אחד הדברים שהכי קשה לי להתמודד איתם הוא האוכל. האוכל הוא חבר שלי, ובו בזמן אוייב מושבע. אני לא יכולה איתו, ולא יכולה בלעדיו. אבל אולי יותר מהקושי עם האוכל עצמו - קשים לי בעיקר מבטי האכזבה והסלידה של האנשים הקרובים לי. המבטים האלה שאי אפשר לטעות בהם, הם רואים ששוב השמנתי, וישנן גם ההערות של הסביבה שלא חוסכות. אתם מבינים? זה לא משהו חדש. מאז ומעולם הייתי ילדה מלאה. כינו אותי בשלל שמות, צחקו עליי כמו שרק ילדים מסוגלים, קראו לי "שק תפוחי אדמה", וכך, עם דימוי עצמי של בטטה, התבגרתי.

בעולם ה'צנום' שלנו, הסתבר לי בדיעבד, שלא רק אני סבלתי. רבות, טובות וחכמות ממני סבלו וסובלות גם הן מדימוי גוף נמוך שמביא לדימוי עצמי בעייתי, או במילים אחרות: לחוסר ביטחון. למרות שתמיד ידעתי ששכל יש לי, זה לא עזר ללב כי הדימוי העצמי שלי היה כה פגוע. כתוצאה מכך, לא הצלחתי לחשוב על עצמי יותר מדי דברים חיוביים במשך שנים רבות מדי. בכל פעם שהתבוננתי במראה הרגשתי שאין בי מאומה. הרגשתי כעס ואכזבה מעצמי.

כל פעם שהייתי חושבת על איזושהי חוזקה שיש בי - המשקל היה בא ודוחף את המחשבה הטובה הצידה, כמו אומר: מה זה משנה בכלל שאת חכמה/מעניינת/מוכשרת/יצירתית, בסוף היום את  שמנה. ואז הגיעו גם לא מעט תקופות רזות שהושגו במאמץ רב. אני זוכרת איך התבוננתי בעצמי בהערצה בראי, והרגשתי שאני כל יכולה, כאילו המראה החיצוני שלי הוא תנאי הכרחי לקיום יכולות, כשרונות והצלחות. הרגשתי טוב עם עצמי, ושידרתי את זה לעולם, כשהסתובבתי קורנת ברחובות. אהבתי את עצמי. 

רק בשנים האחרונות, כשהמודעות לנושא עלתה, הבנתי שחלק גדול מהבעיה, אם לא כולה, התחילה במבטי ההורים שלי, ובמבטי ואמירות האנשים האחרים. ההשתקפות שלי בעיניהם, הייתה זו שלימדה אותי איך אני נתפסת בעיניהם, וכתוצאה מכך - גם בעיני עצמי. כל מה שהם ראו הייתה החיצוניות. כשאתה רואה בעיקר מבטים לא מרוצים - אתה מתחיל להאמין שאתה לא שווה. 

אין תמונה
היום, בגיל 41, אני לומדת להעריך את היופי דרך בתי. אור ייני

"אם רק תרזי, אז...."

לאחרונה, עם תחילת עליית המודעות לנושא הנשים השופעות, הבנתי שאני לא לבד. התחלתי לראות נשים שמנות גם בסרטי קולנוע. נשים שמנות שמשדרת סקסיות, קורנות, מחייכות, ולפתע הבנתי שמשהו בתפיסה העצמית שלי הוא זה שגורם לי להיות כבויה. הרי לא ייתכן שעל המסך מופיעה אישה שמנה ממני והיא עדיין נראת מלאת ביטחון וקורנת, ולא מתביישת להופיע כך בטלוויזיה, בעוד אני מתביישת בגופי ונחבאת מהמסך. אולי גם היא היתה מעדיפה להיות רזה ומחוטבת, אך היא מצליחה לקבל את עצמה כמו שהיא, ולהיות מאושרת עם עצמה. לקבל את עצמי! לאהוב את עצמי! איך ילד יכול לגדול לאהוב את עצמו אם הוא שמן?

מה שאני מבינה היום, הוא שלמרות כל הטוב שהוריי עשו לדימוי שלי, ולמרות כל מה שהשקיעו בי - הם בה בעת גם הכניסו לי את חוסר הביטחון, ואת הסלידה מעצמי כשמנה. זה קרה כשהם חזרו ואמרו שאם רק ארזה אז..., ובכל פעם שראו אותי - הדבר הראשון שאמרו התקשר לי לסוגיית המשקל. בכך הם נתנו לי להרגיש ולהבין שכל עוד אני מלאה - אני לא יפה, או לא מוצלחת או מאכזבת. כן, אני יודעת, זה לא היה מה שהם התכוונו לשדר לי. הם סה"כ דאגו לי, אבל איך בעצם אפשר לפרש את זה אחרת?

ואני, אי שם בצעירותי, כבר החלטתי, שאת הילדים שלי אגדל בלי הערות על אוכל ושומן, כדי שלא יגדלו עם ערך עצמי נמוך, או יסבלו מהפרעות אכילה. אבל בעולם המציאות, הדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שחלמנו. בעולם המציאות, מצאתי את עצמי נלחמת בסבתא שדוחפת לילדים עוגות ושוקולדים, ובונה להם את תאי השומן, מהם ניסיתי להגן עליהם. מצאתי את עצמי כל היום רבה עם כולם סביב נושא האוכל: עם הסבתא שלא תיתן, עם הילדים שלא ייקחו, ותוך כדי, גם מסבירה להורים של ילדי הגן  איך להתנהל עם הילדים סביב אוכל כבר בגן הילדים. בגן זה עבד לי יופי - בבית ממש לא.

הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה לאחרונה, כאשר בתי החלה להתעגל, וכל המשפחה התחילה לזרוק לה הערות. זה היה הגבול שלי. ביום בו היא סיפרה, שאחד מבני המשפחה זרק לה שהיא שמנה, וזה עושה אותה לא יפה - הדם עלה לי לראש, וכל ההתעסקות העודפת באוכל, שמלווה אותי כל חיי חלפה לנגד עיני. כל ההלקאות העצמיות, כל הסבל הפנימי. הבת שלי תאהב את עצמה! החלטתי. ואני לא אתן לאף אחד לקלקל לה. יש בה כל כך הרבה חכמה, יופי, טוב לב, דרך ארץ, ויכולות רגשיות שאין להרבה בני גילה. היא כשרונית בכל כך הרבה תחומים, יש לה יכולות ניהוליות, ושאיפות גדולות, ואני לא מוכנה שהיא תחשוב על עצמה שהיא לא טובה במשהו רק בגלל שמישהו אמר לה שהיא שמנה, והפך את המראה החיצוני לדבר החשוב ביותר, שעולה על כל שאר מעלותיה ושאיפותיה.

ילדה אוכלת שוקולד
אל תתנו להם להתבגר עם דימוי עצמי של בטטה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

התחלתי במסע מודע להקניית ביטחון עצמי לילדה שלי, בתקווה שעוד לא מאוחר. בדרך נתקלתי בלא מעט אמהות, שאמרו לי שבעיניהן רזה זה יפה, ושירדו על בנותיהן המלאות שאוהבות לאכול. ואני חשבתי לעצמי שהן לוקחות ילדות שמחות ובריאות בנפשן, והופכות אותן לאומללות, שלעולם לא יעריכו את עצמן. אי אפשר לסתום לכולם את הפה, ולהכניס להם דברי חכמה. לכן גיבשתי החלטה, שמכיוון שכך - אני עומדת על המשמר, ומתזכרת את בתי הנפלאה בכל מעלותיה בכל הזדמנות, ואת השומן אני לא מזכירה. אם מדברים על אוכל - אני מתמקדת על בריאות- מה בריא ומה לא, ולצד זה מטפחים ומשבחים את המעלות שלה, את האומץ, את ההתמדה, את הרצון ואת הקסם הפנימי.

לפני מספר ימים, כאשר אחד מבני המשפחה שוב כעס עליה, על שהיא הפריזה באכילת מתוקים מעבר למותר, ואמר לה שהיא שמנה, ואוכלת יותר ממנו - כעסתי בקול רם, ובלי להתבלבל אמרתי לה, שמי שאומר לה שטויות כאלה - יש לו בעיה, כי הוא לא מצליח לראות את הדברים החשובים באמת. מי שכל היום שופט אחרים, ומחפש רק את היופי החיצוני מפספס הרבה דברים מדהימים בדרך. 

מדי פעם, כשהיא שוב נעלבת, בתי חוזרת ומספרת לי על חבר שלה, שפעם אמר לה: "לי לא אכפת אם את שמנה או רזה. מה זה משנה? אני אוהב אותך כמו שאת". איזה ילד נפלא. חשבתי לעצמי. שרק לא ישתנה. עם כזה אני מאחלת לה לבלות את חייה כשתגדל. זה בדיוק מה שהייתי רוצה שיגידו לי מקטנותי. כי כל פעם שמישהו מעיר לי גם היום - אני אוטומטית מרגישה שזה מקמט לי את הלב.

בסופו של דבר מרבית בני האדם יגדלו להיות ביקורתיים ושיפוטיים על פי מראה חיצוני. זו הסיבה שאני מציידת את בתי במודעות עצמית לגבי מעלותיה הרבות, ומטפחת את ביטחונה העצמי, כדי שבבוא היום, כשיזרקו לה הערה על שומן עודף, היא תיזכר בכל קשת התכונות המקסימות והמפוארות שלה, ובמבט המתפעל שלי ממנה, ולא תתרסק בגלל שהקניטו אותה. היא תלמד להעריך את היופי שבה. היופי שאני לאט לאט לומדת להעריך בעצמי בגיל 41, לא מעט תודות לה.

ילד
"לא אתן לאף אחד לקלקל לה" | צילום: Shutterstock

ואתם? כמה מכם סובלים מהפרעות אכילה ורגשי אשם סביב נושא האוכל? בין אם אתם מכורים לספורט, או מכורים לרביצה במקרר? ומה אתם עושים כדי שהילדים שלכם לא יסבלו כמוכם רק מהמחשבה על אוכל?  אני מציעה שתדאגו לאוכל בריא, או שאל תדאגו לו. זה עניין שלכם. אבל בין אם אתם בוחרים להגיש קטניות, ירקות ופחממות מלאות, ובין אם אתם דווקא בענייני שניצל מטוגן וצ'יפס- תפסיקו להעיר לילד שלכם על כל ביס שלו, או להסתכל עליו במבט מזועזע או מאוכזב, ותתחילו להשקיע את המילים ואת המבטים שלכם בהתפעלות מהדברים הקסומים והמקסימים שבילד שלכם, כי ככה מתחילים לבנות את הדימוי העצמי החיובי של הילד. הדימוי שיקנה לו ביטחון בעצמו - שהוא שווה. והביטחון או חוסר הביטחון האלה ילוו אותו כל חייו.

ואיך בכל זאת יוצרים אצל ילדים אכילה נכונה?

1. מפסיקים לעשות עניין מאוכל, וסומכים על הילד, שכאשר יהיה רעב הוא יאכל.

2. מאפשרים לילד חשיפה למגוון מזונות, וביניהם ירקות ופירות.

3. כשהתינוק מתחיל טעימות- מתחילים עם הירקות, ועדיף להשאר איתם הרבה זמן לפני שעוברים לפירות.

4. להתרגל לטעם של ירקות זה אחד הדברים החשובים. יותר חשוב שיתרגל לטעמים מאשר שיאכל הרבה.

5. לא מביאים ממתקים וחטיפים הביתה. פשוט שלא יהיו שם.

6. אם הילד שלכם צורך הרבה אוכל- תנו לו מנות קטנות יותר, ואם ירצה תוספת- תנו לו עוד קצת. אם הילד אוכל ירקות, דאגו שהתוספות יורכבו בעיקר מהם.

7. אל תעירו לילד שהוא שמן. תגידו לו שזה לא בריא.

8. תנו לילד דוגמא אישית. אם הוא נועד להיות שמן- לפחות שישמין ממאכלים בריאים ולא משטויות.

9. צאו לעשות ספורט יחד. לא בשביל שהילד ירזה, אלא כי אתם רוצים לעשות משהו כייפי יחד, וספורט בריא לכולם. גם לילד וגם לכם. _OBJ

10. אם הילד שלכם משתף אתכם, שהוא חושש ממה שהילדים יגידו לו על התספורת החדשה, על הציור של הבגד, על השומן שלו- תגידו לו שאתם אוהבים אותו בדיוק כמו שהוא, ותשאלו אותו אם הוא אוהב את עצמו ככה. אם כן, למדו אותו לחייך אל עצמו גם אם אחרים לא מחייכים אליו, ולהגיד בקול למקניטים: "אז מה? העיקר שאני אוהב את עצמי ככה". תאמינו לי- זה עובד!

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.

מעניין אתכם להבין את עולמו הפנימי של ילדכם, ולקבל כלים להתמודד איתו, כדי לחזק את  הקשר ביניכם?
אתם מוזמנים להצטרף אל קבוצת ההורים שלי לגילאי 2-3, שתפתח ב-1/11 בתל אביב. לפרטים: 052-5350096

 >> לכל הטורים של אור ייני - הגננת