רפרף הוא לא תינוק זני במיוחד. טוב, הוא נולד לשני אנשים נוירוטיים וחרדתיים, שאת אף אחד מהם לא תמצאו בוהה באדניות הפטרוזיליה במשך אחר צהריים שלם וחושב על החיים. אז גם הוא יצא חסר שקט, תמיד רודף אחרי הריגוש הבא, בחצי מהתמונות שצילמנו שלו רואים רק את המאחורה של החיתול נעלם באופק. תינוק פעלתן זה אמנם מעולה בפוטנציה, זה יעזור לו כשיגדל להיות סטיב ג'ובס או משהו עשיר כזה, אבל כרגע זה בעיקר מתיש את שאר האוכלוסיה. אז קניתי לו "ספר התבוננות", שלפי הטקסט על הכריכה אמור לסייע לו "להתרגע, כמו בערסל". אין לי מושג למה דווקא בערסל הוא אמור להתרגע, אני בערסל תמיד לחוצה שאני אתהפך ואפול, אבל ננסה. יאללה רפרף, רד מהמנורה ובוא תתרגע תיכף ומיד מול הספר "הביטו מה יש בדשא?", סימן שאלה במקור לצערי.
לפני הכול, מה נסגר עם הקרדיט. על הספר לא כתוב מי המחבר/ת. על המאחורה של הספר מכריזים שהוא "נכתב בשיתוף פסיכולוגית ילדים", אבל לא מגלים מי היא אותה פסיכולוגית מסתורית או מי השותפ/ה שלה לכתיבה. מה זה כל הסודיות הזאת? בנאדם כתב ספר, תרימו לו. סבבה, לא עפתם על הטקסט, הוא באמת די מינימליסטי, זה ספר התבוננות ורוב העלילה זה "הביטו, חילזון, קלטו, נמלה", אבל זו לא סיבה לזלזל בו ככה. מוצרים שאף אחד לא חתום עליהם תמיד נראים בעיניי מפוקפקים.
>> בפעם הקודמת, רחלי מאוד לא אהבה את "איה פלוטו"
אבל הספר התברר דווקא כלא מפוקפק בכלל, ואפילו די מצוין. מדובר באסופת איורים מרהיבים בצבעים עזים וטקסטורות משתנות, שמתארים יום בחייהם של חרקים בשדה. חילזון, דבורים, שפיריות, נמלים. עלילה אין, אבל עלילה זה ממילא אוברייטד בספרי פעוטות, ראיתי כבר 19 וריאציות על אותו סיפור שאיזו חיה מסתובבת ומחפשת את אימא שלה ושואלת את החתול ושואלת את התרנגולת ושואלת את הכושלאימשלה ובסוף היא מגלה שהכי טוב בבית או וואטאבר. כמה אפשר. דווקא מרענן סתם לבהות בחילזון בלי לחוש צופית גרנט ולחפש לו קרובים אבודים. וככה, בלי עלילה, אנחנו עוברים מגבעולי הדשא אל גינת הירק, אל שדה פרחים, אל נהר, ומסיימים בלילה כסוף עם פרפרים לבנים. לא קורה כלום עם כל החרא הזה, סתם מתבוננים בו כמו סטלנים. ורפרף מת על זה. אמנם לא מתרגע אחר צהריים שלם (כמו בערסל מיינד יו) אבל כן מרוכז לשש שניות בערך, מסתכל בחיפושית וממשמש את הקטיפה שממנה היא עשויה. "הביטו, שיירת נמלים", אני מלחששת לו כמו כוהנת אסמר ביוטיוב, והוא מביט כמכושף.
"הביטו" הפך לספר המועדף על התינוק, ובצדק: הוא גדול וצבעוני אבל לא וולגרי ועמוס, יש בו צבעוניות שקטה של 4-5 צבעים והרבה מרחב, ובגלל שאין עלילה, אפשר להתאים את טווח ההקראה לרמת הסבלנות שלו באותו רגע: כשיש לו סבלנות, אני נוטשת את הטקסט הכתוב (סורי, מחבר אנונימי!) ומפליגה בתיאורים ארוכים של כל איור: "תראה, על הגבעול יש עגבניה, ועליה יושב צרצר. ומאחוריו שיח קטן ועגול. ומה יש על השיח? נכון, עלים ירוקים ונחמדים. כמה עלים? אחד, שניים, שלושה..." ככה מחרבשת שעות תיאורי נוף עד שהוא ממצה והופך דף. וכשאין לו סבלנות, כל עמוד מסתכם ב"תראה, הנה… אוקיי סוף". וזה גם בסדר. הכול חלק מההתבוננות, לפעמים אתה מתבונן במשהו והוא סתם גרוע אז אתה סוגר אותו והולך לטפס על הכיור. חיים, יו נואו.
אז תודה לך, מי שלא תהיה, שחיברת את הספר המוצלח הזה. אני מקווה שטוב לך בעיירה הנידחת לשם נשלחת במסגרת תכנית להגנת עדים, ושהאנונימיות תגן עליך מפני הגורמים שמנסים לרצוח אותך. ואם תשתעמם בגלות, תספור עלים, מתברר שזה להיט.
רפרף פוסק: אין לי מושג מה זה ערסל אבל התרגעתי חושילינג.