כבר מספר שנים שאני רואה שקשה לה. אותו מספר השנים שחלף מאז נולד בנה הבכור. אני עוד זוכרת את הרגעים, לפני מספר שנים, בהם ישבתי עם חברתי הכל יכולה, והערצתי את יכולתה להיות מולטי טסקינג. תמיד הייתה מתקתקת עניינים ושולטת בכל ביד רמה, מצטיינת בתחומה בעבודה, הבית שלה היה נקי ומסודר לתלפיות, שלא לדבר על הסדר מעורר הקנאה בארונות. לא מפתיע שעוד לפני שהיו לה ילדים היא ידעה בדיוק איך תיראה האימהות שלה ואיך הילדים שלה יתנהגו בנימוס מושלם. הייתה לה אז תשובה לכל דבר. גם כשאמרתי לה: "חכי עד שתהיי אמא". תמיד היא ענתה לי שאצלה זה יהיה שונה, ואני ניסיתי להבליע חצי חיוך מבין, כי ידעתי את כל מה שהיא עדיין לא הבינה.

כמו רבות מאתנו, אני מוצאת אותה היום, כשהיא מתוסכלת על הפנטזיה שהתנפצה לה בפרצוף, על איך שהזמן שהיה לה להיות מולטי טאסקינג אבד אי שם בין ערימות הכביסה, הבישולים האינסופיים, המאמץ להשליט סדר בבית, והביקורת החוזרת ונשנית של בן זוגה על הבלגן הבלתי נשלט (כי מה היא כבר עושה כל היום?!), מאמץ כושל שאיש לא חש מלבדה. והילדים? או הילדים... השבוע פגשתי אמא אבודה.

קבענו בג'ימבורי ענק בן שלוש קומות שכל כולו המולה ורעש בלתי נתפסים. הלקיתי את עצמי על שאני זו שהעלתה את הרעיון המטופש ללכת לשם. הסיבה שעשיתי את זה לעצמי היא שאני פשוט לא מצליחה למצוא זמן להיפגש איתה. אז מצאנו את עצמנו שם.

"תראי איך הוא יסתכל עלי עכשיו, ואז ירביץ לו", היא אומרת לי בטון מתגרה, ובמבט זחוח ויודע דבר. "ראית"? אמרה ביוהרה, ועל פניה התפשט חיוך של ניצחון, על שהצליחה לצפות את הנולד.

היא המשיכה לזרוק לחלל האוויר אמירות של חוסר אונים, שהבהירו לי, שחברתי האהובה, אותה כל יכולה שהייתה בטוחה שאצלה יהיה אחרת, איבדה את הדרך. "אני לא יודעת מה לעשות כשהוא מרביץ. הוא מכסח את כולם כל הזמן" היא אמרה בייאוש, ובמבטה עליו היה משהו מאשים, שהבהיר לילד שהיא כבר כועסת על מה שהוא עתיד לעשות עוד בטרם עשה. כל שהוא צריך, היה להחטיף מכה לילד כלשהו, כדי לאשר לה את שאמרה עליו זה עתה.

 "אור, תגידי לי מה לעשות". היא הסתכלה עלי בתחינה, כמו סומכת עלי, שכמדריכת הורים אפתור עבורה את כל הבעיות. לא ממש ידעתי איך להגיב, מכיוון שבעבר היא ביקשה את עצתי לא פעם, אך בחרה להתעלם מכל מה שאמרתי. הסתכלתי עליה ואז עליו. הוא הסתכל עליה, מחפש את מבטה תוך שהוא מושך באוזניו בעצבנות, וברגע שהפנתה את מבטה ממני אליו- הוא הניף את ידו, והחטיף מכה לילד הראשון שחלף על פניו, והשאיר אותו המום, שכן לא הבין מה עשה כדי "לזכות" בסנוקרת. 

אמא ובת מבשלות
זו הייתה הפנטזיה. המציאות שלה שונה לחלוטין | צילום: Hnong Naja, Shutterstock

מרגישה חרא של אמא

"תתעלמי" אמרתי.

"את יודעת"? היא הפנתה את מבטה אלי שוב והמשיכה: "אני שמה לב שבזמן האחרון הוא כל הזמן מושך באוזניים. אני לא מבינה מה לא בסדר. כבר לקחתי אותו לרופא, כי חשבתי שאולי כואב לו משהו", ותוך כדי היא קמה ותפסה בידו, ומשכה אותו אליה בכוח לאחר שחבט בילד נוסף על הטרמפולינה. הוא התנגד לה, הישיר מבט אל תוך עיניה, והשתולל כחיית פרא קטנה.

"מה אני עושה לא בסדר?" היא שאלה לאחר ששחררה אותו וחזרה לשבת לצדי. "אני מרגישה חרא של אמא. תראי איך כולם מסתכלים עלי".

חשבתי לעצמי, שאני מכירה כל כך את התחושה המשתקת כשבוחנים אותי. כמה קשה החוויה שבוחנים אותנו על כל תגובה, על כל כישלון, ועד כמה החשש מתגובות ותיוג הסביבה משפיעים  על החלטותינו ועל תגובותינו, כהורים. באותו רגע חייכתי לעצמי חיוך קטנטנן, וחשבתי שלשמחתי אני כבר התקדמתי כמה צעדים, והשלמתי עם היותי אמא לא מושלמת. מה שכן, אני מנסה להיות שלמה עם עצמי, ולשם כך אני בודקת שוב ושוב שאני על המסלול הנכון, שאני זוכרת להאיר לילדיי על הדברים החיוביים שבהם, ועל הדברים החיוביים שהם עושים, ושאני נותנת מענה לצרכיהם הפיזיים והרגשיים. מעבר לכך- גם אני רק בת אדם.

"מתחשק לך לזרוק אותם מהחלון לפעמים"? שאלתי בגיחוך מבין.
"לא!" היא ענתה. "מתחשק לי לזרוק את עצמי מהחלון לפעמים. הם ילדים. זו לא אשמתם שאני לא יודעת איך להגיב ומה לעשות".

שמחתי שנפל לה האסימון, כי בפעם הקודמת שהתלוננה עליהם, וזרקה לחלל האוויר שבא לה לזרוק אותם לים (והכחישה שאמרה זאת רגע אחרי), היא עדיין חיה בציפייה שהילדים יתנהגו יפה. היא הייתה שקועה בפנטזיה שרקמה לעצמה, ושכמט כל הורה רוקם לעצמו. 

ג'ימבורי - דן פנורמה אילת
ג'ימבורי זה אחלה בילוי, אבל לא על חשבון הצרכים של הילד | יח``צ: יחסי ציבור

עזבו פנטזיות, תתמקדו במציאות

הבעיה בלחיות בתוך פנטזיה היא שאתה מצפה שהכול אמור לדפוק כמו שעון, ואתה מוצא את עצמך מתוסכל, כי פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. במציאות, החיים התובעניים, הרצון להספיק הכול ולהצטיין בכל תחום, לצד הרצון להיות הורים טובים - מה שנתפס אצל רבים מאתנו כצורך לגרום לילדינו להיות מרוצים- משכיח מאתנו את מה שבאמת חשוב כשמדובר בילדים: שיש להם צרכים, דעות ורצונות משלהם, שהחיים הם לא סרט הוליוודי בו הילדים עושים מה שהבמאי אומר להם לעשות, ושתפקידנו הראשי, כהורים, הוא להיות מודעים, ולשים לב לצרכים הבסיסיים של ילדינו.

חברתי, כמו רובנו, הייתה כל כך עסוקה בלהיות מולטי טסקינג, והאמא הכי טובה, משקיענית, ומפנקת, עד ששכחה לעצור ולבדוק מה ילדיה באמת צריכים. היא שכחה דברים בסיסיים כמו שבשעה 18:00 בערב, כשבנה מושך באוזניים, זה לא בגלל שכואב לו, אלא בגלל שהוא מנסה לסמן לה שהוא כבר עייף, וכל מה שהוא צריך עכשיו זה את השקט שלו ואת מיטתו. ובעוד היא עסוקה בריצוי, ובעובדות טכניות כמו שהוא מרביץ - היא מפספסת את מבטי התחינה שלו, שמבקשים שתשים לב למה שהוא עדיין לא יודע להסביר: "אמא, אני עייף. אני רוצה ללכת הביתה לישון. לא מעניין אותי עכשיו להיות בג'ימבורי. אני לא נהנה. אני מרביץ מתוך תסכול, כי את לא שמה לב, וזו הדרך היחידה שלי למשוך את תשומת לבך בזמן שאת יושבת, וכל מה שמעניין אותך זה לדבר עם חברתך. את מתלבטת מתי לקחת אותי ואת אחי לאכול ארוחת ערב, ואיך "תעשי את זה לאחי" שעדיין רוצה ליהנות מהג'ימבורי ולשחק, אבל הי, גם אני כאן, ולמרות שאני קטן יותר- עדיין יש לי צרכים". 

ילד מרביץ
הוא לא סתם מחטיף. הוא רוצה לומר משהו | צילום: Shutterstock

הוא ניסה לגרום לה לראות אותו, אך היא הייתה עסוקה בלהרגיש אמא משקיענית, שלוקחת את הילדים לג'ימבורי, ולא "תוקעת" אותם בבית. כל כך עסוקה בלהיות אמא מצטיינת בעיני עצמה, בעיני הסביבה, עד ששכחה שהילד שלה לא צריך ג'ימבורי כדי להרגיש מאושר. הוא רק זקוק לחיבוק חם ומרגיע מאמו, ולשקט של הבית כשהוא עייף, והוא זקוק למבט החם שלה, שיפנה את מקומו של המבט הכועס, הנוזף והמאשים- זה שעסוק בלהוכיח אותו על התנהגויות שליליות. הוא משווע לאותו מבט אוהב, שרואה עד כמה הוא מתוק וטוב. זה שראה בעיניה כשהיה תינוק קטן יותר. 

כששיקפתי לה את כל זה, היא תפסה את ראשה בין ידיה, ודמעות של צער הציפו את עיניה כשאמרה: "את יודעת, אור? שכחתי מזה. כשהוא היה תינוק הוא באמת היה מושך באוזניים כשהיה עייף. אני לא מאמינה שלא קלטתי עד עכשיו". והיא אספה אותו בזרועותיה, וההתנגדות שלו לחיבוק חם ואוהב שככה אט אט, עד שהוא התרצה, הניח את ראשו עליה, ולאט לאט נרגע.

הורים יקרים, בואו נניח לרגע את מה שהסביבה אומרת שיעשה טוב לילדינו, וננסה להתרכז במצפן הפנימי שלנו, ובאיתותים הקטנים שילדינו משדרים לנו, וניקח בחשבון שאם ילד מרביץ, מתחצף, או מאתגר אותנו בדרכיו השונות והיצירתיות- כנראה שהוא מנסה להגיד לנו משהו שאנחנו מפספסים, וזו הדרך שלו לבקש שנפקח עיניים וננסה לראות מעבר או דווקא פנימה - לתוך תוכו. קחו לעצמכם אתגר, ומדי פעם נסו לצאת מתוך עולמכם, כדי לראות את העולם דרך עיני הילד שלכם.

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.

>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת