אתמול כשהגעתי לאסוף את בתי מבית הספר, התיישבתי לסייע לה בעבודת היצירה, כאשר שמעתי מעל ראשי שתי נשות חינוך שקועות בשיחה.

"תהל היא הילדה הכי מהממת כאן" אמרה האחת.
"נכון. היא באמת הילדה הכי מקסימה, ואם בכלל לעשות בייביסיטר למישהו מהילדים-  זה רק לה".
"צודקת. גם ההורים שלה הכי מדהימים כאן מכל ההורים. הם משפחה משגעת. אני מתה עליהם".

איך הייתם מרגישים לו הייתם שומעים את השיחה הבאה מתנהלת מעל ראשו של ילדכם, בין שני אנשי חינוך, כשילדכם נמצא תחת חסותם? עצרתי את עצמי על מנת שלא לקום ולהגיד משהו - אחרי הכול, אני לא אחת שנוהגת לעשות סצנות, אבל כבר עברה בי המחשבה להוציא את בתי מהמקום הזה לאלתר. 

כמי שניהלה גן במשך שנים - אני לא יכולה לשאת את המחשבה, שבתי או כל ילד אחר, יהיו במקום בו הם מרגישים שהם פחות מועדפים. הייתכן שהאנשים שאחראים על הבת שלי יומיום משוחחים כך מעל ראשה, כאילו היא וחבריה לא נוכחים בחדר? הייתכן שהם מראים ומשמיעים את העדפותיהם ואהבתם לילדים מסויימים בצורה כה גלויה מבלי לחשוב על רגשותיהם של הילדים האחרים שמאזינים?

כמו רובכם, גם אני שולחת את ילדיי למסגרות חינוכיות בתקווה שהדמויות המחנכות ייראו את הטוב שבהם, ושיאהבו אותם על כך. ברור לי שתמיד יהיו אנשים שיאהבו אותם יותר או פחות, יחד עם זאת, אני בהחלט מצפה מהמבוגרים האחראיים, שיגלו רגישות, ושיבינו שילדים שומעים הכל. הם סופגים, מבינים את המשמעות, וזה משפיע עליהם מאוד. זה בכלל לא חייב להיות משהו שנאמר. זה יכול להיות ילד אחר שמסתכלים עליו במבט רך וחם יותר, שמחבקים אותו יותר מאחרים, שמזמינים אותו יותר לשבת על או לצד איש החינוך, ולא כי הוא התנהג לא יפה.

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בסיטואציות כאלה. הפעם זה קרה לי בבית הספר, אבל במהלך השנים זה קרה לי לא מעט במקום העבודה שלי, כגננת. סייעות רבות שעבדו לצדי ואיתי היו מראות בפומבי את אהבתן והעדפתן לילדים מסויימים, ולילדים אחרים היו נותנות להבין שהם מעצבנים אותן, שהן לא אוהבות אותם, ובמקרי קיצון אפילו שהן לא מסוגלות או רוצות להתקרב אליהם או להתמודד איתם. לפעמים נראה שגם אנשי החינוך המקסימים ביותר לא נותנים את הדעת למילים שיוצאות להם מהפה.

לא תמיד יש מי ששומע ומדריך אותם. אני עצמי עבדתי עם אנשי הצוות שלי על יכולתם לדכא את הצורך לבטא העדפות, ולשמור לעצמן את מה שהן מרגישות כלפי הילדים, ובמהלך הזמן זה בהחלט צימצם מאוד את תדירות הביטויים הרגשיים שגרמו לאפלייה.

מה מרגיש ילד שמבין שהוא לא המועדף?

הקושי רלוונטי לכל שכבות הגיל, מגיל ינקות ועד זיקנה. ילד שמתבונן מהצד, וחווה הבעת אהבה גדולה יותר לאחר, מרגיש שהילד האחר "תפס" את אהבתה של הדמות המטפלת, שהוא המועדף עליה. הוא לא יודע למה. הוא ירגיש מתוסכל, כי אין לו מה לעשות כדי לשנות זאת. אין לו שליטה על רגשות הדמות המטפלת, והוא עצמו לא יכול להשתנות. בלבו הוא יזעק ליחס, ויקווה בכל מאודו שמשהו ישתנה, ושגם אותו יאהבו כך. הרי אפילו לנו, כמבוגרים, קשה עם התחושה שלהיות במקום השני, ברירת מחדל.

כגננת, ראיתי שלל תגובות רגשיות של ילדים. בדרך כלל, כשאיש צוות אומר לילד שהוא אוהב אותו - כל הילדים נעמדים על רגליהם האחוריות ושואלים שוב ושוב: "גם אותי"? זה מתחיל מראשית הדיבור, בסביבות גיל שנתיים- שלוש, אך ניתן לראות תגובות של קנאה כבר אצל תינוקות. ישנם ילדים שיבטאו את תסכולם בצורה אלימה, שתופנה כלפי המבוגר או כלפי אחד הילדים. זה יקרה כשירגישו שילד אחר מקבל ליטוף רך, מבט חם יותר. בתצפית מהצד ניתן לראות את מבטם עוקב אחרי התנהלות המבוגר, ואת התגובה ההתנהגותית שלא מאחרת לבוא.

ילדים עדינים יותר ייבכו כדי למשוך תשומת לב, ואלה המתוחכמים יעשו כל שהם יכולים כדי לרצות את המבוגר על ידי היצמדות, "כירכור", והתנהגות טובה בהשתדלות יתר. כל אלה גובים אנרגיות רגשיות מהילדים, וגורמים להם לתסכול מיותר.

פעוטה עצובה בלבן ומאחוריה אישה שמחה מחבקת תינוק
אף אחד, בשום גיל, לא רוצה להרגיש כאילו הוא סוג ב' | צילום: jupiter images
אבל זה לא מתחיל ונגמר בגן. לעתים, מבלי משים לב, זה יכול לקרות גם אצלכם בבית. כמדריכת הורים אני רואה את זה קורה בלא מעט בתים. לכל הורה יש בדרך כלל ילד מועדף, וזה מאוד טבעי. הבעיה היא שאם אתם לא עושים מאמצים, במודע, להסתיר את העניין - הילדים שלכם ירגישו את מי אתם אוהבים יותר. מכירים את התחושה שפתאום הילד שלכם נצמד אליכם יותר, או עושה כל דבר כדי להוציא אתכם מדעתכם, מנסה למשוך תשומת לב, לרבות הצקה לאחיו? עכשיו אתם יכולים להבין את אחת הסיבות שזה קורה.

בכל ילד יש טוב לצד רע - בדיוק כמו בנו המבוגרים. כהורים וכאנשי חינוך, עלינו לזכור, שאם אנחנו לא מצליחים להתחבר לילד מסויים באופן טבעי - עלינו להחכים לחפש את הדברים הטובים, המוצלחים, ואת החוזקות שבו, ולהתחבר אליו דרכם. הרי בכל ילד נוכל למצוא לפחות דבר אחד טוב.

אני אישית אוהבת ילדים, כי הם עולם ומלואו של קסם. אני יודעת לראות את הטוב שבכל אחד מהם. אני אוהבת להתבונן בעולם דרך עיניהם, כדי להבין אותם טוב יותר, מה שעוזר לי להצליח לתת להם מענה מדוייק למה שהם צריכים. כשהייתי גננת, במשך שנים קיבלתי משוב מהסייעות שלי, שאמרו, שאצלי אי אפשר לדעת מיהו הילד המועדף. גם הילדים שלי לא יודעים את מי מהם אני מעדיפה. אתם יודעים למה? כי אני באמת מוצאת בכל אחד מהם את היופי שבו ואהבת אותו על כך. היכולת לא להחצין העדפות היא יכולת נרכשת, שניתן לחזק על ידי עבודת מודעות פנימית, והיופי הוא שברגע שמחפשים כל הזמן את הטוב שבכל אחד- פשוט מתאהבים בכולם באמת, ואז כבר אין צורך להתאמץ ו"לשלוט בזה". במהלך הדרכת הורים אני מלמדת כיצד להתמודד עם הרגשות השונים שמביאה איתה ההורות כלפי כל ילד. 

הורים ואנשי חינוך יקרים, אתם מלאי רצון טוב כלפי הילדים. אני מאמינה בזה באמת. ולכן, אנא מכם, זיכרו שהילדים חכמים, ומבינים יותר ממה שנדמה לכם לפעמים. אנא היו ערניים לביטויי האהבה המילוליים והלא מילוליים שלכם, ותנו לילדים להרגיש שהם אהובים במידה שווה.

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.

 >> לכל הטורים של אור ייני - הגננת