זהו סיפור אחד קטן, כאילו שולי ולא חשוב, שהשאיר אותי עם שריטה קטנטנה בלב. אתמול בלילה כמעט בכיתי. ממש ברגע האחרון הצלחתי להתגבר. התאפקתי והצלחתי לעצור את המחנק בגרון. הצלחתי לשכנע את עצמי שאם הבן שלי לא היה על הספקטרום האוטיסטי, יכול להיות שלא הייתי מייחסת לסיפור הזה כל כך הרבה חשיבות. אבל גם אחרי דקות ארוכות המשכתי לחשוב על האירוע הקטן שקרה בערב ולא הצלחתי להירגע. אני יודעת שאני חייבת להשתלט על עצמי כי אנחנו רק בתחילת הדרך ונמרוד רק בן שלוש וחמישה חודשים, ויכול להיות שבעתיד יהיו עוד הרבה אירועים כאלו, אבל ככל שדיברתי אל עצמי, הרגשתי את הדמעות שוב צצות בגרון.
ילד כמו כולם
בשביל להסביר לכם מה קרה, אני חייבת ללכת קצת אחורה בזמן. נמרוד, כאמור, אובחן בראש השנה האחרון כאוטיסט. הוא מאוד אוהב ילדים, ילדים מאוד אוהבים אותו, אבל הם לא תמיד מבינים אותו והוא לא תמיד מבין ומפרש נכון סיטואציות חברתיות. כרגע הוא נמצא בגן רגיל עם סייעת צמודה שמתווכת בינו לבין הילדים וחל שיפור מדהים באופן שבו הוא משחק ומדבר איתם, עד כדי כך שלפעמים לא רואים בכלל את ההבדל בינו לבין האחרים.
עדיין יש לו מספר קשיים, אבל בעזרת טוב הלב שלו, החיוך והשירים שהוא כל הזמן שר, ילדים מאוד אוהבים לשחק איתו ומתעלמים לעיתים קרובות מהבעיות שלו ופשוט זורמים איתו.
לאחרונה התחלנו ללכת לגן שעשועים חדש, לשם הולכים רוב הילדים מהגן שלו ולא רק ילדים זרים לו, ופתאום התחלתי להרגיש כמו אמא לילד רגיל. נמרוד פשוט פורח. הילדים שמחים לפגוש אותו, הם מתנדנדים יחד, משתוללים וצוחקים, מבקשים ממנו עזרה בפעולות מסוימות, מתחבקים ומתנשקים רגע לפני הפרידה הביתה, ואני התחלתי לאט לאט להדחיק את הבעיות ולקוות לטוב. רק שזה התנפץ לי בפנים מהר מאוד.
בבית מולנו, במרחק של מעבר חצייה אחד, גרה חברה שלי ולה שני בנים. נמרוד מוקסם מהם ואוהב אותם כל כך. מבחינתו, הוא יכול ללכת אליהם הביתה ולהישאר שם עד הערב, ואפילו לא אכפת לו אם אני נמצאת בסביבה או לא. הבעיה היא שמדובר בתאומים בני 4 שפשוט לא סובלים את הבן שלי. כשהוא מגיע אליהם, הם מתעלמים ממנו לחלוטין.
לפני השינוי שחל בבן שלי, כלומר לפני שהתחלנו את הטיפול, הוא לא כל כך הרגיש את זה. הוא היה מגיע אליהם הביתה, משחק בצעצועים עם עצמו ורק מסתכל עליהם מרחוק, אבל עכשיו, כשחל בו שינוי והוא רוצה לשחק עם ילדים, הוא מנסה להשתמש בכל מה שלמד בחודשים האחרונים וזה לא מצליח.
הוא אומר להם שלום ומחייך כשהוא נכנס אליהם הביתה, והם בתגובה צוחקים עליו ובורחים. הוא לא מבין שהם צוחקים עליו והוא חושב שהם צוחקים איתו, לכן הוא מנסה לרוץ יחד איתם לחדר המשחקים שלהם, אבל הם נועלים את הדלת ומשאירים אותו בחוץ. הוא לא נעלב וממתין להם בסבלנות עד שהם ייצאו. לפעמים הם לא יוצאים והוא נותר מאוכזב וחוזר לסלון לשחק לבד.
לפעמים הוא גם מנסה לדבר איתם, "אני רוצה להצטרף אליכם למשחק בכדור".
אני מהצד גאה בו כל כך בדרך שהוא ניגש אליהם ומביט להם בעיניים, ורוצה לחבק אותו ולהגיד לו שאני כל כך אוהבת אותו. אבל במקום זה אני מתכווצת בכיסא כששניהם אפילו לא טורחים לענות לו.
כשהם באים אלינו הביתה לא ניתן לזהות את הבית בתום הביקור. הם נוגעים בכל הצעצועים והספרים של נמרוד, מפזרים כל דבר שרק ניתן לפזר, רצים ומשתוללים. נמרוד נותן להם לשחק בכל המשחקים, גם באלו שהוא בעצמו התחיל לשחק, והוא נהנה לרוץ אחריהם בכל הבית למרות ההתעלמות שלהם.
בשלב מסוים, לאחר מספר פעמים שניסיתי לגרום להם לשנות את התנהגותם, ולמרות העובדה שנמרוד אוהב אותם כל כך, החלטתי לא להפגיש ביניהם יותר, המפגשים איתם פשוט הפכו לבלתי נסבלים עבורי. בתקופה האחרונה אני גם כמעט ולא נפגשת עם חברה שלי. אני כועסת גם עליה, למרות שזו לא אשמתה הישירה ולמרות שהבנתי שהילדים שלה די בעייתיים וגם בגן אין להם הרבה חברים.
זה מה שמחכה לו?
הילד שלי, הילד החמוד והמהמם שלי, שהדבר האחרון שניתן להגיד עליו זה שהוא טמבל, נופף להם לשלום. הוא לא יודע מה זו קללה כי הוא מעולם לא שמע כזו. כאשר קלינאית התקשורת שלו הראתה לו עשרות תמונות וביקשה ממנו לתאר מה רואים בכל תמונה, הוא ידע להסביר את כל הנעשה בתמונות חוץ מהתמונה בה רואים ילד אחד מרביץ לילד אחר. הוא לא ידע לתאר את מה שהוא רואה כי הוא מעולם לא ראה דבר כזה, לא עם חברים בבית ולא בגן שלו. זה ילד שכל הילדים בגן אוהבים וכל מי שרואה אותו מתאהב בו מיד. יש לו חמישה חברים טובים בגן "למרות האוטיזם", וכעת אני רואה אותו שמח ומאושר, מנופף לשלום לעבר שני ילדים שמבחינתי מסמלים כרגע את כל הקשיים שהוא יאלץ להתמודד איתם בעתיד כילד וכאדם בוגר על הספקטרום האוטיסטי.
אמם של הילדים לא שמעה את המשפט שאמרו לו. היא הלכה לרגע למטבח. אני החלטתי לא לחנך אותם. תכננתי לדבר איתה בערב, אבל לא היה לי חשק להתחיל לדבר איתה על הנושא אז החלטתי לוותר. עד היום היא גם כך די התעלמה מהמעשים שלהם וחייכה במבוכה בכל פעם שמשהו קרה.
אז אתמול בלילה, לאחר המקרה, כמעט בכיתי. ממש ברגע האחרון הצלחתי להתגבר. התאפקתי והצלחתי לעצור את המחנק בגרון. הצלחתי לשכנע את עצמי שאם הבן שלי לא היה על הספקטרום האוטיסטי יכול להיות שלא הייתי מייחסת לסיפור הזה כל כך הרבה חשיבות. אבל גם אחרי דקות ארוכות המשכתי לחשוב על האירוע הקטן שקרה בערב ולא הצלחתי להירגע.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?