ילד עומד ליד גדר (צילום: istockphoto)
ילדים אוטיסטים לא עושים דברים בכוונה (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לנאמר בכתבה) | צילום: istockphoto
לפני מספר ימים פורסמה ידיעה קטנה במספר אתרי אינטרנט. ידיעה שעד עכשיו אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. תלמיד כיתה ב' המאובחן על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה ומשולב בבית ספר רגיל בחולון, השתתף יחד עם חבריו לבית הספר בטקס יום השואה, וכשנשמעה הצפירה הגיב בבהלה ופרץ בבכי. הצוות נאלץ להרחיקו מהמקום ומאוחר יותר התבשרו ההורים כי הוא מושעה מבית הספר לארבעה ימים.

אחת התופעות ממנה סובלים ילדים על הספקטרום האוטיסטי, היא בעיה בוויסות החושי, חלקם סובלים מכך יותר, וחלקם פחות. אצל אלו שסובלים מהתופעה, רעשים וקולות מסוימים גורמים להם לחוסר שקט ולעיתים אף לכאב פיזי ממשי והם אינם מסוגלים להתמודד איתם ללא עזרה. האם זו סיבה לסלק ילד מבית הספר? על מנת לחדד את הנושא – מבחינתי, הסיפור הזה מקביל לילד רגיל שיסולק מבית הספר כיוון שצרח וצעק בזמן הצפירה כי מישהו תפס לו את האוזן בחוזקה וצרח לו בעוצמה רבה פנימה עד שעור התוף כמעט נקרע לו.

דבר נוסף, ככל הידוע לי, כאשר מחליטים להשעות ילד מבית הספר לארבעה ימים, מדובר בדרך כלל בכלי אזהרה והרתעה חמור ביותר. הילד והוריו חייבים לבצע חשבון נפש עמוק על מנת להבין כיצד מתקנים את דרכי הילד ולוודא שמעשיו הבעייתיים לא ישנו. אך כאן לא בוצע במכוון שום מעשה רע ונפשע שיש לחשוב עליו וללמד את הילד לתקן את דרכיו הנלוזות. במה יועילו ארבעת ימי העונש בבית, מלבד לגרום צער לילד ולהוריו ולחזק את הבידוד החברתי של הילד?

העירייה ובית הספר טענו בתגובתם שמדובר על מכלול אירועים שהביאו להשעיה וכי לא ניתן להיכנס לפרטים עקב פגיעה בפרטיות של המשפחה. זה עדיין לא מקובל עליי. כי ילדים אוטיסטים לא עושים דברים בכוונה. צריך לטפל בבעיה, לא לטאטא אותה. לצערי, שילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחברה יקום ויפול על הרצון הטוב של המורה והמנהל.

תלמדו מילדי הגן

אני רוצה לתאר למנהלת בית הספר ולצוות המורים בבית הספר בחולון את הנעשה עם הילד שלי בגן בו הוא משולב (הוא משולב בגן רגיל). לא רציתי לשלוח את בני לגן ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל. פחדתי שבני לא יוכל לעמוד ולכבד את הצפירה כמו כל הילדים וחששתי שיהיו בעיות. שוחחתי עם הגננת על התחושות שלי והיא ביקשה ממני להתמודד עם הפחד שלי ולתת לה לדאוג לבני ברגעים הללו על מנת שיהיה כמו כולם ושלא יפסיד סתם כך ימי גן.

ביום הצפירה הגננת שוחחה עם כל הילדים והכינה אותם לקראת מה שעומד לקרות. בזמן הצפירה, וזאת למרות שלבן שלי יש משלבת, הסייעת של הגן עמדה בקרבתו על מנת להיות מוכנה לכל תרחיש אפשרי. היא ידעה שאם יהיה לו קושי היא תחבק אותו או שתיקח אותו לממ"ד שבגן מבלי לעורר מהומות, כיוון ששם שומעים את הצפירה חלש יותר.

בצפירה הראשונה ביום השואה בני החזיק מעמד. הוא כיסה את אוזניו בידיו והסייעת של הגן הדריכה אותו כיצד לנשום נשימות עמוקות שיעזרו לו להירגע. בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שוב כל הילדים קיבלו הסבר כיצד יש להתנהג בזמן הצפירה והפעם בני הצליח להתמודד עם הצפירה לבד וביצע את הנשימות בלי עזרתה של הסייעת שעמדה קצת יותר רחוק.

האם בכל בית הספר לא ניתן היה למצוא אדם אחד שיוכל לסייע לילד ולתת לו כלים כיצד להתמודד עם הצפירה? המחנכת? יועצת בית הספר? מרכזת השכבה? מישהו?  האם לא נשבר כאן שיא חדש של אטימות?

הנושא השנתי שקבע משרד החינוך לשנה זו הוא קבלת השונה בחברה. איך מנהלת בית הספר והמחנכת של הילד יכולות לעמוד אחרי מקרה כזה מול התלמידים, ללמד ולהטיף בפניהם על קבלת השונה מבלי לחוש בושה וקבס?

כאשר הורה לילד בעל לקות מסוימת שמתאים לשילוב, מחליט לשלב את ילדו במערכת החינוך, לרוב כבר בתגובה הראשונית של המנהל, המורה או הגננת, ניתן לדעת האם השילוב יהיה מוצלח או האם חיי הילד והוריו יהפכו לסיוט.

יש מורים וגננות שמפחדים להתמודד עם הסיטואציה ועושים הכל על מנת שיעבירו את הילד כיתה או בית ספר. לדעתי, מדובר בפחדנות. מורה שלא יודע כיצד להתמודד עם ילד שונה צריך לבקש עזרה ממנהל בית הספר, ואם הוא לא מקבל פתרונות הוא צרך לצעוק חזק יותר. זאת המחויבות של המורה, למרות שהוא לא נשבע את שבועת הרופאים. עדיין מדובר בחיי  אדם.

לצערי הרב ישנו פער בלתי נסבל בין מורים שנותנים את נשמתם לילדים, עושים מעל ומעבר על מנת לשלבו ולא רק בלימודים אלא גם בחיי החברה, לבין אלו שרק מחפשים תירוצים מתחת לאדמה מדוע לא ניתן ולמה קשה ובלתי אפשרי לשלב ילד שזקוק לכך.

לילד שלי (ואני בטוחה שגם לילד מחולון), אין זנב ואין קרניים. מדובר בילדים שהלקות שלהם היא בעיקר שונות מחשבתית ולכן הם מתאימים לשילוב ומגיע להם לקבל את כל התמיכה האפשרית ממערכת החינוך.

כאמא לילד אוטיסט, שכבר שנתיים נלחמת על כל דבר קטן כגדול על מנת שחייו של בני יהיו נורמטיביים ככל שניתן, אני מתפללת בכל יום שהמורים הנכונים ילוו אותנו במערכת החינוך. זה יועיל לבן שלי, אבל גם לנו כחברה.

שמה של הכותבת ובנה בדויים

רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: הפעם הראשונה בה בני עקף בתור

לכל הטורים של מיכל