אין תמונה
"כשאני רואה אותו, אני רואה את הבן שלי"
אחותי מתקשרת אליי ואפילו בלי לומר שלום ישר שואלת, "נו? ראית את העונה השנייה של פלפלים צהובים? כל הזמן חשבתי עלייך. יש שם משפט שאת בעצמך כל הזמן אומרת וזה פשוט לא יוצא לי מהראש. עוד רגע התחלתי לבכות".

ואני, בלי לשמוע או לשאול באיזה משפט מדובר, יודעת לבד.  זה המשפט הקבוע של בעלי ושלי כאשר כולם שואלים אותנו מתי אנחנו מתכוונים להביא עוד ילד לעולם: "אנחנו מאוד אוהבים אותו, אבל אנחנו לא רוצים עוד אחד כמוהו".

המשפט הזה נגע בעצב חשוף. כאילו מישהו לקח סכין, הכניס לי בלב עמוק וסובב חזק.

זה הבן שלי בתוך המסך?

בהתחלה חשבתי לוותר על הצפייה בעונה השנייה. הזכרונות מהעונה הקודמת עדיין היו טריים. הדמיון החיצוני של עומרי, גיבור הסדרה, לבני נמרוד השאיר אותי עם פה פעור. גם הבן שלי, כמו עומרי, אוהב מוזיקה, מסתובב עם אוזניות גדולות ומציין מי הלחין ומי שר כל יצירה או שיר שהוא שומע. אותה תספורת, אותו מבט תמים.

אני מודה, את העונה הראשונה לא ראיתי בזמן אמת. שמעתי מחמאות ותגובות אך מכיוון שאני ממעטת לצפות בטלוויזיה, יצא שפספסתי. ביום השנה לאבחון של בני, החלטתי לאזור אומץ ולצפות. נמרוד ישן אצל סבא וסבתא שלו ובעלי ואני פצחנו במרתון צפייה של כל הסדרה.

אני זוכרת בעיקר שתיקה. כיצד בעלי ואני ישבנו דוממים ולא הצלחנו להוציא אפילו מילה. בפרק בו איילת ויניב יושבים מול המאבחנת ושומעים שהילד נמצא על הספקטרום האוטיסטי פרצתי בבכי. הפרצוף שלהם היה זהה במדויק לפנים שלנו כששמענו אנחנו את אותה בשורה.

רק כשראיתי אותם על המסך מתמודדים עם המציאות, הלחץ, הניסיונות להבין מה עושים מעכשיו – רק אז הבנתי מה עבר עלינו כמשפחה, מה עבר עליי כאמא, דבר שאפילו טיפול פסיכולוגי שעברתי לא הצליח להסביר לי באמת.

ועכשיו התחילה העונה השנייה. לא הייתי בטוחה שאהיה מסוגלת לצפות שוב בחיים שלי על המסך, לראות את המציאות בצורה כל כך ברורה וחדה, אבל אחרי כל פרומו שראיתי, ידעתי שאין סיכוי שאפספס. במיוחד כשהדילמה על הבאת ילד נוסף למשפחה צצה במוחי כל יום יותר מחמישים פעם. אני רוצה לדעת שאני לא לבד, אני רוצה שאחרים יידעו עם מה אני מתמודדת גם כשנראה כלפי חוץ כאילו שאני בסדר, כשאני לא משתפת ולא מספרת.

פלפלים צהובים
"אני יותר פסימית מהם" | תמונת AVI: mako

כמעט שנה וחצי עברה מיום האבחון של נמרוד. אצל איילת ויניב הזמן עבר מהר יותר. חמש שנים חלפו. נמרוד שלי בגן, עומרי שלהם כבר בבית הספר.

בשעה 22:30 בעלי ואני ישבנו על הספה בסלון במתח, רוצים לקבל הצצה לעתיד, הדבר הכמעט יחיד שמעניין הורים לילדים על הספקטרום. מה יהיה בעתיד.

ברקע: הדקות האחרונות של מאסטר שף. "אני מקווה שהפעם לא תבכי כל רגע", בעלי אומר.
אני מחייכת, "לא, אני במקום אחר עכשיו. אין לי שום סיבה לבכות".

שתי דקות לאחר מכן – אני מכורבלת בחיקו וממררת בבכי כשעומרי דופק את הראש בשולחן וחוזר שוב ושוב על הבקשה שלו "הביתה, הביתה, הביתה, הביתה".
"מה יהיה עם נמרוד בבית הספר?"  אני חושבת.
"לכבות?", בעלי שואל.
"מה פתאום!", אני ספק אומרת ספק צועקת. אני מנגבת את הדמעות וממשיכה לצפות. "אני מסוגלת".

"עומרי לא דומה לנמרוד", בעלי קובע. ושנייה לאחר מכן שנינו מתגלגלים מצחוק כשעומרי מבקש מאמא שלו להפסיק לשיר יחד איתו. אם יש משהו שהבן שלי שונא זה לשיר איתי יחד. הוא אוהב לשמוע שירים ולשיר לבד או לא לשיר בכלל. רק לא ביחד.

אין תמונה
"כשנגמר הפרק רצתי לחבק אותו במיטה. הוא האושר שלי"
"טוב, אז קצת דומה". אני אומרת.
"'קצת דומה", הוא מסכים.
"אוף, אבל למה הרופא לא אומר לה שאפשר לעשות לילד בדיקת דם ודרך זה לאתר את הגן של האוטיזם ואז לבדוק האם גם לעובר יש את הגן הזה?", אני שואלת. רופאת הנשים שלי מצטטת לי את המשפט הזה בכל בדיקה שלי אצלה כשהיא מנסה ללא הצלחה לשכנע אותי להיכנס להריון.

בעלי לא עונה. במקום זה הוא רק שואל, "את מוכנה לקחת את הסיכון? הדברים האלו לא בטוחים במאה אחוז. את מוכנה לקחת את הסיכון שיהיה לנו עוד ילד אוטיסט?".

באותו הרגע גם איילת ויניב שואלים את עצמם את אותה שאלה. איילת אומרת שהיא לא מסוגלת לדמיין מצב כזה. מצב בו היא באה עם ילד נוסף לאבחון. היא רוצה להיצמד ל-80% האפשריים שהילד ייוולד בריא. ואני לעומתה אומרת שאין שום סיכוי שאקח על עצמי את האפשרות הזו. אני פסימית ומתעקשת להידבק רק ל-20% המפחידים.

פתאום הכל יצא החוצה

הסדרה ממשיכה וממשיכה. כל סצנה גורמת לבעלי ולי לחשוב ולדבר. כבר הרבה זמן לא ישבנו ודיברנו על האוטיזם כאוטיזם. כבר הרבה זמן לא פתחנו דיון על הרגשות והתחושות שלנו, ופתאום הכל יוצא החוצה, וככה, כל יום חמישי בשעה 22:30, נקבל טיפול פסיכולוגי איכותי בחינם. אני מאוד מקווה שתהיה גם עונה שלישית.

כשנגמרה הסדרה לא התאפקתי. רצתי ישר למיטה של נמרוד, נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו חזק. הוא פקח עיניים לרגע, ביקש את המוצץ וחזר לישון. לא יכולתי לעזוב אותו וכל הלילה ישנו מחובקים. אני אוהבת את הבן שלי כל כך. ורק בשבילו אני מוכנה לעבור הכל מחדש, את טיפולי הפוריות, את הניתוח הקיסרי המזעזע, את דיכאון לאחר הלידה שהיה לי במשך כמעט חצי שנה, את הגילוי של האוטיזם ואת התמודדות היומיומית המורכבת. הסתכלתי עליו בהערצה והרגשתי חום בלב. נמרוד הוא אחת הסיבות הכי גדולות לאושר שבחיים שלי.  

שמה של הכותבת ובנה בדויים

רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: "סיפרתי להורי הגן שבני אוטיסט. איך הם הגיבו?"

לכל הטורים של מיכל

פלפלים צהובים חוזרת: בכל חמישי ב-22:00