל מה?
הערתי אותו בשעה 01:30 בלילה בחשש. כמו רוב הילדים (והמבוגרים) הוא לא אוהב להתעורר באמצע הלילה, הוא הביט בי במבט כועס.
"נמרוד, הגיע הזמן. נוסעים. עוד מעט נעלה על המטוס", אמרתי לו. להפתעתי, הוא קם מיד. "אמא, אני מתרגש", הוא אמר ואני התעודדתי.
"אמא, אנחנו בברלין!"
הגענו אל שדה התעופה. התורים היו ארוכים במיוחד. תחילה התביישתי לשלוף את תעודת הנכה שלו ולבקש להתקבל ללא תור, אך ככל שהזמן עבר והוא החל לאבד את סבלנותו, הבושה נעלמה. הכרטיס נשלף ויחד איתו נשלפנו קדימה.
ככל ששלב העלייה למטוס התקדם, כך עין שמאל שלי קיפצה לה בברוטליות. גם בעלי נראה דרוך. "נמרוד", המשכתי את ההכנות שהתחלנו בארץ. "עוד מעט נעלה על המטוס. אנחנו נשים אוזניות ונקשיב למוזיקה". נמרוד דקלם את המשפט מספר רב של פעמים. נראה שהוא הפנים.
ישבנו שלושתנו במטוס. האוזניות היו מוכנות. ציפיתי לרע מכל, אך רגע לפני שהמטוס המריא, נמרוד נרדם והתעורר במצב רוח מרומם שתי דקות לאחר הנחיתה. הרעש והרעידות לא העירו אותו ולא הפריעו ואני רק חייכתי חיוך רחב. "תודה אלוהים. אני חייבת לך".
"אנחנו בברלין", נמרוד צעק בהתרגשות שנגמרה מאוד מהר כשהגענו למלון. "אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה למיטה שלי, עכשיו!!!", הוא פקד.
פתחנו את המזוודה והוצאנו את כל החפצים, הצעצועים והספרים שהבאנו מהבית על מנת להקל על השהות שלו במקום זר. לשמחתי זה עזר. נמרוד חיבק חזק את הבובות והודיע לנו שכולם רוצים לצאת לטיול.
נסענו לגן החיות ברכבת התחתית. נמרוד מאוד אוהב לדבר עם אנשים זרים וגם כאן הוא לא פסח על מנהגו. שתי דקות לאחר שעלה על הרכבת, כל מי שעמד לידנו לחץ את ידו וליטף את ראשו. כמו בארץ, גם כאן הסברנו לו שאסור לדבר עם זרים, אבל ההתלהבות של הנוסעים ממנו ברכבת הייתה כל כך גדולה כך שלא ניתן היה להילחם בתופעה.
משהו טוב קרה לנמרוד בברלין. הילד פקח את עינו והתפעל מכל דבר שרק ראה, מזמרי הרחוב, הרקדנים, הבתים, הפסלים, דוכני האוכל והחנויות. בישראל התחננתי לפניו לטעום מאכלים חדשים אך דבר לא עזר, ואילו כאן הוא התחיל לאכול פיצות, וכשקיבל קרואסון הוא לא תלש מתוכו רק את החלקים הלבנים, אלא אכל אותו לראשונה בשלמותו והשאיר את בעלי ואותי בפה פעור.
בכל בוקר הצגנו בפני נמרוד את המסלול המפורט ואת הדברים שנעשה ונראה בטיול. לדעתי, זה הדבר הבסיסי שתרם להצלחת הנסיעה.
כששטנו על נהר השפרה והמדריכה הדריכה בגרמנית נמרוד הביט בה מרוכז ולאחר שסיימה את דברי ההסבר הוא שאל אותי למה המדריכה מדברת בג'יבריש. גם נמרוד אוהב לדבר ג'יבריש והוא יכול לעשות זאת שעות ארוכות. בכל פעם כשהוא פונה אליי בג'יבריש אני מסבירה לו שאני לא מבינה אותו. אמרתי לו שהמדריכה לא מדברת בג'יבריש אלא בשפה הגרמנית. בלי בושה הוא ניגש אליה, הביט בה ישר בעיניים והטיף, "כשאת מדברת גרמנית אף אחד לא מבין אותך. תדברי עברית".
רגע לפני העלייה למטוס: הפתעה
למרות שבכל יום, מהבוקר ועד הלילה, נמרוד בילה בנעימים, רקד, שר, אכל, צחק, הצטלם, פגש אנשים חדשים וקיבל מתנות יפות, בכל לילה הוא דרש את המיטה שלו וביקש לחזור לישראל.
הימים והשעות עברו במהירות. ושעת החזרה הגיעה. הפעם הטיסה היא בשעות הבוקר. לא ידעתי למה לצפות. התורים היו קצרים. לא הוצאתי את תעודת הנכה הבינלאומית שהכנתי מראש.
בדרך חזרה הבידוק היה חמור יותר. המאבטחת התעקשה שאנחנו נעמוד לפני הקו הצהוב ושנמרוד ייגש אליה לבד ושהיא תבדוק אותו בלעדינו. הסברתי שהוא בן 4 ושהוא מפחד, אך זה לא הועיל. היא דרשה ממנו לבוא אליה ולתת לה את הצעצועים שיש לו ביד. נמרוד היה מאוד מפוחד. הסברתי לה שוב שהוא ילד רגיש, אך זה לא עניין אותה. אחרי כמה דקות של בכי, הוא הפתיע אותנו. הוא הבין שאין לו ברירה. הוא ניגש אליה ועמד בפיסוק. היא קירבה אליו את גלאי המתכות שהתחיל להשמיע זמזום ואני חששתי שזה יטריד אותו. למזלנו באופן מפתיע לגמרי, הוא התחיל לצחוק "אמא היא בודקת אותי. אני בריא".
נמרוד עלה למטוס שמח ומאושר. כשהמטוס החל להמריא ובעלי ואני הבטנו בו מפוחדים והתכוננו לבכי וצרחות, הוא הדהים אותנו כשהוריד את האוזניות והתחיל לצחוק ולדבר מעט בקול רם "אני טס! אני בשמיים".
הילד החמוד שלנו זה שלא מסוגל לשבת בשעת ריכוז בגן יותר מעשר דקות מבלי לקום, זה שהרעש של מכסחת דשא גורם לו להתחרפן, הילד המדהים שלנו שלא מסוגל להיות במקומות סגורים מבלי להיכנס לפאניקה ישב ארבע שעות וחצי בטיסה על הטוסיק, צייר בחוברות עבודה, שיחק במשחקים ושר שירים ולא התלונן אפילו פעם אחת.
חזרנו הביתה. ידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה. לא הייתי מצליחה ליהנות בלעדיו בטיול. ומה למדתי מכל הסיפור? שלמרות שהכל נראה מקובע בחיים שלנו, יש המון מקום לגמישות. אני צריכה לתת לבן שלי יותר קרדיט ממה שנתתי לו עד עכשיו. תמיד ידעתי שבעתיד הוא יפתיע אותי לטובה. עכשיו אני רואה שזה קורה גם בהווה.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?