פרשת אלאור אזריה. מה כבר לא נאמר עליה? האם היה זה מעשה גבורה או אקט של נקמה? בסופו של יום לכל אחד מאיתנו יש את הדעה שלו, ומי אני שאשפוט? אני רק יכולה להסתכל על כל המתרחש סביב אותו ילד, ולחשוב על עצמי כאמא לילד שבעוד כשלוש שנים צפוי להתגייס. קשה לי רק לחשוב על היום שזה יקרה.

כמה דעות היו לי על העולם הזה לפני שהפכתי לאמא. מי התנהג בצורה הולמת ומי לא, מה מותר לעשות ומה אסור, אהבתי לצפות בסרטי אימה ובסרטים על השואה, וגמעתי בשקיקה כל שביב מידע. אהבתי אקשן, התפעלתי מחיילים, הייתי מורעלת, והמדינה הייתה עבורי גאווה. הצבא היה גאווה. דאגתי לבן זוגי, שהיה אז חייל קרבי, והייתי גאה להיות חברה של חייל לוחם שמגן עלי כדי שאשן בשקט. העולם היה גדול ומפחיד, וידעתי את הסכנות הקיימות בו. אבל איש לא הכין אותי למה שארגיש כשאהפוך לאם.

לא אשכח לעולם את ערב יום השואה הראשון שלי כאם. ישבתי בחדר השינה על המיטה, לצדי עריסת בני התינוק, וכמו בכל שנה, צפיתי מהופנטת בסרט שואה. את הכל כבר ידעתי, הכל כבר הכרתי - עד לאותו רגע בו הבנתי שלעולם לא אוכל לראות סרטי יום השואה באותה צורה.

באחת הסצנות הייתה אמא שמנסה להחביא את התינוקת שלה, תינוקת רכה שאך זה נולדה בתוך מחנה הריכוז. היא עשתה כל מה שיכלה על מנת שלא יגלו אותה, ואכן הצליחה לעשות זאת במשך מספר חודשים. עד אותו יום בו התינוקת המוסתרת בכתה ברגע לא מתאים. אותו רגע הסתיים בכך שהגרמני העמיד את אותה אם עם התינוקת בידיה, וירה בתינוקת. האמא התמוטטה והתחננה שיהרוג גם אותה.

ברגע אחד פרצתי בבכי עז, הרגשתי צורך להקיא. ניגשתי אל בני והתבוננתי בו ישן כשדמעות מציפות את עיניי, וגרוני חנוק. כל מה שרציתי היה לחבק ולעטוף אותו, ולהבטיח שלעולם, לעולם לא ייפגע, אבל עמוק בלב ידעתי כבר אז שלא אוכל להבטיח דבר כזה. ידעתי שאעשה כל שאוכל כדי להבטיח את שלומו ורווחתו, והתפללתי שלא נצטרך יותר צבא מגן עד שיגדל. וכמו כל אמא בישראל, ידעתי גם שיבוא יום, והוא כבר לא יהיה תחת שליטתי, אלא יהפוך להיות רכוש המדינה.

מי ישמור על בני בעולם האמיתי?

אני מתבוננת היום בבן שלי, כבר בן 15, שאוהב ככל בני גילו, לשחק משחקי יריות במחשב. אני חושבת על החינוך שהענקתי לו, כמה אני מקפידה שלא לפגוע באיש, כמה פעמים כבר הזהרתי אותו שכלי נשק במציאות הם לא משחק. אני חושבת על כל אותן שיחות פתוחות וכנות שהיו לנו על איך לנהוג בבנות וממה להיזהר, על איזו נגיעה היא מותרת, ואיזו עלולה להתפרש בהטרדה, על לחץ חברתי, וכמה חשוב שלא להיכנע לו.

אמא ותינוק
כל עוד הוא תחת חסותי, אני רגועה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
כשאני מגלגלת בראש את האופן בו אני מחנכת את ילדיי, אני די מרוצה. הקפתי הכל, נראה לי, אבל לצד כל אלה אני חושבת על הרגע הזה שבו הוא ייצא לעולם האמיתי בו הוא יעשה משהו, ומישהו מולו יפרש את התנהגותו בדרכו שלו. ובעולם הזה אין לי שליטה.

בעולם הזה לכל אדם יש הסתכלות שונה על אותו האירוע בדיוק, ואני יכולה רק להתפלל שהבן שלי לא יעשה משהו שמישהו אחר יראה ויפרש לא טוב, כי אז כולי מתכווצת רק מהמחשבה על מה עלול לקרות. על כמה פרשנות של רגע אחד יכולה להביא לחורבן לחיים שלמים.

כל עוד הוא תחת חסותי, תחת הכנפיים שלי, וכל עוד אני היא הרשות המחוקקת, השופטת והמענישה - אני גם יכולה לחנך בהתאם לכל מקרה לגופו ובצורה מבוקרת. למשל כשהאחים רבים, הדברים נפתרים בבית, והאח שחצה את הגבול ננזף, מוענש, ולומד את הלקח, בתקווה שלמד משהו לפעם הבאה. המחשבה בה ההחלטה על העונש לא תהיה בידיי אלא נתונה בידי אחר שאין לו שום רגש לבני - אלוהים, קשה לי אפילו לחשוב על זה.

אני מנסה לדחוק את המחשבות על המקום הזה בו לא אוכל יותר להיות בשליטה על חיי ילדי, ומתפללת, כמו כולם, שכל מי שיפגשו בדרך יראה אותם בעיניים חיוביות ואוהבות. כל מה שנשאר לנו לעשות זה להמשיך להקנות להם את הערכים של אהבת האדם וכיבוד זולתם.

*אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.

לכל הטורים של אור