"אני לא מוכן שהילד שלי יהיה ילד כאפות", הוא אמר לי. "אם מישהו מתקרב אליו - מבחינתי שירביץ! אני מעדיף שיפחדו ממנו ולא יתקרבו אליו, מאשר שירגישו שהוא לפלף, ושאפשר להחטיף לו".

אין הורה שלא מתמודד עם החשש שילדו יהפוך להיות שעיר לעזאזל, ויסבול מאלימות והשפלה, וזה תקף בכל הגילאים - החל מהגיל הרך, דרך בית הספר היסודי, וכלה בתיכון ואף מעבר. כולנו שואפים שילדינו ירגישו מוגנים, שלא יתקלו באלימות שתופנה כלפיהם, ושידעו להגן על עצמם במידת הצורך. אך האם ידעתם שהדרך בין "ילד כאפות" לילד אלים קצרה?

נכון, יש עניין של אופי וטמפרמנט שמשפיעים, אך איך יכול להיות ששני ילדים שנולדים עם אופי וטמפרמנט זהים לא בהכרח גדלים אותו הדבר? לעיתים אחד יגדל להיות אלים, והשני יגדל להיות רגיש ומכבד את הזולת. יש לכם, ההורים, את ההשפעה המכרעת על התנהגותו של ילדכם. חשוב שתבינו שלמילים שאתם אומרים לילד, בגילאים ובשלבי התפתחותו השונים, יש כוח, וחשוב שתבינו איך הילד מבין את מה שאתם אומרים לו.  

בואו נתחיל מהעובדה שבגיל שנתיים ושלוש ילד מבין דברים כפשוטם. מה שאמרתם זה מה שהתכוונתם. ככל שגילו עולה הוא מבין יותר את הכוונה שמאחורי הדברים, אך עדיין בגיל שש הוא לא לגמרי ירד לסוף דעתכם. מרבית הילדים יבינו את הכוונות שמאחורי המילים שלכם רק סביב גיל 10 ואילך.

אל תתבלבלו. העובדה שילדכם חכם ומבין דברים רבים אינה אומרת שהוא מבין ניואנסים בכוונות שלנו, המבוגרים. מה שאתם אומרים ועושים - בייחוד כשילדכם בגיל הרך, נטמע בו, והופך להיות חלק מהשקפת העולם שלו ומתפיסת המציאות שלו.

לדוגמא, אם תגידו לילד בן שנתיים: "אם מישהו מתקרב אליך- תרביץ לו", אתם תתכוונו, שאם מישהו בא לפגוע בו הוא צריך להגן על עצמו. מה שהילד יבין, זה שאם אחד מילדי הגן עובר לידו - הוא צריך להרביץ לו. וזה אפילו לגיטימי, כי אבא או אמא אמרו. בגן זה נראה כך: ילדה הולכת עם קוביה. היא מתכוונת להביא אותה למגדל שהיא בונה בחלק אחר של הגן. בדרך היא חולפת בתמימות ליד ילדכם, והוא תוקף אותה, דוחף ומרביץ לה, ובעיניו מבט שטני ורושף. היא בוכה. הגננת כועסת. היא נוזפת ואומרת שאסור להרביץ. הילד עונה לה בכעס: "אבל אבא מרשה לי". טוב, לא לזה כיוונתם, נכון? עכשיו תחשבו מה אמורה לעשות הגננת, שמנסה להכתיב אוירה לא אלימה בגן, עם ילד שקיבל לגיטימציה ואף הנחיות מהוריו בבית.

גם אם אתם מסבירים לילד בגיל הרך מה נחשב "מצב מאיים", או כמילים פשוטות יותר: איך תדע שמישהו בא לתקוף אותך, ומתי עליך להפעיל כח כדי להגן על עצמך- ילדכם עדיין יגיב באותה צורה בכל פעם מחדש. הסיבה היא, שילדכם אינו יודע להבחין עדיין בין מישהו שסתם מתקרב אליו, ולבין מישהו שפולש לו לטרטוריה, ובא בכוונה רעה. מבחינתו, כל ילד שמתקרב אליו, מכל סיבה שהיא, פולש לו לטרטוריה ויש לו כוונות רעות, כי הוא לא יודע לצפות את כוונותיו. לכן הוא יגיב באותה צורה- תקיפה.

הוא גם לא מסוגל להבין מה ההבדל בין להתגונן לבין לתקוף. בתפיסתו זה אותו הדבר, והוא יהיה די מסכן, כי מצד אחד הוא יישאר דרוך כל הזמן, ולא יאפשר לעצמו ליהנות ממשחק בשקט, הוא ירגיש שהוא צריך לעמוד על המשמר, ולעמוד בציפיות שלכם "להגן על עצמו", כי אחרת תתאכזבו ממנו.

הוא יהיה מתוסכל מכיוון שיקבל מסרים כפולים מכם, ההורים ומצוות הגן, ויהיה עסוק תדירות בשאלות והתלבטויות פנימיות: מותר לי להרביץ? אסור לי? אם מותר - למה מענישים אותי? אם אני לא מרביץ - למה כועסים עלי בבית? הרי בבית הם כועסים אם אני מרביץ לאחי, אז בבית אסור אבל בגן מותר? שאלות קשות לילד כה צעיר.

מי סופר את הגננת?

עכשיו בואו נעבור לגילאי בית ספר היסודי. אם בגיל הרך לימדתם את ילדכם שמותר לו להרביץ, ואתם אף מעודדים זאת, הרי שככל שיגדל, ויחד איתו יגדל גם כוחו - הוא יהפוך מילד קטן וחלש לילד גדול וחזק יותר, שמרשה לעצמו, בחסות הרשאת הוריו, לילד משליט טרור בכיתה.

אם לגננת הוא ענה: "אבל אבא מרשה לי" - למה שיקשיב למורה? ואם הוא מקבל מודלינג בצורת אבא/ אמא שעומדים מול הגננת, ואומרים לה בלי להתבלבל, שמבחינתם מותר לו להגן על עצמו, כשהיא מסבירה להם שהוא מרביץ פתאום לילדי הגן - הרי שאותו ילד קטן וחסר ישע ילמד שהוריו "לא סופרים" את חוקי הגן/ המערכת, ולכן גם הוא לא.

אז בואו לא נתפלא אם הוא יהפוך לאלים וחסר הכבוד למורים ולמנהל/ת בביה"ס, ובואו לא נתפלא שכך נראית החברה שלנו בשנים האחרונות. האם לשם אתם שואפים? כנראה שלא. ילד שירשה לעצמו לעשות מה שבא לו - בסופו של דבר ירגיש בעל כח רב, וזה יתנקם גם בכם, ההורים, בבית, מכיוון שהוא לא ירגיש כפוף לסמכות של איש - כנראה שגם לא לסמכותכם שלכם.

הוכתה ע"י תלמיד - והוכרה כנכה (צילום: rf123)
הם עושים את זה כי הם מקשיבים לכם | צילום: rf123

אז מה כן לעשות?

עכשיו דמיינו שילדכם יצא למועדון לילה, ואיזה בחור ייגש אליו וישלוף סכין, כי היה נדמה לו שהוא התחיל עם חברה שלו. האם גם אז אתם חושבים שילדכם צריך להחזיר? עדיף שיכנס איתו לקטטה או אולי הפעם עדיף דווקא שיברח?

ומה לדעתכם הוא יעשה באותה סיטואציה, אם כל חייו לימדתם אותו להחזיר ולהלחם כדי להגן על עצמו? יש לי תחושה שאתם כבר מבינים את הרעיון.

לא יודעת מה איתכם, אבל אני מעדיפה שהילד שלי יברח ולא שיידקר.

אז מה כן לעשות אם הילד שלכם מותקף בגן או בבית הספר? פה אני נוטה לקוות שיש על מי לסמוך בצוות החינוכי.

הבסיס הוא ללמד את הילדים שאלימות היא דבר רע. במלחמות יש תמיד נפגעים, ואנחנו יודעים איך מלחמה מתחילה, אבל אף פעם לא יודעים לצפות איך היא תסתיים, ולכן, אם קיימת אפשרות אחרת- עדיף לא להיכנס אליהן. ככלל ראשון, למדו את ילדכם לפנות לגננת/ מורה, לדווח ולבקש עזרה. היא אמורה להיות 'השוטר'.

חזקו לילדכם את הביטחון. ספרו לו שהוא חזק, ויש לו כח, והוא יכול, כמובן, להחזיר ולהרביץ, אך כח יכול לעזור לחלשים ממנו, ולכן למדו אותו לנתב את הכח למקום של עזרה. אם מישהו נפצע- תעזור לו. אם למישהו קשה - תהיה שם בשבילו. אם מישהו פוגע בילד - רוץ הכי מהר שאתה יודע והזעק עזרה.

תהיו מודל לחיקוי. אם אתם מרגישים שהילד אינו מוגן בגן / בביה"ס, ושאין מענה מהצוות החינוכי - הפכו בעצמכם לשוטר הטוב והשומר, ושמשו לו מודל לחיקוי. גשו לגננת/ למורה/ למנהלת, ודברו על זה. בקשו עזרה. אם זה פחות עובד - דרשו עזרה. תנו לילדכם לדעת שיש לו גב, ושאתם עושים כל שביכולתכם לעזור לו. עשו זאת בדרכים מקובלות ולא אלימות. תארו לעצמכם איזה מודל מקבל ילד שהוריו תוקפים את המורה.

הכניסו את הכל למסגרת. ואם אתם לא רגועים, כי אתם בכל זאת מרגישים שהילד שלכם חלש, וחשוב לכם שילמד להגן על עצמו, והוא כבר סביב גיל 5 – מצוין. שילחו אותו לחוגי הגנה עצמית (אם הוא בכלל בעניין), חזקו אותו ואת ביטחונו, בחרו עבורו מסגרת עם מדריך שילמד אותו שליטה עצמית, כמו גם מתי מגיע הרגע בו לגיטימי להפעיל את קישורי הלחימה, ומתי לעצור.

למדו אותם את הכללים. לקראת הכניסה לבית הספר (גיל 5-6) ילדים מסוגלים להבין את ההבדל בין תקיפה להגנה עצמית על ידי שיח על דוגמאות שונות לסיטואציות מהחיים. למדו את ילדכם שאם מישהו נוגע בו בצורה לא נעימה ולא מקובלת - שיבקש ממנו להפסיק מייד, ורק במידה והוא לא מפסיק- אז מגיע הרגע בו נכון יהיה להפעיל את מערכי ההגנה העצמית. רק ודאו שאתם מדברים על מגוון סיטואציות בהן צריך באמת להפעיל הגנה עצמית, ועל דומות בהן ניתן לפתור את העניינים אחרת. אלימות תמיד צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה לפתרון.

אור ייני היא יועצת ומדריכת הורים מוסמכת שפ"י, יועצת שינה מוסמכת, מומחית בהתמודדות עם התפרצויות זעם ובכי, התנהגויות מפריעות ומאתגרות, הפרעות קשב והיפר אקטיביות, ובעיות שינה אצל תינוקות וילדים. שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים

>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת 

הורים - כל מה שחשוב לכם לדעת